דברי מלכיאל ב תיז

המת. ועתה הוא הפסד גדול לו. וכן לפעמים הוא בע"ח וצריך למכור סחורתו לשלם חובותיו במועדם וכמנהג הסוחרים בעתים הללו שאם יעבור המועד יצא עליו קול שהוא אינו משלם לנושיו וליתן עתה לאחר התבאר באחרונים שאין מועיל רק קודם המיתה. וכ"כ בח"ס סי' שכ"ד וביאר שם שאף באנינות אסור אף שעדיין לא חלה אבילות עליו. ואמרתי לברר בקוצר את הנלע"ד בענין זה למעשה ואף שאין בו חידושים בכ"ז הוא דבר הנצרך למעשה בכל עת כמעט: הנה בגדר דבר האבד כבר הגבילו הפוסקים גבי חוה"מ וגבי אבל שצריך שיהי חשש פסידא מן הקרן ולא מניעת הריוח וכדאיתא בש"ע או"ח סי' תקל"ט ובי"ד סי' ש"פ. ולזה נלע"ד שבעתים הללו ששכירות החנות או בית מכירת י"ש גדול מאוד וכן הרשיון ע"ז מהממשלה יר"ה עולה לדמים הרבה. ועוד יש הוצאות קבועות ותמידיות על עסקים כאלה. א"כ אם לא יעסוק בשבעת ימי אבלו בעסק שלו ודאי שיפסיד מהקרן שישלם בעד שבוע שכר החנות ולהממשלה בלי תועלת. והרי בשביעית שלא מצינו שיקילו בדבר האבד. בכ"ז התירו משום ארנונא כדאיתא בסנהדרין כ"ו. וכן גבי סחורה בדברים אסורים איכא מ"ד שהותר משום מס כדאיתא בירושלמי פ"ז דשביעית. ומכ"ש בנ"ד דאבילות קילא טובא וגם דהוי דבר האבד ממש. וכ"כ הט"ז להדיא בסי' תקל"ט סק"ב ובסי' תקנ"א סק"א בשם המהרש"ל דהאידנא שיש עלינו מס מלך ושרים יש להקל במשא ומתן בחוה"מ וכן משנכנס אב. משום דהוי כדי חייו אם לא שהוא עשיר מופלג. ועוד דהא אף ספק דבר האבד מותר כמ"ש המג"א ר"ס תקל"ז. וכ"כ הט"ז סי' תקל"ט סק"א. וכ"כ המג"א סי' תקל"ט סק"ז בשם מהריב"ל שאיסור מכירת סחורה הוא רק כשיודע בודאי שלא יפסיד עי"ז מהקרן. ובעתים הללו שהשערים עולים ויורדים בכל יום ואין אדם יודע במה משתכר ובמה מפסיד אף ליום מחר. בודאי לא גרע מספק דבר האבד: וכן מי שיש לו משרתים בעסקו שמשלם להם שכירות קבוע הרי הוא דבר האבד. וכן אם יש בעסקו בעלי חיים שאוכלים ואם לא יעשו יהי אכילתם דבר האבד. ומצאתי בפ"ת בשם החמודי דניאל שהתיר ג"כ בסוסים שצריכים לאכול ולא כתב לזה שום ראיה. ולדעתי יש להביא ראיה מהא דאיתא במ"ק י"א ע"ב דמריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה להו גמלי דתורא בהדדי ואיתרע מילתא במר בריה דר"א ב"ד ופסקיה לגמליה ופריך רב אשי נהי דלא חייש לפסידא דידיה לפסידא דאחריני הו"ל למיחש ומשני אדם חשוב שאני. וקשה טובא מאי קאמר דלא חייש לפסידא דידיה. דמשמע דאי בעי הוי מצי למיחש. והא הוי רק מניעת הריוח וכפירש"י שלא חרש השדה אז. אבל לפמ"ש דהיכא שצריך להאכילם הוי דבר האבד. מבואר לשון הש"ס דמעיקר הדין הוי שרי לעבוד בהם ע"י אחרים דהוי דבר האבד. רק שהחמיר על עצמו. אבל איך גרם הפסד לאחרים עי"ז. ומשני אדם חשוב שאני שצריך להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. וצ"ל הכוונה שלכתחילה כשנשתתף עם אדם חשוב נתרצה שאם יארע לו אבל יחמיר על עצמו. וכ"כ הפוסקים לענין חיובי איש לאשתו שכשנשאת לת"ח נתרצית שינהג בקדושה ופרישות כראוי לת"ח. ואף דאיתא במ"ק שם שהחמרין והגמלין לא יעשו. צ"ל דאיירי בגוונא שאינו מוציא על אכילתם וכגון שרועים במרעה. או שההוצאה ע"ז היא רק דבר מועט. וראיתי בעיקרי הד"ט שהביא בשם ספר פרי האדמה שאסר למי ששכר הגאבילה שהוא לבדו יסחור בעסק מיוחד לעסוק בזה ע"י אחרים בימי אבלו דהוי רק מניעת הריוח. ולענ"ד דבריו צ"ע דכיון שמשלם דבר קצוב לשנה בעד זה. הרי זה דבר האבד כשיעבור עת ולא יעסוק בזה. וכ"כ הרא"ש והמרדכי גבי שדה מוחכרת שכיון שמשלם דמי חכירה בעד זמן האבילות הוי דבר האבד ע"ש והובאו בסי' ש"פ בב"י וד"מ סק"ו ע"ש. ובאשר אין ת"י ס' פה"א לזאת אקצר: וכן אם צריך לכסף