דברי מלכיאל ב תכב

אבל בהמה לא ילפינן מדורות. ולזה פשיטא לו איש טפי. אכן על תו' דמנחות יקשה עדיין דלמה הוצרכו באיש לסברא דגילוי מילתא. ונראה בדעת התו' דלמ"ד דורות משעה לא ילפינן. ס"ל דנהי דילפינן דיני סקילה לדורות מהכא מדכתיב יסקל כדאיתא בסנהדרין מ"ה. מ"מ אין למדין סיני מדורות. דרק זה גלי קרא ללמד למק"א אבל לא ללמוד מדורות. ולזה הוצרכו לגילוי מילתא. ורק דלא נימא דלא ניליף כלל ממקום אחר. להכי מייתי התו' שפיר דכיון דחזינן שלמדין מכאן למק"א. למדנו שיש לדמות זה לדבר הדומה לו. ורק שעה מדורות כיון דלא דמי מיבע"ל אי ילפינן משום דהוי גילוי מילתא או לא. ומיושב הכל בס"ד: ולפ"ז א"ש שאין התו' דמנחות סותרים כלל דברי תו' דסנהדרין. דבסנהדרין הקשו התו' מהיכא פשיטא ליה באיש טפי ותרצו משום דסנהדראות לד"נ כבר נתקנו. רק עדיין קשה היכי ניליף שעה מדורות וע"ז תרצו התו' במנחות דגילוי מילתא הוא. ובשור סיני מיבע"ל משום שיש לחלק. או משום דשוה"נ לא נאמר עדיין. או משום דחייב אף בהמה של הפקר וכמש"ל. ואין להקשות דניליף שוה"נ משור סיני ול"ל קרא דכמיתת בעלים כך מיתת השור. די"ל דהו"א להיפוך שכשהרג אדם חמיר ונהרגנו אף בב"ד של ג': סימן קי מ"ש בחיבורי סי' כ"א אות ט' בישוב דברי הרמב"ם. מצאתי אח"כ שכ"כ השעה"מ פ"ו מה' מ"א והביא שם ג"כ ראיה מדברי המג"א סי' שכ"א שמותר להצמית בחומץ בשבת וכמ"ש בחיבורי שם אות י'. וחכם אחד העירני דהמג"א התיר רק לדידן דשרי לאכול אומצא. אבל להרמב"ם שצריך מליחה הוי החליטה תיקון ואסור בשבת. והשבתיו דפשטות דברי המג"א שם משמע דלכ"ע שרי דמדמה לה להדחת בשר בשבת להתירו באומצא ע"ש. ואף דמסיק דשם מותר מצד שאין איסור בגוף הבשר רק מצד הדם שע"ג. מ"מ גם בזה י"ל שאין האיסור מצד הבשר רק מצד הדם שבו שסופו לצאת וכמ"ש השעה"מ שם: להגאבד"ק סעראצק הנ"ל: סימן קיא מ"ש מעכ"ת להעיר על מ"ש בחיבורי סי' כ"ז מתשובת הב"ח החדשות. אין ספר הזה ת"י. ומ"ש ראיה מתו' ערכין ד' ע"א דנזיר לא הוי איסור מחמת עצמו ממ"ש התו' שם דמודר הנאה קיל מתרומה מפני שישנו בשאלה. תמהני דשם הסברא מפני שאפשר בשאלה ושפיר יוכלו לישאל על נדרם ויוכלו שלשתן לאכול זה משל זה. ולזה מצטרפין לזמן. דשם עיקר הסברא דבעינן שיוכלו לאכול זה משל זה. וסברתי בחיבורי לחלק בין יוה"כ לנזיר ברורה בס"ד: ומ"ש מעכ"ת להקשות על מ"ש שם דלהכי אין מברכין על איסור משום דלאו אכילה היא. דהא מבואר בסי' קצ"ו דאף איסור דרבנן אין מברכין עליו. ובדרבנן שפיר הוי אכילה כמבואר בח"מ סי' רל"ד. ימחול כתר"ה לעיין בט"ז שם סק"א שכתב דלענין ברכה החמירו אף בדרבנן. וכבר רשמתי זה בגליון חיבורי באשר קצרתי בפנים יותר מדאי. וכן במש"ש בחיבורי לחלק דבחולה קץ בה אבל אוכל איסור במזיד גלי דעתיה שאינו קץ בה. לכאורה יקשה דהא בסי' קצ"ו שם מבואר שאף במזיד לא יברך. אבל יסוד דברי שם עפמ"ש הט"ז שם דבמזיד הטעם משום שהוא מנאץ ורק בשוגג הטעם משום דלא מיקרי אכילה. וכ"כ בשו"ת פמ"א הובא בשערי תשובה סי' קצ"ו סק"ב וגוף הפמ"א אינו ת"י: ומ"ש מעכ"ת להקשות ממעילה אמאי משלם ומביא קרבן הא אינו נהנה. לדבריו יקשה על כל איסורים למה מביא קרבן נימא דהוי שלא כדרך אכילתן. ואי נימא דהוי גזה"כ א"כ ניליף מינה דחייב אף שלא כדרך אכילתן. אבל הדבר פשוט דבאיסורים החיוב על הנאת גרונו שבשעת אכילה כדאיתא בחולין ק"ג. ואף שאח"כ כשנודע לו שאכל איסור נפשו חותה עליו ויצא שכר הנאת