דברי מלכיאל ב תיט

ומ"ש מעכ"ת דכיון שיש דעות בלא קרא י"פ שלא יחזור ויקרא א"כ הוי ספיקא דרבנן וא"צ לברך והאריך בענין ברכה על מצות ספק. ימחול מעכ"ת לראות בחיבורי כי לא כתבתי לברך מצד ספק רק מצד שלדעתי אין שום ספק שלא יצא ידי קריאה ות"ל בררתי זה שם בראיות ברורות והבאתי שכן דעת הגר"א ז"ל ושאר אחרונים. ובענין ברכה על ספק אכמ"ל בזה ובחיבורי ח"א סי' ל"ב דברתי בזה בעז"ה: סימן קב בדבר מ"ש בחיבורי סי' א' אות ו' דעזרא תיקן עשרה פסוקים נגד עשרה בטלנים ודברות ומאמרות רק בב' וה' ומנחה בשבת. אבל בפורים שהקריאה אינה מתקנת עזרא א"צ יוד פסוקים. והעיר כבודו דהא אף כשחל פורים ביום ה' ג"כ אין קורים י"פ. לק"מ דמ"מ אין קריאת פ' עמלק בשביל תקנת עזרא. ועל יום זה לא תיקן עזרא להפקיע תקנת מרדכי ובית דינו הקודמים לו. וכעין זה כתבתי שם סוף אות ח' לענין מעמדות ע"ש [ולפי המנהג שמתענין בי"ג באדר. בלא"ה מתקיימת תקנת עזרא במה שקוראים אז ויחל. ואין הולכים שלשה ימים בלא קריאה בתורה י' פסוקים אף כשחל פורים ביום ה']: סימן קג מ"ש כת"ר על מ"ש בחיבורי רס"י ג' דבמג"א מבואר דקאי שנעשה ב"מ באותו יום. הרואה יראה שם שאינו מבואר. ונראה שכבודו דקדק דקאי שם על הקודם. אבל ז"א וכל כה"ג הו"ל לפרושי. ומ"ש כבודו דלהיש"ש אף בחינוך הבית אם דורשין מאותו ענין הוי סעו"מ אף שחינך הבית מכבר. יעיין כבודו בפנים ביש"ש ויראה שאינו כן. וביאר שם שהשמחה היא שמחנך ביתו עם דברי תורה ולא בקלות ראש ע"ש. ולדברי מכ"ת אין זה שייך לחינוך כלל וכל סעודת רשות שידרשו בה תיהוי סעו"מ. ומ"ש כבודו על מש"ש באות ג' למה ידחה יה"כ דהא אפשר לדחות עד אחר יה"כ ולקיים שניהם. וכתב כ"ת דהכא הוי היתר ול"ש אפשר לקיים כמ"ש התו' במנחות מ'. כוונתי דלכתחילה אין להביא עצמו לידי כך וכמ"ש התו' במנחות שם דמ"מ גזרו רבנן ע"ז. וכן בפקו"נ לדעת רוב הפוסקים הותרה שבת ובכ"ז אסור להביא א"ע לידי כך וכמ"ש הראשונים לענין הפלגה בספינה ג' ימים קודם שבת. וביומא ו' ע"ב לל"ק ג"כ טהורים עבדי. ולל"ב ס"ל שעיקר אזהרת טומאה נאמרה רק ביחיד ולא בציבור. וזהו כוונת רש"י שם ז' ע"א ד"ה כל טומאת שהביא קרא דאיש איש אף שכבר הביא בדף ו' ע"ב אהא דטומאה הותרה. רק שהוסיף כאן לבאר שעיקר אזהרה שלא יביאו טמאים הפסח נאמרה רק על יחידים ואכמ"ל בזה. ובגוף דברי התו' דמנחות הנ"ל באמת הכוונה משום דבציצית איכא קרא מיותר להתיר אף דאפשר לקיים שניהם ע' כתובות מ' בתו' ונזיר נ"ח וע' בחיבורי ח"א סי' ו' אות ט"ו בזה ואכמ"ל: ומ"ש בהא דפריך במ"ק ט' נשייר פורתא שי"ל משום דמיחזי כמשוי. אין רצוני לפלפל בסברות אחרי שאין זה בתורת השגה לדברי. יהי לו אשר לו. אך באמת אינו שייך כאן דהא טעם דאין מערבין שמב"ש הוא מפני מצות חבילות כמ"ש התו' במ"ק ח' ע"ב והיינו דבעינן למילף מינה. ורק דמשני שלהמתין היכא שהמצוה מוכנת לפנינו אין ממתינים. אבל היכא שאין המצוה מוכנת שצריך גמר כגון הכנסת כלים וודאי היינו הך דנשייר פורתא. וגם דהכא יש טעם משום שלא יאכלו ביה"כ: סימן קד ע"ד שהקשה עמ"ש בחיבורי סי' ה' להקשות על מפרשי הירושלמי פ"ו דפסחים מעירובין ק"ג. וכתב כת"ר דדילמא הירושלמי פליג על ש"ס דילן וס"ל דאף דר"א קרי להו שבות מ"מ רבנן ס"ל שם דהוי דאורייתא. ידידי לבד שהוא דוחק כמבואר במשנה שמחלקותם הוא אם מבטלים מצות פסח משום שבות. הלא ר"ע קרי להו שם במשנה להדיא שבות כמו ר"א ע"ש. ואם לומר דקאי על חוץ לתחום דהוא