לשלם לבעל חוב נראה דודאי שרי למכור כי פריעת בע"ח מצוה. ואף שהוא אנוס מתקנת חכמים שלא לעסוק במשא ומתן. מ"מ אין לך דבר האבד יותר מזה שיצא עליו קול שאינו משלם לנושיו ולא יקיפו לו עוד. ועוד דעכ"פ הרי אפשר שיקחו הבע"ח סחורתו. ויקחו כפי השומא או ימכרום בדיניהם ועי"ז יפסיד הרבה ממקחם כידוע. ועוד דהא כבר כתב הרמ"א בסי' תקל"ט ס"ה בשם הכלבו שתגר שקונה מזה ומוכר לזה וחוזר וקונה ומוכר מותר דהוי דבר האבד. ודבריו נכונים דכיון דאיתא בירושלמי בשיירא שאינה מצויה אח"כ או ביריד מותר למכור כי אח"כ לא ימצאו הקונים הללו. וכן קיי"ל שם סעיף ה'. וא"כ ה"ה זה שקונה ומוכר תמיד הרי עי"ז שאינו מוכר כעת לא יוכל עוד הפעם למכור כי יצטרך למכור סחורה ראשונה והוי כדבר האבד. ודומה זה לסברא שכתב הנו"ב במ"ת חאה"ע סי' ל"ח שדבר שהוא לצורך תשמיש וטלטול לא מיקרי דבר שיש לו מתירין ע"י מה שיהא מותר למחר. כי עכ"פ התשמיש שצריך לו היום לא ישלימנו למחר ע"ש. והמג"א נתקשה שם בסק"ח בזה וכתב החילוק בין מוכר בביתו לחנות. ודבריו דחוקים לענ"ד דכל כה"ג הו"ל להכלבו והרמ"א לפרושי. ומש"ש מתשובת מהרש"ל שכ"כ. הנה הט"ז בסק"ג כתב בשם מהרש"ל שהתיר זה רק כדי להוציא לשמחת י"ט. והראיה שלא הזכיר כלל לחלק בין תגר למי שמוכר פירות גינתו או שקונה במקרה איזה סחורה ומוכרה כעת. ומצאתי במחצית השקל שהרגיש בזה וכתב שהוא ט"ס במג"א ומייתי דברי מהרש"ל על יום השוק ולא על תגר ע"ש. ובאמת בכלבו ה' חש"מ מפורש דתגר מותר ולא חילק בין ביתו לחנות. וכן הביא הרמב"ן בתוה"א דעת הראב"ד דעבורי רווחא הוי דבר האבד ע"ש והובא בב"י סי' ש"פ ג"כ: ובמחצית השקל סי' תקל"ט סקי"ז הביא בשם הא"ר דהאידנא שפתוחים כמה חנויות ואם לא ימכור סחורתו כמה ימים ירגילו הקונים אצלו תמיד לקנות במקום אחר הוי דבר האבד וכמו בהלואה דקיי"ל בסי' תקל"ט סי"ג דשרי להלוות להרגילים ללות אצלו דהוי דבר האבד כשילכו אצל אחר וה"ה הכא. וא"כ ה"ה גבי אבל. וכדקיי"ל בסי' ש"פ ס"ז וכמ"ש הרא"ש והטור שם טעם זה להדיא. ואף שהמחה"ש פקפק שם דמ"מ אסור לחתוך הסחורות וכדומה מן המלאכות הגמורות דלא הותר בזה רק משא ומתן ולא מלאכות גמורות. מ"מ באבל קיל יותר לענין זה דהא באבל לא הותר דבר האבד רק ע"י אחרים כדקיי"ל בי"ד סי' ש"פ ס"ה וס"ו. ולגבי אחרים שוב אין לחלק בין מו"מ ובין מלאכה. וכמ"ש בתוה"א להרמב"ן והרא"ש והטור סי' ש"פ דרק במועד שהותר בדבר האבד לעסוק בעצמו יש חילוק בין דבר שאין בו טורח לדבר שיש בו טורח ומלאכה. אבל באבל שאף דבר האבד לא הותר לו רק שאחרים יעשו לו לא איכפת לן בטורח של אחרים: ובאמת יש לדון במה שנהגו שלא לתת לאחר את שלו רק קודם מיתה ולא כשכבר התחיל אבילותו. דהיכן מצינו שאסור ליתן מתנה בימי אבלו. ואף בשבת משמע בתו' עירובין דף ס"ו ד"ה יפה שמותר לתת מתנה. ובחוה"מ ודאי דשרי והיכן מצינו לאסור בימי אבלו. ואף דע"י קנין סודר י"ל שאסור להקנות דהוי כמכר וכ"כ הב"י סי' תקכ"ז שאסור להקנות מתנה בשבת וי"ט ע"י ק"ס. מ"מ הא שפיר יכול לומר לו שנותן את סחורתו במתנה והלה יקנה אותה במשיכה והגבהה וכדומה. ואף לפמ"ש בשטמ"ק כתובות דף ז' בשם כמה ראשונים הרמב"ן ורשב"א ורא"ה וריטב"א שאסור לתת מתנה בשבת מ"מ בימי אבלו ודאי דקיל טפי ובמקום אחר הארכתי בענין זה וביארתי שעיקר האיסור בשבת וי"ט במתנה הוא על הזוכה משום ממצוא חפצך. ולגבי נותן לא שייך ממצוא חפצך דהא דיהיב ליה הוא משום דעבד ליה ניחא נפשיה כדאיתא בב"מ ט"ז ובכ"מ. ועכ"פ בימי אבלו ודאי מותר לתת מתנה. ושפיר יתן לאחר סחורתו במתנה שהוא יעסוק בה. אבל באמת ז"א דכיון שידוע לכל שנותן הסחורה כדי שיעסוק בה אין לך עסק גדול מזה