אכילתו בהפסד מה שנפשו חותה עליו אח"כ. בכ"ז בעת אכילה אכל כדרך אכילה ונהנה גרונו בזה. אבל לענין תשלומים צריך שתהא ההנאה נשארת בגופו. וזה כשנודע לו נפשו חותה עליו ואין לו הנאה מאכילתו. ויש להאריך בזה ואכ"מ. וע' בזה בכתובות ל' ע"ב ובתד"ה ל"צ: ומ"ש מעכ"ת בדברי הנתיבות סי' ל"ד מהרדב"ז והתה"ד. כבר נתבאר זה בס"ד בחיבורי סי' ע"ו ע"ש. וע"ש עוד בסי' ע"א אות ה': סימן קיב ומ"ש מעכ"ת לענין דברי הש"ך ס' קי"ט שכתב דלא העמידו חז"ל דבריהם במקום הפסד ממון. ובחיבורי סי' כ"ח אות ז' הקשיתי עליו. וכתב מעכ"ת ראיה להש"ך מחולין מ"ט דאמר ר"פ רב ואיסור דאורייתא ואת אמרת התורה חסה וכו'. הרי דאי הוי דרבנן שפיר דמי להקל בשביל הפסד. וכן הביא מפסחים מ"ו דאמרינן ומשום הפסד ממונו שרינן איסור דאורייתא וכו'. ולזה החליט כת"ר דהכי התנו בתקנתם להיות ביד חכם הדור להקל בדרבנן במקום הפסד עכ"ד. תמה אני על גדול שכמותו שיאמר דבר כזה. דא"כ נתת תורת כל אחד בידו להקל ולפרוץ גדר בדברי חז"ל ולדעת מעכ"ת איך שייך טריפה מדרבנן. הא הוי הפסד. ובהש"ס דחולין כבר הרגישו המפרשים יעו"ש בס' לב ארי' ודבריו דחוקים קצת. ונראה דרבא הוי סבר דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר ולזה משום הפסד ראוי להקל כרב ששת. ודקאמר חדא ועוד. היינו דבעינן תרווייהו. וכעין זה כתבו התו' בכתובות פ"ה ע"ב ד"ה ועוד ויבמות קט"ו ע"ב ד"ה וכן ע"ש וכ"כ כמה ראשונים. ור"פ מדחה דחדא דאף בדרבנן אין ראוי להקל נגד רב שהוא קודם בזמן מרב ששת. והלכה כבתראי נאמר רק מאביי ורבא ואילך. ועוד דהא הוי איסור דאורייתא וראוי להחמיר בספיקו: ומ"ש מעכת"ה מפסחים מ"ו. ביאור הש"ס שם דלמאן דס"ל הואיל ג"כ אסור מדרבנן ורק משום פסידא התירו. והיינו משום שמצינו שחילקה תורה להקל במלאכת יו"ט לענין אוכל נפש לזה הקילו חז"ל בדרבנן במקום הפסד. ולהכי קאמר שם דלמאן דלית ליה הואיל א"כ הוי דאורייתא ולא שייך להתיר משום הפסד. ומ"מ בארתי בחיבורי סי' כ"ח אות ו' דלמסקנא אף למאן דס"ל הואיל ג"כ לא התירו משום הפסד ע"ש דברים נכונים בס"ד: ומ"ש מעכ"ת נידון קטניות בפסח והביא דעת כמה אחרונים שצווחו על חומרא זו. ואם מצד שקבלו עליהם איסור זה הו"ל רק כחרמי ציבור שניתרים בחרטה דהשתא. ובסוף דבריו הביא שהטו"ט מ"ק בהקדמה התיר לאפות פת מטירקשע ווייץ ומגריקא ולכתשם אח"כ לקמח. וביקש בענותנותו לדעת דעתי הקלושה בזה למעשה. וגם אם אפשר להתיר הקמח מהם אף שלא נאפה. והביא מה שנוהגים אצלינו היתר בקמח של תפוחי אדמה. וע"כ היינו משום שבאים עם הכשר מרבנים וסמכינן אדיסקי כדאיתא במנחות מ' ואמרינן דעי"ז לא יבואו להתיר שאר קמחים. ולא אסרו כלל תפוחי אדמה בפסח עכת"ד הנה מצד גוף האיסור אין לי מה להוסיף על מה שנתבאר בס"ד בחיבורי סי' כ"ח. ולענין אם אפשר בהתרה. לדעתי א"א לעשות התרה בקיבוץ כל המדינות שנוהגים בהם חומרא זו. וגם דנדר שנעשה משום סייג למצוה אין להתירו. וכ"כ להדיא הח"ס חאו"ח סי' קכ"ב באורך ע"ש. וספר שו"ת טוטו"ד מ"ק אינו ת"י. רק בח"ס סי' קכ"א ראיתי שהתיר לאפות מצות עבים מטירקשע ווייץ ואח"כ לכתשם. וזה פשוט להתיר. אכן להתיר הקמח קודם שנאפה אין בידי דקמח גריקא כבר נהגו כל ישראל לאסור וקמח מטירקשע ווייץ אינו מצוי במדינתינו. אכן בח"ס שם ביאר דהוי בכלל קטניות וא"כ וודאי דאסור: ומ"ש מעכ"ת דלהכי שרי קמח תפוחי אדמה משום שבאים עם הכשר. תמהני דאטו ההכשר מעכב. והלא כל איש