דברי מלכיאל ב תטז

אינה כדרך רחוקה. ולזה הקשו בדף צ"ד דשם ע"כ צ"ל הכוונה שאף בדרך רחוקה חייב: י) ועפ"ז מיושב מה שקשה טובא על הרמב"ם שלא הביא דין דאין דרך רחוקה לטמא. והרי הוא פסק בספ"ה מהק"פ כעולא דבעינן שיוכל לבוא בשעת שחיטה. ולדידיה עכצ"ל שאין דרך רחוקה לטמא וכדאיתא בדף צ"ג ע"ב. אבל לפמש"ל א"ש דמפרש כפירש"י שהכוונה שטומאה לא מיקרי דרך רחוקה ודלא כהתו' בדף פ' ע"א ד"ה משלחין. ואף שהתו' שם תרצו בזה קושייתם שם לעולא. מ"מ הרי מסקו התו' בדבריהם שאינו מוכרח ע"ש. ולבד זה כבר תרצו המפרשים קושייתם שם באופן אחר ע"ש בצל"ח בזה ויש להאריך בדבריהם שם ואכ"מ. ולזה לא הביא דין זה דאין נ"מ לדינא בזה דכבר כתב בספ"ה שם שאם הוא אנוס מאיזה סיבה אחרת אינו כמו דרך רחוקה: יא) ונראה דאף להתו' בפסחים דף פ' שמפרשים הא דאין דרך רחוקה לטמא כפשוטו שאף אם הלך הטמא בדרך רחוקה חייב. מ"מ מודו התו' דבשביל מניעה צדדית שיש לו אין זה נקרא דרך רחוקה. וכדמוכח פשטות הסוגיא דירושלמי במי שרגליו רעות. וכן בש"ס דילן גבי עיכבוהו גמלים. וס"ל דרבה הקשה דניליף מטמא שרץ שדרך רחוקה מיקרי רק היכא שאין יכול לבוא בשעת אכילה. ומנ"ל לחלק בין מניעה צדדית לריחוק מקום. ומשני דמטמא אין שייך ללמוד משום דשם הוי גזה"כ שתלוי באכילה ואין לו דין דרך רחוקה כלל. ואדרבא מוכח מזה מדאיצטריך למעט טמא מדרך רחוקה דדרך רחוקה הוי כשאינו יכול לבוא בשעת שחיטה. דאי כשא"י לבוא בשעת אכילה. א"כ ה"ה בטמא נמי דהא עיקר טעם ששוחטין על טמא שרץ הוא משום דחזי לאכילת הפסח בלילה. וכ"כ התו' צ"ג ע"ב ד"ה דרך בכוונת תירוץ הש"ס שאין דרך רחוקה לטמא משום דבטמא תלוי הכל באכילה. וכיון ששמענו שדרך רחוקה הוי מה שא"י לבוא בשעת שחיטה וכדמוכח מהא דאימעיט טמא מדין דרך רחוקה. ממילא ע"כ צריכים אנו לחלק בין ריחוק מקום למניעה מצד איסור או מסיבה אחרת. דהא חזינן ששוחטין על טמא שרץ או טבול יום אף שא"י לבוא בשעת שחיטה. ונתבאר מזה דאליבא דהתו' מוכרח עוד יותר לומר שהמניעה מצד איסור לא מיקרי ריחוק מקום. ולהרמב"ם כבר כתבנו דע"כ צ"ל שאינו מפרש כהתו' בזה. דהא לא הביא כלל דין דאין דרך רחוקה לטמא: יב) ולכאורה י"ל בדעת הרמב"ם שלזה לא פסק כעולא בהא דאין דרך רחוקה לטמא משום דחזינן בדף צ"ד ע"ב דאביי משני הכי ורבא פליג עליה. ומשמע דרבא לא ס"ל זה. ואביי ורבא הלכה כרבא. והא דמשני עולא בדף צ"ג ע"ב דאין דרך רחוקה לטמא הוא משום דאזיל לטעמיה בדף פ' דס"ל משלחין אחד מן הטהורין בדרך רחוקה כשמחצה טהורים ומחצה טמאים. והקשו התו' שם למה לא קאמר שישלחו אחד מן הטמאים ויעשו הפסח בטהרה. ותרצו דס"ל אין דרך רחוקה לטמא. ולזה משני הכא ג"כ הכי. אבל לדידן דקיי"ל כרבא דלא ס"ל דין זה וכמש"ל. צריכין אנו לתרץ קושיית רבה מטמא שרץ באופן אחר ולחלק בין מניעה מצד איסור ובין ריחוק מקום. ולהכי לא הוי טמא כדרך רחוקה. אך קשה לומר שהרמב"ם יחדש סברא שלא נזכרה בש"ס ולזה יותר נכון שמפרש כמש"ל. ובפרט דבאמת מהא דדף פ' אינו מוכרח כ"כ דין זה אליבא דעולא וכדמסקו התו' שם בעצמם ג"כ: יג) [ובגוף הדבר דקרי הש"ס טמא שאינו יכול לבוא בשעת שחיטה צל"ע דהא בסוגיא משמע שדי שיוכל לבוא לירושלים ולא לעזרה. דהא שיעור ט"ו מילין שיש ממודיעים הוא לירושלים ולא לעזרה וכלשון הש"ס בזה. וכ"ה לשון הרמב"ם ספ"ה מהק"פ שצריך שיוכל לבוא לירושלים בשעת שחיטה. וע' חגיגה כ"ה ע"ב ברש"י שכתב