דברי מלכיאל ב תיח

ודי לנו להתיר הערמה זו כשנותן קודם המיתה והבו דלא להוסיף עלה להתיר בימי אבלו: ובגוף ענין הנתינה לאחר קודם מיתה צ"ע טובא דהוי כחוכא ואיטלולא ובודאי בטילה המתנה דגלוי לכל העולם שנתן לו רק בתורת ערמה ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה. ודמי לשטר מברחת דקיי"ל בכתובות ע"ט ע"א שבטל. ובפרט שאח"כ נותן לו הקרן והריוח. וה"נ אמרינן בנדרים דף מ"ח שמוכיח סופו על תחילתו ולא הויא מתנה. ובח"ס סי' שכ"ד נזכר רק המנהג למכור לאחר ולא ליתן במתנה. וראוי להנהיג כן שימכור לו במקח כפי שישומו בקיאים וכעין שמוכרים חמץ קודם פסח. ונראה לצדד בזכות המנהג דבאמת עיקר איסור מלאכה ומו"מ לאבל כתבו הפוסקים שהוא כדי שלא יסיח דעתו מן האבילות. והא שאסור לעשות גם ע"י אחרים הוא מצד שאם נתיר לו יהא טרוד בזה לשכור אנשים לעסקו. וכן להשגיח עליהם שיעשו כראוי: והנה במלאכת האבל ביד אחרים בקיבולת קיי"ל במ"ק י"א ע"ב דשרי והוא שנתנו בקיבולת קודם שנעשה אבל וכדאיתא בש"ע סי' ש"פ סי"ח. ובביתו אסור ופירש"י הטעם שיחשדוהו שמסייע במלאכתו או ששכרו בתוך ימי אבילותו. ובשדה יש מחלוקת הפוסקים בזה והובאו בטוש"ע סי' ש"פ ס"ב. וטעם המתירין שם מפני ששדה דרכה למסרה לאריס והיינו ג"כ כשמסרה קודם אבילותו וכדאיתא שם סעיף י"ח וע"ש סעיף י"א וסעיף י"ד. ובשכיר יום קיי"ל שם בסעיף י"ח שאף שנתנו קודם האבילות אסור לעשות אצלו. והנה רש"י במ"ק י"א ע"ב פירש הטעם משום דבלא"ה יכול השכיר יום לחזור בו בחצי היום ולא הוי פסידא כ"כ. ונראה שרש"י פי' כוונת הש"ס שהאבל מושכר ליום אצל אחר יעו"ש ברש"י שמפורש כן ולזה כתב שגם להשוכר לא הוי פסידא כ"כ דבלא"ה יכול לחזור בו. ורש"י מחלק שם בין שכיר ליום אחד לשכיר לחודש או חדשים. ומתיר אף להאבל עצמו לעשות מלאכת אחרים כשהוא מושכר לחודש. ואף דודאי יכול לחזור בו גם בשכיר חודש או שנה דמאי שנא. מ"מ הוי הפסד גדול לשכיר ולשוכר. וכתב ההג"א בשם הרא"מ והובא בב"י סי' ש"פ בטעם הדבר דכיון שעי"ז יפסיד השכירות אף אחר האבילות לזה הקילו: וממילא לשיטת רש"י והרא"מ אין ראיה לאסור מלאכת שכיר יום בשל אבל. ומפרש הא דהיתה מלאכתו אצל אחרים דאיירי אף בשכיר יום. ורק בביתו אסור משום טעמים הנ"ל. וכ"נ לשון רש"י שם שהזכיר פועל ולא קבלן ע"ש: והיינו שכיר יום כדאיתא בב"מ ע"ו שסתם לשון פועל הוא שכיר יום. וכ"נ פשטות לשון הברייתא דאיתא שם במלאכת אחרים בידו בין בקיבולת בין שלא בקיבולת אסור. ואח"כ סתם במלאכתו ביד אחרים שלא בביתו מותר. משמע בכל גוונא שרי אף בשכיר יום. וגם הראב"ד והרא"ש שכתבו דבשכיר יום אסור כתבו להדיא דהיינו רק במלאכת קרקע דהוי כדבר שבפרהסיא שידוע לכל שהוא של האבל ושהוא שכירו יעו"ש. ומבואר דמודו דבתלוש מותר אף בשכיר יום בבית אחרים כיון שאין ידוע דהוי של האבל. ולשיטת רש"י והרא"מ נראה דשרי אף בקרקע וכמש"ל. ועכ"פ מוכח דבתלוש כ"ע מודו דשרי אף בשכיר יום היכי שאין לחוש לחשד שמסייע או ששכרו באבילותו. ולזה אצלינו שידוע ומפורסם המנהג למסור עסקו לאחר קודם המיתה. שוב ליכא חשד. כי לא יאמרו ששכרו באבילותו לפי שידוע שהמנהג למסור מקודם. וגם חשד סיוע אין כאן כי ידוע המנהג שנותן לו במתנה. ואף כי ע"פ עיקר הדין המתנה בטילה וכמש"ל. מ"מ ידוע שהאבל אינו מסייע כי היכי דלא ליתחזי שלא נתנה במתנה גמורה. ובעת נתינה מסלק א"ע מזה מכל וכל ואין בזה חשד כ"נ ללמד זכות על המנהג. וממילא