דברי מלכיאל ב תיג

בבית האח רק בבית החולים. מ"מ יש לדון כן להתלמד במקום אחר. וגם בנ"ד י"ל דמ"מ טורח עסק הקבורה היה מוטל על האח. ונראה דלא אזלינן בתר שעת ומקום מיתתה. רק אזלינן בתר מי שהוא גדול הבית בנוגע להמת בחייו: וכן מוכח משיטת כמה ראשונים והרא"ש והטור וב"י סי' שע"ה שאם לא היה גדול הבית כלל בעת מיתה וקבורה ורק הקרובים האחרים היו שם. אזי כל אחד מונה לעצמו. וקשה דכיון שהגדול לא היה בבית א"כ היתה קבורת המת מוטלת על הקרוב שנשאר שם וכן כל צרכי הבית שמת המת שם. וא"כ נדון בו דין גדול הבית דהא אף קטן בשנים מיקרי גדול הבית. וע"כ צ"ל דלא אזלינן בתר שעת מיתה רק בתר מי שהוא עיקר הבית בחיי המת הזה במקום דירתו. ואף שעכשיו אין גדול הבית בביתו ומוטל צרכי הבית והקבורה על קרוב אחר. ה"ז כעושה שליחות של גדול הבית. ואינו נקרא גדול הבית בשביל זה. וה"ה הכא בנ"ד נראה דגדול הבית מיקרי רק הבעל ולא האח. ועש"ך סי' שע"ה סקי"ב בזה אי אזלינן בתר מקום דירה ואקצר: ומ"ש כבודו שתלה הוראתו במ"ש בס' זכור לאברהם בשם ספר מגן שאול שכתב שהלכה כהרשב"א שאף אם בא גדול הבית אצל הקטן ג"כ נגרר אחר הקטן. הנה ספר מג"ש הנ"ל אינו ת"י ואין לנו לסמוך על הקיצורים לעקור הלכות קבועות בש"ע וכל הפוסקים. וגם מ"ש בשם הרשב"א הוא תמוה. דהנה כוונתו הוא לתשובת רשב"א סי' תקל"ב שכתב שם שגדול שבא ממקום קרוב מונה עם הקטנים. והרי שם בסוף התשובה ביאר מה נקרא גדול הבית. ולדבריו מה נ"מ בזה כיון שאף בתר קטן נגררים. ועוד דהא בסי' תע"ט כתב מפורש דבעינן דווקא גדול הבית. אבל כוונת הרשב"א שם הוא להא דאם בא גדול הבית מבית הקברות ממקום קרוב אזי מונה עם הקטנים שהתחילו למנות מעת שהפכו פניהם וכמ"ש הב"י סי' שע"ה שיטות הפוסקים בזה. וכ"כ בטור שם בשם הרמב"ן וז"ב. ואולי גם המגן שאול איירי בכה"ג כי בודאי לא יקל נגד כל הפוסקים: עכ"פ אף שהראיתי פנים שיש להוראתו יתד לתלות בו. מ"מ להלכה צריך הבעל והאח הקטן הבאים למקום המיתה לישב כל שבעה בלי שום פקפוק. וע' חידושי רעק"א סי' שע"ה שהחמיר להצריך דלא נקרא גדול הבית רק כשהם יחד בתפוסת הבית. וע' עיקרי הד"ט מה שהביא בענין זה [והנה בתשובת הרשב"א סי' תקל"ב שהזכרנו מפורש להדיא דגם אשה יש לה דין גדול הבית אם הבית נגרר אחריה. ובחידושי הריטב"א במ"ק דף כ"א נסתפק בזה. ולא שבקינן ודאי דהרשב"א משום ספיקא דהריטב"א. ובפרט דמסתבר כהרשב"א]: ואגב אזכיר שמה שפסק בשו"ע סי' שע"ה ס"ט שאם נודע לו קודם שבא למקום האבלים מונה לעצמו. הרמב"ן והראב"ד פליגי ע"ז וס"ל שאינו מונה לעצמו ולזה יש מקום לצדד להקל בזה בעת הצורך כשיש עוד סברא לצרף לקולא. ואף שברא"ש נראה שהראב"ד ס"ל ג"כ דבעינן שלא ידע עד בואו למקום האבלים. מ"מ מדברי הראב"ד מבואר לענ"ד להדיא דס"ל כהרמב"ן ע"ש. וע' בעיקרי הד"ט שקצת אחרונים צידדו להקל בזה. וכן צידדו שם דאף אי בעי שלא ידע עד בואו למקום המיתה. בכ"ז סגי כשנודע לו בבואו לעיר שדרים שם. ויש חולקים ע"ש. וההכרח לקצר בזה: סימן צז נסתפקתי בהא דקיי"ל במ"ק כ"ז ובש"ע סי' שע"ח שאבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו. אם רשאי לאכול פירות או לשתות איזה משקה משלו קודם הסעודה. ולכאורה משמע דשרי דהא הש"ס יליף לה שם מקרא דלחם אנשים לא תאכל. ומשמע דדווקא לחם ולא שאר דברים. וכ"ה לשון הש"ס שם אבל יום ראשון אסור לאכול לחם משלו. הרי דדייק דווקא לחם. ואף דאיתא בטוש"ע סי' שע"ח שמברין