ג"כ כן. ולירושלים יכול טמא שרץ ליכנס. ובאמת צריך להבין למה נקטו השיעור לירושלים דהא מקום עשיית הפסח הוא בעזרה. וע' פסחים צ"ד ע"ב דפליגי תנאי אליבא דר"א בלשון ריחוק מקום אם הוא ממקום אכילתו או עשייתו ע"ש ובפירש"י שם. וא"כ י"ל דה"נ ס"ל לר"ע דריחוק מקום ילפינן ממעשר דהוי ממקום אכילתו דהיינו מירושלים. ולפ"ז י"ל דעיקר קושיית רבה לעולא הוא למ"ד בדף צ"ד ע"ב דריחוק מקום הוא ממקום עשייתו. ולזה מקשה דהא טמא אינו יכול ליכנס למקום עשייתו. והוצרך לתרץ שאין דרך רחוקה לטמא. אבל למאי דקיי"ל שריחוק מקום הוא ממקום אכילתו. שוב לא קשה כלל מטמא שרץ וא"צ לזה שחידש שאין ד"ר לטמא. ולזה לא הביא הרמב"ם דין זה. ויש להאריך בזה ואכ"מ]: יד) מסקנא דמילתא אשר לענ"ד לא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין ואף בזמנינו שנתחדשו הטעלעגראפין ומסילת הברזל. בכ"ז מיקרי מקום קרוב רק שיעור עשרה פרסאות. וכן אף שמת המת בע"ש עם חשיכה מ"מ אם בא ממקום קרוב מונה עמהם וכנ"ל. ומכ"ש אם היה חולה וכדומה אף שלא היה יכול לבוא תוך ג"י. מ"מ מונה עמהם אם הוא ממקום קרוב. והנה יש לעורר בענין זה עוד באיזה מקומות בש"ס. אך ההכרח לקצר. וע' עירובין כ"ז וע' שבת ק"ד ע"ב גבי מחוסר קריבה: טו) אחרי כותבי כ"ז ראיתי בספר נחל אשכול בה' אבילות סימן מ"ט שהביא בשם שו"ת חכמת שלמה שנסתפק בדין זה ביכול לבוא במסילת הברזל והביא ג"כ ראיה מהא דפסחים שאף שיכול לבוא בסוסים ופרדים בכ"ז הוי דרך רחוקה. והוא דחה דשאני התם דחזינן שתלוי בהליכה ברגליו דהא מי שא"י לעלות ברגליו פטור מראיה. וכתבו התו' בפסחים דף ג' דה"ה דפטור מפסח. אבל הכא תלוי רק אם יכול לבוא ביום אחד. וראיתי בתשובת ח"ש הנ"ל שעורר בקיצור מהא דפסחים וכתב שמ"מ יש רבנים מקילים והלכה כמיקל באבל. ולא עורר שם מכל הדברים שכתבנו בס"ד וכן יתר הספיקות שעוררנו בזה לפי סברא זו. ולענ"ד העיקר כמש"ל. דמ"ש שמי שא"י לעלות ברגליו פטור מפסח. הוא תמוה דהא מפורש בירושלמי שהזכרנו שמי שרגליו רעות לא הוי בכלל דרך רחוקה. וגבי ראיה הוא נלמד רק מקרא דרגלים ופעמים כדאיתא בחגיגה דף ג' ומ"ש התו' ריש פסחים שמי שא"י לילך ברגליו פטור מפסח. כבר תמה ע"ז המל"מ ריש ה' ק"פ דמנ"ל זה ונשאר בקושיא ובאמת מפורש בירושלמי להיפוך כמש"ל. אבל כוונת התו' לענ"ד פשוט דהא ריב"ב היה בדרך רחוקה בנציבין ופטור מפסח. ורק הוקשה להם דמ"מ היה חייב לעלות לרגל. ולזה תרצו שהיה פטור מראיה בשביל שאין לו קרקע ממילא פטור מפסח משום ד"ר. שוב מצאתי שכ"כ הצל"ח בפסחים שם וב"ה שכוונתי לדעתו הק' ואכמ"ל בזה. עכ"פ חיוב פסח אין שייך כלל להליכה ברגליו. ותמה אנוכי איך אפשר לומר כן דהא הבה"ג כתב להדיא השיעור עשרה פרסאות והביאו לשון זה כל הראשונים. ואינימא שאף אם אפשר לבוא בסוסים ופרדים מיקרי ג"כ מקום קרוב. א"כ למה נקיט שיעור י"פ ואטו בימיהם לא היו סוסים ופרדים וכדומה. והול"ל השיעור סתם כדי שיוכל לבוא לשם ביום אחד. וע"כ צ"ל ששיעור עשר פרסה הוא דווקא וכמש"ל בהסבר הדבר. ואין בכוחינו לחדש קולא מה שלא נזכר כלל בדברי הראשונים. ולולא דברי הבה"ג היינו אומרים דמקום קרוב הוי תוך התחום כדאיתא בשבת קנ"א ע"א לשון זה ע"ש. ורק שחידשו לנו הראשונים בשם בה"ג שהשיעור י' פרסה. והבו דלא להוסיף עלה: סימן ק כמה פעמים בא מעשה לפני באבל שיש לו חנות או עסק אחר או סוסים וכדומה ולא נתנם לאחר קודם מיתת