נתבאר דבאבילות פשוט דאסור לתת לאחר וכמובן: אכן בכל הפרטים שהזכרנו יש מקום להקל ע"י אחרים במקח וממכר היכא שיש הפסד ניכר לפי ראות עיני המורה. והכל לפי מה שהוא אדם כי לאיש אמיד אין לחוש להפסד מועט ושפיר יש לחשוב הפסד הוצאות רשיון הממשלה לעסוק בעסק זה והפסד שכר דירה שהעסק מונח בה. והפסד שכירות משרתי העסק או אכילת בעלי חיים ששייכים להעסק. או שעי"ז ירגילו הקונים לקנות במקום אחר. וכגון זה נאמר החכם עיניו בראשו באיזה מקום להקל ולחוס על ממונם של ישראל ובלבד שיכוין לשם שמים: ואגב אזכיר מה שקשה לי על פירש"י שפירש בשבת דף ק"ג ע"א ובפסחים מ"ח ע"ב קפיזא היינו שלש לוגין וכ"כ הרשב"ם בב"ב דף צ'. וקשה טובא דבגיטין דף ע' ע"א פירש"י שלש רביעיות. והיינו רביעיות הלוג. ואפשר לדחוק דכוונת רש"י רביעיות הקב וכלשון ראשון שפירש"י בכה"ג בשבת דף ע"ז ע"א ע"ש. ואף שדחה זה רש"י שם. מ"מ הכא פירש"י אליבא דלשון זה. וכן מצינו ברש"י בעירובין דף כ"ט ע"א לפרש דרביעית היינו לוג ע"ש. אבל עדיין קשה לי על רש"י במנחות דף ע"ח ע"א שפירש רש"י דקפיזא היינו חצי קב. ואפשר היו קוראים אצלם לפעמים גם חצי קב בשם קפיזא. ומה שתפס רש"י במנחות חצי קב אפשר לומר דבאמת צריך להבין למה נקיט הש"ס שם עשרה קפיזי ולא נקיט לוגים או רביעיות שזה יותר מצוי בלשון חכמים. ונראה משום דסלקא דעתיה דהמקשה דמסתברא לומר שלחמי תודה לא יהיו יותר מן מנחת נסכים היותר גדולה שמצינו. והיינו שלשה עשרונים לפר. ושלשה עשרונים במדת מדבר היו אחד ועשרים לוג כידוע וכדאיתא בעירובין פ"ב. ולזה פירש"י קפיזא חצי קב דהוי עשרה קפיזי חמשה קבים והיינו עשרים לוגים. אבל אם נפרש קפיזא שלשה לוגים. היו עשרה שלשים לוגים. ויקשה למה נקיט הש"ס דווקא עשרה קפיזי. ולא נקיט שאר מדות המצויות יותר. ולא שייך הכא הא דתפסת מרובה לא תפסת. או הא דלחומרא מקשינן. דהא יש מדות קטנות מאוד וכן גדולות מאוד כמו כור ולתך וכדומה. ולפמש"ל א"ש בס"ד דבכוונה נקיט קפיזי. ומ"מ בעלמא מפרש רש"י שלשה לוג לפי שאצלם היה מצוי יותר לקרות שם קפיזא לשלשה לוג: סימן קא אשר כתב מעכ"ת להעיר במ"ש בחיבורי סי' א' דמ"ש בש"ס שמרע"ה תיקן ג"פ נגד תנ"ך דנביאים היינו נביאים שביניהם. וכתב מעכ"ת שכוונתי למ"ש התו"ח בב"ק שנביאים שאחר מרע"ה תיקנו קה"ת. וע"ז הקשה כת"ר דברמב"ם מפורש שמרע"ה תיקן. ומרע"ה כתב פ' בלעם ונביאי אוה"ע עכ"ד. והנה באמת אנכי כתבתי שתקנו נביאים שבדור מרע"ה וכפשטות לשון הש"ס בב"ק פ"ב. והתו"ח כתב הנביאים שאחר מרע"ה. והוא דחוק דבש"ס אין מבואר כן. ומ"ש הרמב"ם שמרע"ה תיקן. ע"כ צריך לפרש דכיון שתיקנו נביאים שבדורו בוודאי לא תקנו בלי הסכמתו. וכ"כ הכ"מ בפי"ב מה' תפלה להדיא בכוונת הרמב"ם. ומ"ש כת"ר נגד נביאי או"ה. תמוה לחשוב כן שיתקנו קה"ת נגד נביאי או"ה. והעיקר לענ"ד כמש"ש שהוא נגד נביאים שביניהם: ומ"ש מעכ"ת להקשות על מ"ש הב"ח בסי' תרפ"ה דכיון דמרע"ה תיקן קה"ת הוי דאורייתא והקשה מעכ"ת דמ"מ הוי רק תקנה דרבנן. הב"ח יפה הקשה שם מהירושלמי פ"ד דמגילה דיליף לה שם מקרא דוידבר משה. וכיון דנלמד מקרא א"כ הוי דאורייתא. ולדעת הסוברים דהוי דרבנן צ"ל דהוי רק אסמכתא והוא דוחק. אכן באמת נראה דלענין שבת בוודאי הוי רק אסמכתא דהא מפורש בנדרים ע"ח וב"ב קכ"א דבהאי קרא דוידבר משה לא נכללה שבת בראשית. ויש להאריך בזה ובדברי השאלתות שאילתא כ"ו וקס"א שתפס ג"כ כהירושלמי הנ"ל אך אכמ"ל בזה: