דברי מלכיאל ב תיד

וא"כ מת אדם שלם. ורק שנמשכה מיתתו מעת שנטרף עד שמת. ולא גרע מאם כבר מת ונשתהה עד קבורתו הרבה דכשנקבר מתאבלין עליו. אבל הכא אפשר. נולד כשהוא טריפה כיון שלא שהה עדיין י"ב חודש: ואף שיש לילך אחר הרוב שרוב בנ"א שלימים הם כדאיתא בחולין י"א. מ"מ הא באבילות חיישינן למיעוטא ג"כ. ואף שכתבו התו' ביבמות שם דמיעוט נפלים הוי מיעוט המצוי. מ"מ הא חזינן דמקילינן באבילות לחוש למיעוט והיינו דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקת פטור מאבילות. וכ"כ התו' בב"ק כ"ז דלהכי אין הולכין בממון אחר הרוב דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. וא"כ ה"ה גבי טריפה נימא הכי. ואף דגבי פדיון בכור מקילין בתוך שלשים ומ"מ אחר שלשים חייב לפדות. ולא אמרינן לחוש למיעוט טריפה דאין הולכין בממון אחר הרוב דטריפה פטור מפדיון כמ"ש התו' בב"ק י"א ע"ב ד"ה בכור. י"ל דשם גזירת הכתוב הוא מבן חודש תפדה ואין לו להמתין עד יב"ח שיצא מספק טריפה. אבל גבי אבילות שפיר י"ל כנ"ל. ואפשר להסביר דלהכי דמי אבילות לממון לענין זה דלא אזלינן בתר רובא. לפי שענין האבילות הוא בשביל כבוד המת להראות שמצטער עליו. וא"כ הרי זה כחיוב הגוף לקרוביו. וחיוב הגוף הוי כחיוב ממון וכמו פדיון בכור שחייבתו תורה. כיון שחיוב הגוף הוא לכבוד קרוביו. ודוחק: ואף דמפורש בשבת דף קל"ו דרב דימי בר"י ורב כהנא התאבלו אף בפחות מבן שנה. וכן קיי"ל בנדה דף מ"ד ע"ב. אפשר סברו המנהיגים מנהג הנ"ל דכל הנהו ס"ל כרב דגם בממון אזלינן בתר רובא. ומ"מ בפחות מבן שלשים בפיהק ומת ס"ל דהוי הוכחה שהוא נפל ולא מצד שחוששין למיעוט וכדאיתא בשבת קל"ו וע"ש בתו'. ולזה הצריכו שם בשבת ובנדה שכלו חדשיו. וכן הא דקאמר רב אשי בבכורות מ"ט ע"א שביום ל' לענין אבילות הוי לכ"ע כלפניו כתבו התו' שם ג"כ דאיירי בפיהק ומת. אבל לדידן דקיי"ל שאין הולכין בממון אחר הרוב. ה"ה שהקילו באבילות בזה לומר סמוך מיעוטא לחזקה. ולזה הנהיגו שלא להתאבל עד היותו בן שנה שכבר יצא מכלל טריפה: ואינני מצדד כן להקל למעשה ח"ו ואף לצרף צירוף כל שהו להקל בזה. כי בודאי הדין פשוט כמפורש בש"ס ופוסקים להתאבל אחר שלשים. ורק קודם שלשים קיי"ל כרשב"ג וחיישינן למיעוט המצוי כמ"ש התו' ביבמות ל"ו [ועוי"ל הסברא דבאבילות בעינן שיהא לבו דוה עליו. ולזה קודם שלשים שמצוי שיהי עוד נפל. אזי כשמת אין לבו דוה עליו כי תולה שהוא נפל. משא"כ אחר ל' לא סליק אדעתיה כלל לחוש שהיה טריפה ובודאי לבו דוה עליו. אך ז"א ואקצר] ורק באתי להראות שיש קצת מקום למנהג זה. כי נראה בספר התניא שם שבזמנו היו נוהגים כן. ויש להאריך בפרט זה באיזה דבר חוששין למיעוט באבילות. אך אין הפנאי מסכים לי לזה כעת. וגם כי בעיקר דין זה נראה ברור דאף על טריפה ודאי צריך להתאבל. ורק נפל שאינו בר קיימא כלל הוי כמת. אבל טריפה שפיר הוי כחי לכל דבריו. וגם לענין ירושה פשוט דהוי כחי לכל דבריו וכן לענין יבום ושאר דברים שבתורה. ואין מקום כלל מעיקר הדין לחשש טריפה לענין אבילות. ורק לענין פדיון לשיטת ר"ת בב"ק י"א ומנחות ל"ז אימעט טריפה מקרא שא"צ לפדותו. אבל לשאר מילי הרי הוא ככל אדם לכל דבריו. והא דהורג טריפה פטור הטעם כמ"ש התו' בסנהדרין ע"ח דמ"מ אין סופו לחיות וכתבו שם דה"ה אף למ"ד טריפה חיה ע"ש. והתורה חייבה רק היכא שהרוצח גרם לו מיתתו. ובלעדיו היה אפשרות שיחיה כשארי בנ"א: סימן צט א) הנה קיי"ל במ"ק כ"א ובטוש"ע סי' שע"ה שאם בא ממקום קרוב ומצאן אבלים מונה עמהם. ושיעור מקום קרוב בארו שם הראשונים דהיינו עשרה פרסה כדי שיוכל לבוא ביום