בבצים ועדשים ומקורו מסוגיא דב"ב ט"ז ע"ב ומאבל רבתי פי"ד משמע מזה דהבראה הויא אף בבצים ועדשים ולאו דווקא לחם. וממילא נימא דאסור להאבל לאכול אף פירות וכדומה. מ"מ י"ל דגם לחם היו מביאין. רק ללפת הפת נהגו להביא ביצים ועדשים ושאר דברים שמוזכר בפוסקים שם. וכן איתא להדיא שם שאוכלים כל צרכם אחר שהביאו הביצים והעדשים. וכן קרי לה בש"ס ופוסקים סעודה. אלמא דהוי סעודה שלימה עם לחם: אכן למעשה נראה שאסור לאכול אף פירות דהא הפוסקים כולם כתבו סתם אסור לאבל ביום הראשון לאכול משלו והשמיטו תיבת לחם. וטעמם נראה דלא גרסו בש"ס ג"כ תיבת לחם וכ"ה הגירסא להדיא ברי"ף ורא"ש פ"ג דמ"ק וכ"ה הגירסא בתוה"א להרמב"ן שער האבילות. וכן מוכח ממ"ש הפוסקים בסי' שע"ח שמותר לאבל להתענות ביום ראשון ולא לקבל הבראה ע"ש. ומקורם מהירושלמי פ"ג דברכות והובא שם בב"י שהריב"א התענה בשביל שלא רצה לאכול משל אחרים. וקשה ל"ל להתענות יאכלו פירות וכדומה. וע"כ צ"ל כמ"ש דאף פירות אסור. וכ"ה הלשון בירושלמי שם שאמר ר"ז שלא יתנו לו ביום ראשון אכילה. משמע כל דמיקרי אכילה וכן מוכח להדיא בתוה"א להרמב"ן שער אבילות שהיה מנהג קצת מקומות להברות בעדשים וכוסות יין בלא לחם ע"ש. הרי דלחם אינו מעכב. וממילא אסור לאכול משלו אף פירות. ואף דבכוסות שבבית האבל נכללו גם כוס בהמ"ז כדאיתא בכתובות דף ח' ע"ב. מ"מ ברמב"ן שם משמע שלא הביאו לחם להברותו ע"ש. ורק מים נראה דשרי לשתות משלו. דלא עדיפא מקודם הבדלה דקיי"ל בפסחים ק"ה ובש"ע סי' רצ"ט דשרי לשתות מים. ודנקיט קרא לחם הכוונה סעודה לפי שדרך העולם להברות סעודה שלימה. וכ"כ רש"י בכמה מקומות שסעודה קרויה לחם. וי"ל שהטעם משום שרוב סעודות הם עם לחם. ולזה נקיט לה קרא מפני שהמנהג היה אז כן להאכיל סעודה שלימה עם לחם וכדאיתא במדרש איכה ד' י' שהיו מברין בככר. כ"נ לכאורה. ועדיין צ"ע לפי שלא הזכירו זה הפוסקים. וטעימה בעלמא אפשר שמותר דהרי אמרו חז"ל אסור לאכול ולא אמרו אסור לטעום. וכעין זה כתבו הפוסקים בכמה מקומות לחלק בין אסור לאכול לאסור לטעום. ובכ"ז ישראל קדושים הם ונוהגים שאין טועמים מאומה אחר הקבורה רק אוכלים תיכף סעודת ההבראה: ואגב אזכיר שבבה"ט סי' שע"ט סק"ב כתב על נוסח ברכה רביעית שבבית האבל לחיים ולשלום הרחמן וכו' והוא ט"ס וצ"ל לחיים ולשלום הוא גמלנו וכו' הרחמן וכו'. וכ"ה בש"ך: סימן צח הנה ראיתי בספר תניא רבתא בענין גזירת שבעה שהביא מנהג שלא להתאבל על תינוק עד היותו בן שנה. וכתב שהוא מנהג בטעות כי אין לזה שום טעם ורק נמשך מצד שנהגו שלא להברות על תינוק פחות מבן שנה כדי שלא להטריח שכניו וקרוביו יעו"ש. ובכ"ז לא הזהיר להתאבל רק כתב שהמתאבל אין לתפוס עליו. והוא באמת תמוה איך אפשר שישתרבב מנהג בלי שום יסוד. וגם מ"ש הוא שנהגו שלא להברות הוא נגד הש"ס בשבת קל"ו ע"א דקאמר שם צודנייתא בעית למיכל ע"ש ברש"י. אך זה י"ל שנהגו שיתענו היום כדי לפטור מהבראה כדקיי"ל בסי' שע"ח. אבל ז"א דלא נזכר שם כלל בתניא שם שנהגו שיתענו. ואפשר לצדד הטעם דהנה באמת גם בתינוק פחות משלשים יום יש לילך אחר הרוב דרוב נשים ולד מעליא יולדות. ורק באבילות הקילו וחוששין למיעוט וכמ"ש התו' ביבמות ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה. וא"כ אף כשהוא יותר משלשים יום ניחוש שמא טריפה הוא דהוי כגברא קטילא כדקיי"ל בסנהדרין דף ע"ח וחולין י"א. ואף דוודאי מתאבלין על הטריפה. היינו כשהיה מקודם שלם.