דברי מלכיאל ב תכ

הוא מפורש בירושלמי פ"ק דע"ז סוף. ה"א. ומסיק שם דר' יוחנן בר מדייא חשב ומצא שלא חל אז בשבת. והתו' דר"ה י"ט שהבאתי בחיבורי שם נראה שלא ראו הירושלמי הנ"ל. וכבר התעורר ע"ז במה"פ שם: כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם וכו' מו"ה יוסף דוד נ"י אבד"ק האראדישץ: סימן ק"ז ע"ד מ"ש בחיבורי סי' י"ח לבאר דלהכי פירש"י בשבת פ"א דלהכי נזיר אסור לסרוק משום דהוי פסיק רישא. ובנזיר מ"ב מבואר הטעם שרוצה להשיר נימין המדולדלות. ובארתי משום דמשמע לרש"י דחופף הוי ג"כ פס"ר ורק שרי משום דלא ניחא לי' לתלוש המחוברים. והא דפירש רש"י בדף נ' דלא הוי פס"ר. היינו רק לס"ד שם. והקשה כת"ר דהא בדף פ"א פירש"י ג"כ דחופף לא הוי פס"ר: הנה דברי שם נאמרו בקוצר והלשון מגומגם שם קצת ואין מובן ג"כ מש"ש אח"כ מהא דרי"א לא יחוף באדמה ע"ש. והכוונה כך היא. דהנה בנזיר מ"ב איכא תרי פירושי בדר' ישמעאל מפני שמשרת או המשרת ע"ש. והנה לפירושא דמפני שמשרת מבואר דהוי פס"ר. וקשה במאי פליג על ת"ק דהא נזיר חופף פירש"י ותו' בשבת נ' ובנזיר שם דהיינו בנתר וחול וכ"כ התו' בשבת שם דר"י חולק על ת"ק. וזה דוחק לומר שיחלוקו במציאות ושיסבור ת"ק דלא הוי פס"ר. וכ"כ המאירי בנזיר שם שנתר דרכו להשיר שער. וע"כ צ"ל דת"ק ס"ל דשא"מ מותר ולזה שרי בפס"ר דלא ניחא. ולפירוש זה הוצרך הש"ס בנזיר שם לומר טעם איסור סורק מפני שמתכוין להשיר המדולדלות. דאי אינו מתכוין ע"כ מסתמא לא ניחא ליה מדשרי לחוף כנ"ל. ור"י ס"ל דאסור פס"ר דלא ניחא. ולפירושא דמפני המשרת משמע דת"ק שרי לה משום דלא הוי פס"ר ודשא"מ מותר. ור"י אסר גזירה אטו המשרת. ולפ"ז י"ל דבסורק הוי הטעם משום דהוי פס"ר דניחא ליה. ואצ"ל שמתכוין בפירוש: והנה בשבת פ"א דדייק מנזיר חופף דסתמא דשא"מ מותר. קשה דהא מחלוקתו בצידו דר"י ס"ל לא יחוף. וע"כ צ"ל דהך סוגיא ס"ל כלישנא דמפני המשרת. וכ"ע ס"ל דשא"מ מותר. וא"כ שפיר בסורק הוי הטעם משום דהוי פס"ר ולא שמתכוין לכך. ולזה פירש"י שם כן: והנה הני ב' לשונות קשה שיחלוקו במציאות אי הוי פס"ר דניחא ליה בהשרת שערו או לא. ולזה נראה דנימין מחוברות לא ניחא בהשרתן. ומדולדלות ניחא. ולזה פליגי אי ניחא ליה בהשרת המחוברות כדי שישרו גם המדולדלות או לא. ובשבת נ' כתבו התו' דכד ס"ד דהש"ס דלא יחוף שערו אתיא כר"ש הוי הטעם מפני דהוי פס"ר. וצ"ל דהיינו כלישנא דמפני שמשרת כמש"ל. וכן הביאו התו' בשבת שם לשון זה ע"ש. רק רש"י פי' שם דלא הוי פס"ר משום דק"ל דאינימא דהוי פס"ר א"כ נימא דתרי תנאי אליבא דר"ש ופליגי אי ניחא ליה בהשרת שער או לא וכדפליגי לישני דשמשרת והמשרת כנ"ל. ולא נצטרך לדחוק דפליגי אליבא דר"י במציאות אי גריד או לא גריד וכן להעמיד ברייתא באשה קטן וסריס ע"ש ובתו'. ולזה פירש"י דלא הוי פס"ר. וזה נראה דוחק להעמיד שיחלוקו אליבא דר"ש במציאות אי הוי פס"ר. לפי שזה אפשר לברר ולבחון אי הוי פס"ר. וגם דללישנא דהמשרת יהיו שלש מחלוקות בדבר. אבל כדמשני דפליגי אליבא דר"י אי גריד. א"א לבחון ולברר במשהו כזה: והנה רש"י בשבת פ"א פירש ללישנא דהמשרת דטעמא דסורק משום פס"ר וכמש"ל דהכי משמע פשטות הש"ס שם. ולטעמיה שגם בדף נ' פירש דאזיל ללשון זה. אבל להתו' דס"ל בדף נ' דהש"ס אזיל שם אליבא דלישנא דשמשרת והוי פס"ר שפיר י"ל דגם בדף פ"א מצי אזיל הש"ס גם ללשון זה. וס"ל דר"י לא פליג לאסור פס"ר דל"נ ליה רק בשאר איסורים וכדעת השאילתות והר"נ שבארתי