דברי מלכיאל ב תטו

בעת קבורת המת. כי אז הוא בטל אצלם. ונראה שאף אם נמצא בעת המיתה במקום קרוב. אם יצא קודם הקבורה למקום רחוק ואח"כ בא אצלם מונה לעצמו. כי מה שבטל אצלם בשעת מיתה אין תועלת כיון שאז לא התחילה כלל האבילות. וכעין זה איתא בירושלמי פ"ט דפסחים ה"ב שאם היה קודם שש מן המודיעים ולפנים ויצא לחוץ קודם שש מיקרי אז שהיה בדרך רחוקה. ואף שהיה יכול לבוא לירושלים בשעת שחיטה או אכילה וכדפליגי שם בהכי. מ"מ כיון שבשעה שהתחיל חיוב שחיטת הפסח היה בדרך רחוקה הרי הוא פטור ע"ש דיליף לה מקרא וחדל לעשות החדל בשעת עשייה חייב שלא בשעת עשייה פטור. וא"כ ה"ה הכא. אך יש לחלק ועדיין צ"ע בזה: ה) ולפ"ז נראה דאף שעתה שנתחדש הטעלעגראף אפשר להודיע לו ממיתת המת בשעה או שתים אף אם יהי במרחק עצום מאוד. וא"כ נימא דלפירש"י הנ"ל יהא נקרא מקום קרוב בכל מקום שהוא. דהא במשך יום אפשר להודיע אף לקצה העולם. ואף לשיטת הפוסקים שהטעם הוא שיוכל לבוא ביום ג'. הרי יוכלו להודיעו ע"י ט"ג. ובמסילת הברזל יוכל לבוא ביום ג' ממרחק עצום. מ"מ ודאי שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים. והרי גם בימי חז"ל היה גמלא פרחא שהיה אפשר לבוא במהירות וכדאיתא במכות דף ה' וכן היה אפשר להודיע ע"י רץ ממהר וכן ע"י יונים או צבאים שהיו שולחים מכתבים בימים הקדמונים וכמ"ש הרמב"ן בפ' ויחי על פסוק נפתלי אילה שלוחה וע' ירושלמי פ"ט דשביעית ה"ב. ובכ"ז כתבו כל הראשונים השיעור עשרה פרסה. וע"כ צ"ל כמש"ל שהכוונה דכיון שהוא מהם במרחק מהלך יום אחד כפי הילוך אדם בינוני אזי דעתם מעורבת ביותר והוא נחשב כאחד מבני ביתם. משא"כ כשהוא במקום רחוק מזה אף שאפשר שיבוא לשם באיזה אופן ותחבולה. בכ"ז הוא מרוחק מהם ואינו בטל לגבי גדול הבית שלהם. וכעין זה קיי"ל בפסחים צ"ד שאף שיכול ליכנס בסוסים ובפרדים מ"מ מיקרי דרך רחוקה. וכן אם היה לפנים מן המודיעים ולא יכול ליכנס מפני גמלים וקרונות המעכבים אותו מ"מ מיקרי שלא היה בדרך רחוקה ע"ש וכ"ה בירושלמי פ"ה דפסחים ה"ב. וע' רמב"ם ספ"ה מה' ק"פ ובראב"ד וכ"מ שם בזה ואכמ"ל בזה. ואף שיש לחלק בזה. מ"מ נראה עיקר כנ"ל: ו) וכן יש להוכיח עיקר סברתינו מהא דפסחים. דהא איתא שם הטעם דבעינן שיוכל לבוא בשעת שחיטה. ופירש"י שם שיתחיל לילך אחר חצות שאז התחלת זמן חיוב שחיטת הפסח ויוכל לבוא בסוף זמן השחיטה. ומבואר שאף ששוחטין עליו הפסח בשעה שאינו יכול לבוא עוד עד הלילה לירושלים. מ"מ כיון שבשעת התחלת חיוב זמן שחיטה היה יכול לבוא. שפיר דמי וה"ז כאלו הוא בתוך ירושלים בשעת שחיטה. והרמב"ם ספ"ה מהק"פ מפרש שעם עלות השמש בע"פ צריך שיהיה תוך ט"ו מיל מירושלים והיינו מן המודיעים ולפנים שיוכל לבוא אחר חצות לירושלים שהוא התחלת זמן שחיטה. ומבואר כי אף ששוחטים עליו הפסח שתים או שלש שעות אחר חצות. מ"מ לא מהני מה שיכול לבוא מן עלות השמש עד שעת שחיטת הפסח. דעיקר הסברא הוא שאם הוא במרחק כזה שיוכל לבוא בתחילת זמן השחיטה. אזי דעתו בלי ספק לבוא לירושלים וה"ז כאלו הוא בירושלים. וע' בפירוש המשניות להרמב"ם בפ"ט דפסחים שם שפירש דהיינו פלוגתא דר"ע ור"א. דר"א ס"ל שאם אינו יכול לבוא לשחיטת הפסח מאיזה סיבה שתהיה וכגון שחלה או תעה בדרך. מיקרי דרך רחוקה. ור"ע ס"ל שתלוי רק במרחק המקום. ולפ"ז אפשר לומר דרב נטרונאי גאון שהזכרנו ס"ל דהלכה כר"א בפסחים שם משום דר' יוסי וריה"ג ס"ל שם כוותיה דר"א. ולזה גם גבי אבילות העיקר תלוי באפשרותו לבוא ביום ג' ולא במרחק המקום ואקצר בזה: ז) ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דאיתא שם דרב יהודה ס"ל דדרך רחוקה הוי כשאינו יכול לבוא בשעת אכילה. וכתבו