דרבנן. ז"א דהא ר"ע ס"ל תחומין דאורייתא. וגם משום חדא לא שייך שיאמר לשון רבים ע"ש: ומה שהקשה בעירובין ק"ג מה פריך מקורא בספר הא ע"כ צריך לאוקמא באסקופה כרמלית כדאיתא בדף צ"ז ע"ב. לא ידעתי מה קשה לו דהיינו דמשני הש"ס ולאו מי אוקימנא באסקופה כרמלית. וכה"ג איתא בש"ס בכמה דוכתי: ומה שהקשה כבודו למאי דאמרינן דמעברין החודש משום מתיא וירקיא א"כ היכי משכחת לה יו"ט הסמוך לשבת. אני תמה על כבודו וכי הוא כלל שהיו מעברים שלא יהא יו"ט סמוך לשבת לעולם. והלא זה היה תלוי בכמה טעמים ולפעמים לא יכלו לעבר החודש מפני טעמים האחרים. וגם נראה שהיה תלוי לפי האויר שבאותו שנה. ובשנה מעוברת אז החום בחג הפסח יותר גדול וע' סנהדרין י"ח ע"ב. ובשנה פשוטה החום בחה"ס יותר גדול. וגם לפעמים ההכרח לעבר החודש מפני התקופה כדאיתא בסנהדרין י"ג ע"ב. ויקרה שאז יהי י"ט סמוך לשבת. וגם דכשמעברין השנה ואדר לעולם חסר שוב אין בידם לעשות שלא יהי יו"ט סמוך לשבת. וכן מוכח מדברי התו' בר"ה כ' ד"ה מאי שכתבו דמוטב שלא יעברו שלא יהיו שני ימים מספק. וקשה דהא אם יחול יו"ט סמוך לשבת יעברו החודש. אע"כ צ"ל כמ"ש שלא היתה תקנה קבועה רק הוא לפי ראות עיני ב"ד בצירוף טעמים אחרים: סימן קה מ"ש בחיבורי סי' ו' אות ג' שהרמב"ם פוסק שאם לא מצא מן החדש מביאין העומר מן הישן. שאלני אחד היכן הוא ברמב"ם. והשבתיו שהוא בפ"ח מה' תו"מ ה"ב וכמ"ש הכ"מ שם. ולענין מ"ש בסי' ו' אות י"ד לענין דשיל"מ אי הוי מן התורה. ע' שאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ח מ"ש לענין דבר חשוב: כבוד ש"ב ידידי הרב הגאון המפורסם וכו' מו"ה יוסף שרגא נ"י סימן קו ע"ד אשר העיר במ"ש בחיבורי סי' ז' שהמערב ע"ח ביה"ש צריך לברך כיון שעי"ז עכ"פ מתקן איסור הטילטול. וע"ז כתב מעכ"ת דהא גם ספק טבל אסור לאכלו בלא הפרשת תרומה ובכ"ז א"צ לברך מספק אף שעי"ז נתקן שמותר לאכלו. וה"ה הכא הטלטול ניתר מספק עכת"ד. הנה לענ"ד סברתי עודנה במקומה עומדת דהא מבואר בדברי שם באר היטיב החילוק דשם מצות ההפרשה הוא רק מספק שאם אינו טבל א"צ להפריש. אבל בנ"ד תקנת ע"ח נתקנה באופן זה דסגי לערב בה"ש ואין זה מצד ספק דרבנן לקולא דהא ע"ת אסור לכתחילה לערב אף דהוי דרבנן. והבאתי שם ממ"ש בחיבורי סימן כ"ג אות י"ב דהכי הויא תקנת איסור טלטול בחצר דתיסגי בעירוב ביה"ש. וא"כ שפיר מברך על המצוה. ימחול לעיין בדברי ויראה שזהו יסוד דברי שם. וכ"כ הרא"ש בפ' כיסוי הדם בשם הר"י שעיקר הסברא בשבת דף כ"ג הוא שאין לברך על מצוה שנעשית מצד ספק. אבל על מה שנעשה בתורת וודאי שפיר מברכים. וראיתי שכת"ר הקשה על הר"י הנ"ל מאי מייתי ראיה מאביי הא הלכה כרבא. ולק"מ דהא הרמב"ם ועוד פוסקים פסקו כאביי. ומה שהקשה עוד על מ"ש דדמאי הוי ספק דרבנן דהא טבל הוי ספק דאורייתא. כבר בארתי בחיבורי ח"א ס"ס ל"ב דהוי ספק דרבנן משום דלקוח פטור ממעשר. ומ"ש מעכ"ת דבדמאי הוי רק תיקון האיסור כיון דמפריש והן שלו. ולזה אין צריך לברך כמ"ש האו"ה דלהכי אין מברכים על ניקור חלב. במחכ"ת ז"א דבתרומ"ע יש שני מצוות. מצות הפרשה ומצות נתינה כידוע. והרמב"ן מונה אותם לשני מצוות רק הרמב"ם ס"ל דנתינה הוא ענף מן המצוה. ומ"מ אם נאבדה התרומה קיים שפיר מצות הפרשה. וכן אם עיכב התרומה לעצמו קיים מצות הפרשה ולא נתינה ושפיר מברך על ההפרשה: מ"ש בחיבורי ס"ס ז' לענין אם בזמן עזרא היה כ"ג תשרי בשבת דתלי אי מעברין כדי דלא יחולו תרי שבי בהדדי