אחד. ונסתפקתי אם מת ונקבר ע"ש עם חשיכה שאז לא יוכל לילך לשם ביום שבת אם מונה עמהם. דהנה הרא"ש כתב בפ"ג דמ"ק בשם הראב"ד הטעם דמקום קרוב משום דבעינן שיוכל לבוא למקום האבלים ביום ג' לקבורה. ולזה אף אם נקבר עם חשיכה יוכלו לשלוח לו שליח ביום המחרת. והוא יבוא ביום ג': אבל אם הוא במקום רחוק יותר ממהלך יום אחד שוב לא יוכל להגיע ליום ג' יעו"ש. וא"כ כשיום שבת באמצע. לא יוכל לילך בשבת חוץ לתחום. ואף לשלוח נכרי בפירוש שילך בשבת אסור. וגם דנ"מ אם יום השלישי הוא שבת שלא יוכל ללכת חוץ לתחום: ב) אכן פשטות לשונות ש"ס ופוסקים נראה שאין חילוק בזה ואף אם שבת או יו"ט באמצע אם בא ממקום קרוב מונה עמהם. ונראה הטעם דס"ל דבעינן שיהא ראוי למנות עמהם בתוך שלשה ימים הראשונים. וכן מוכרח לומר לפי מה שפירש"י בחולין דף נ' ע"א הטעם כדי שיוכל האבל לדעת מזה באותו יום. וקשה דא"כ אם מת סמוך לחשיכה לא ימנה עמהם אף אם בא בתוך ז'. ונתת דבריך לשיעורין שיהא מקום קרוב לכל אחד לפי העת שמת המת. ועו"ק דא"כ היכא שנמשך מן המיתה עד הקבורה איזה ימים. נימא דלא בעינן מקום קרוב דהא שפיר היו יכולים להודיעו והיה יכול לבוא תוך ג"י אף ממקום רחוק. וכן לפירש"י היה יכול לבוא עד הקבורה אף ממקום רחוק. ובאמת לא מצינו זה. וע"כ צ"ל שא"צ שיבאו ממש. רק שכך שיערו חכמים שמי שהוא דר במקום קרוב אצל קרוביו וגדול הבית שם. הוא מעורב בדעתו עמם ונחשב כאחד מבני ביתם. כי בודאי כשיארע ח"ו איזה צער חושבים להודיעו מזה. ואף שלא הודיעוהו מאיזה טעם. מ"מ הוי כאלו הודיעוהו. ולרש"י ס"ל הטעם שכל שאפשר שידע תוך מעל"ע הרי הוא כאלו הוא אחד מב"ב. והרא"ש והראב"ד ס"ל שהטעם שכל שיכול לבוא ביום שלישי שהוא עיקר האבילות הוא נגרר עמם. לפי שבוודאי חושבים ומתישבים אם להודיעו או לא. ולזה אף שנמנעו מלהודיעו מאיזה טעם. או שיום שבת באמצע. בכ"ז הרי הוא כאחד מהם. אכן אם הוא דר במקום רחוק. הוא מרוחק מהם ואין חושבין אודותיו. ואף אם היה יום הקבורה רחוק מיום המיתה. מ"מ אין טבע בני המשפחה להודיע את קרוביהם הרחוקים. ולזה אינו מצטרף להם: ג) וכן מוכח ממ"ש הרמב"ן בתוה"א שער ההתחלה בשם בה"ג דמקום קרוב הוי דרך יום אחד שהוא עשרה פרסאות כדי שאם היה יודע מזה תיכף היה יכול לבוא באותו יום. ולזה אף שלא ידע ולא בא דנין אותו כאלו בא לשם ע"ש. וקשה טובא דא"כ איך נדין כשמת סמוך לחשיכה. ולזה צ"ל העיקר כמש"ל שכיון שהוא רחוק בתוך מהלך יום אחד הרי הוא כאחד מבני ביתם דודאי כששומע איזה צער מקרוביו הולך תיכף אליהם אם לא שיש לו איזה מניעה וסיבה שלא יוכל לבוא: ד) ולכאורה יש להוכיח שדעת רב נטרונאי גאון אינו כן שהרי הובא דעתו בתוה"א להרמב"ן ובטור ס"ס שע"ה שאם נכנס ביום שני לתוך מקום קרוב ושהה שם ג' או ד' ימים ולאחר מכאן בא למקומו כיון שנכנס במקום קרוב כמקום קרוב עבדינן ליה ומונה עמהם דהלכה כר"ש דמיקל באבל ותמה עליו הרמב"ן שם וז"ל ואני תמה לדבריו בא ממקום רחוק בתוך ג' לרבנן היכי משכחת לה. הרי ודאי נכנס למקום קרוב בשני או בשלישי. ועוד לר"ש דלא קפיד ביומי מה לי נכנס למקום קרוב מה לי בשני מה לי בשביעי וא"כ ממקום רחוק לא משכחת לה לעולם עכ"ל. ונלענ"ד בדעת ר"נ גאון דס"ל בטעם שיעור קרוב כמ"ש הראב"ד כדי שיוכל לבוא ביום ג'. וס"ל דבעינן שיוכל לבוא ממש. ולא מצד דכיון שהוא קרוב ה"ז כאלו בא אצלם ולזה ס"ל דכיון שבא ביום ב' לתוך מקום קרוב. הרי הוא יכול לבוא לשם ביום ג'. ולזה בטל אצלם ומונה עמהם. אכן הרי כבר חלקו עליו הרמב"ן והרא"ש והטור וכל הפוסקים לא פסקו כמותו. ולזה העיקר כמש"ל שתלוי רק בקרבות מקום שנמצא