בחיבורי שם. ומייתי מנזיר דפס"ר דלא ניחא שרי בשבת לכ"ע. וזוהי דעת הר"ן שהבאתי בתשובה שם. זה תוכן דברי שם רק הלשון מגומגם כי מרוב טרדותי לא הספיקה לי העת להעתיק בעצמי ולתקן הלשון ונמצא כן במקומות הרבה אשר הלשון אינו מתוקן: ואשר הקשה מעכ"ת בשבת קי"ד מתמורה י"ד דל"ל קרא דעולת שבת קריבה ביו"ט הא ילפינן לה מקרא דדבר יום ביומו כדפירש"י בתמורה דף י"ד. לדעתי לק"מ. דהנה רש"י פירש בתמורה שם דדרשינן סמוכים דסמיך לקרא דמלבד שבתות ע"ש. והיינו על נסכים דסמיך לה ולא על זבח שכתוב שם מקודם. וא"כ מכ"ש דלא קאי על עולה ומנחה שכתוב שם מקודם. והא דקיי"ל דמנחת נסכים קריבה לאחר זמן היינו משום דהוקשה בכל מקום לנסכי יין של הקרבן. אבל להקריב של שבת ביו"ט לא נוכל ללמוד מקרא דשבת בשבתו רק על נסכי יין ולא על מנחת נסכים שיש בהקרבתה מלאכה גמורה ביו"ט וע' יומא ל"ד. כנלענ"ד ברור בזה דשפיר צריכי תרי קראי לזה: כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם וכו' מו"ה יוסף נ"י אבד"ק סעראצק סימן קח מ"ש מעכ"ת לתרץ קושייתי בחיבורי סי' כ' אות ג' על התו' דפסחים שכתבו דהיכא דאיכא הוכחה אמרינן אין מוקדם ומאוחר אף בחד ענינא. והקשיתי דא"כ בכלל ופרט היכי דאיכא הוכחה להיפוך דהוי פרט וכלל. וכתב מעכ"ת דהרי כתבו התו' בנזיר ל"ה ע"ב ד"ה איכא דבכלל ופרט צריך הכלל משום דאיכא איזה ג"ש או היקש ללמוד מהפרט להוסיף על הפרט. להכי כתיב הכלל דלא ניליף מינה. וליהוי רק כעין הפרט. וא"כ אינימא להפוך ללמוד בפרט וכלל יקשה ל"ל הפרט. ולדעתי לא תירץ עדיין כלום דהא היכא שאנו רואים הוכחה לדרוש להיפוך. נימא דהוי פרט וכלל. והפרט אצטריך דלא ניליף מהכלל באיזה ג"ש למעט קצת מהכלל וכמ"ש התו' בנזיר שם ויש להאריך בזה: מ"ש על מש"ש בחיבורי אות ח' דלהכי פסק הרמב"ם כר"מ דאמת כלים בת ששה משום דפליגי בזה ר"י ור"ל בירושלמי והלכה כר"י. והקשה מעכ"ת דהרי המהרי"ק כתב דבירושלמי ליכא כלל זה. הנה בעניותי לא ידעתי איפוא הוא במהרי"ק. אבל הלא כתבתי שם דגם בבבלי פליגי בזה. ואפשר כיון מעכ"ת למ"ש המהרי"ק בשורש קס"ה דבדברים שאין נוהגים בזה"ז אין שייך כלל זה. וכ"כ התו' בשבת דף ע' ע"ב. אבל כבר כתבו המפרשים דהרמב"ם לא ס"ל סברא זו. וכל פסקי הרמב"ם בקדשים וטהרות בנויים על כללי ההלכות שבש"ס וכן קיי"ל. ובפרט בנ"ד לפמ"ש דנ"מ לענין אין דנין כו"פ המרוחקין וזה נ"מ לכמה הלכות שבש"ס: ומ"ש מעכ"ת דהרמב"ם פוסק כמ"ד תורה חתומה ניתנה שכתב בפ"ז מהס"ת שחייב לכתוב ס"ת מדכתיב כתבו לכם את השירה והוא מימרא דרבא בסנהדרין כ"א והוכיח זה דאי מגילה ניתנה אפשר דקאי על השירה לחודה. ובמחכ"ת ז"א דהא קיי"ל בגיטין ס' שאין כותבין מגילה מגילה ואף למ"ד מגילה מגילה ניתנה כיון דאידבק אידבק וכ"פ הרמב"ם בפ"ז מה' ס"ת ה"א והי"ד. וכבר תמהו הרא"ש והר"ן על הרי"ף שהתיר לכתוב מגילה. והדרישה בסי' רפ"ג כתב מקור ע"ז מיבמות ק"ו דפשטות הסוגיא אתיא כר"י דמגילה מגילה ניתנה דלא כפירש"י שם. ואף שהרא"ש כתב דהרי"ף לא ס"ל סברא דכיון דאידבק. כבר תמה עליו היש"ש פ"ה דגיטין סי' כ"ט וכן שאר פוסקים. והא דלא מפרשינן דקרא קאי על השירה לחוד. היינו משום שאז כבר נכתבה כל התורה כולה ונדבקה וכדאמרינן בגיטין ס' לר"י דהא דכתיב לקוח את ספר התורה היינו בתר דאידבק. וקרא דלקוח נאמר קודם שנאמרה פ' האזינו ע"ש. וכתבו השירה קאי לכשתאמר מפי מרע"ה. ואז כבר נגמרה בזה כה"ת. וא"כ כיון דאידבק אידבק ואסור לכתוב