התו' שם וכן הוא בירושלמי שם שצריך שיוכל לבוא לתוך התחום קודם שתחשך. שאם יהי חוץ לתחום שוב לא יוכל לבוא לשעת אכילה לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא. וקשה דכיון שהוא במקום קרוב והמניעה היא רק מצד איסור תחומין ביו"ט. שפיר לא הוי דרך רחוקה דהוי כאנוס וחולה וכמש"ל. ומוכח מזה דבכה"ג מיקרי דרך רחוקה. וה"ה באבל בשבת וי"ט מיקרי חוץ לתחום מקום רחוק. ועו"ק דאיתא שם בסוגיא דרבה הקשה לעולא דס"ל שיוכל לבוא בשעת שחיטה. דא"כ האיך שוחטין על טמא שרץ הא אינו יכול לבוא בשעת שחיטה. ומשני דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא. ואינימא כמש"ל דהיכא שהוא במקום קרוב ורק שאינו יכול לבוא מצד איסור שבת וכדומה לא מיקרי שהוא במקום רחוק. א"כ מה מקשה רבה לעולא מטמא שרץ. דכיון שהמניעה היא רק מצד איסור טומאה לא מיקרי דרך רחוקה. וע"כ צ"ל דבכה"ג מיקרי ג"כ דרך רחוקה. ומהא דקיי"ל שאם מעכבים אותו גמלים וקרונות לא הוי דרך רחוקה אין להקשות ע"ז. די"ל דשאני התם שהמניעה הוא מדבר חיצוני ואפשר להסירם משם ויוכל לבוא. משא"כ אי רביע עליה איסור שבת או טומאה שא"א להסירו מעליו. וכן מהא דרגליו רעות דבירושלמי י"ל ג"כ דאפשר לרפאותו וכן במ"ש הרמב"ם לענין אם חלה. אך זה דוחק דהא רפואתו אינו בידינו: ח) והנלע"ד בזה דבאמת בהא פליגי רב יהודה ועולא דעולא ס"ל דסגי רק שיהי במקום קרוב ואף שיש דבר המונעו מלבוא. ור"י ס"ל דבעינן שיוכל לבוא בלי שום מניעה. והחילוק דלשחיטה סגי אם הוא במקום קרוב כי יכול לשוחטו ע"י אחר. ובכה"ג לא שייך איהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי. אבל באכילה לא שייך שיאכל אחר בשבילו. ולזה בעי שיוכל לבוא בלי מונע. ולזה איתא בירושלמי דלמ"ד שעת אכילה בעינן שיוכל לבוא קודם שתחשך לתוך התחום. משום דלדידיה בעינן שלא יהא לו שום מונע מלבוא. ורבה דפריך לעולא מטמא שרץ סלקא דעתיה דס"ל לעולא ג"כ כר"י בסברא זו דכל שיש לו איזה מניעה מיקרי דרך רחוקה. ומשני שאין דרך רחוקה לטמא. ופירש"י שטעם איסור טומאה הוא רק משום אכילה ולא משום עשייה דהא יכול לשלח קרבנותיו ועוד מדכתב טמא נפש ולא טמא שרץ. שמעינן דלא פטיר רק בטומאה אריכתא דלא חזי לאורתא עכ"ל. נראה מפירש"י שמפרש הכוונה שבאמת מהכא ילפינן דטמא לא הוי כדרך רחוקה כיון שהוא במקום קרוב והוי כאונס מה שא"י לשחוט בעצמו. ורק כשא"י לאכול אז הוא פטור כי אכילה א"א כלל ע"י אחר. ועיקר הסברא שאם הוא במקום שיכול לבוא הרי זה כאלו הוא בירושלים ולזה חייב ויכול לשחוט ע"י אחר. אבל במקום רחוק אף שיכול לבוא ע"י סוסים ופרדים. מ"מ לא חייבתו תורה בזה וממילא הוא פטור. ואף אם שחט ע"י אחר לא הורצה לרב ששת בדף צ"ב ע"ב. אבל אם בא בעצמו לירושלים ודאי מתחייב אף שבתחילת שש היה בדרך רחוקה: ט) והתו' מפרשים בדף פ' ע"א ד"ה משלחין שאין דרך רחוקה לטמא שאף אם היה בדרך רחוקה יכול לשחוט ע"י אחר. וכבר הרגישו בעצמם בדף צ"ד ע"ב ד"ה ואין שזה תמוה שאם הוא טהור הוא פטור ואם הוא טמא יתחייב. ומ"ש התו' שם דדמי להא דכל הראוי לבילה צ"ע טובא. דהכא אמרינן שהוא פטור לגמרי ממצוה זו. וכבר כתבו התו' במנחות י"ח ובכ"מ דרק בפרטי המצוה שייך זה ולא במצוה גופא. ונהי דבדף צ"ד ע"ב צדקו דברי התו' דשם לאביי אליבא דר"א דס"ל דחוץ לעזרה מיקרי דרך רחוקה מוכרח לפרש כן. דהא טמא אסור ליכנס לעזרה וע"כ הוא חוץ לעזרה. ודוחק לומר דאיירי אם עבר ונכנס שחייב בפסח. אבל הא רבא פליג עליה התם ומשני שינויא אחרינא. ונראה שגם התו' בדף צ"ד ס"ל הכי דהא קשה למה לא הקדימו התו' להקשות קושייתם בדף צ"ג ע"ב. אבל לפמ"ש א"ש. דשם יש לפרש כפירש"י וכמש"ל שהכוונה שטומאה