דברי מלכיאל ב תיב

סימן צה תניא באבל רבתי רפי"א והובא להלכה בטוש"ע סי' שנ"ז ס"א שמותר להלין המת כדי שיבואו קרובים או להשמיע עיירות. והטעם נראה דזה מיקרי לכבודו דקיי"ל שם דשרי להלינו וכדאיתא בסנהדרין מ"ו. ונראה פשוט שזה שייך דווקא כשאין אצלו שום קרוב שודאי זהו כבודו שימצא אצלו קרוב בעת קבורתו. אבל אם יש כאן קרוב וחפצים להלינו כדי שיבואו עוד קרובים. נראה דאסור דאין בזה כבוד כ"כ. דמותר להלינו כדי להשמיע עיירות. והיינו אף שכבר יש אנשים אצלו כעת. היינו משום שמה שיבואו מהרבה עיירות הוא כבוד גדול וניכר מאוד. משא"כ מה שיבואו עוד קרובים אין זה כבוד גדול וניכר כ"כ. וכ"נ לשון הברייתא כדי שיבואו קרובים. משמע שכעת אין אצלו שום קרוב. ועוד יש לדקדק קצת דבשביל קרוב אחד אין להלינו. אך זה י"ל דהא דנקט קרובים לשון רבים הוא קרובים דעלמא וכעין דאיתא בנדה דף ח' ובכ"מ. אבל באמת מותר אף בשביל קרוב אחד שזה כבודו שיהיה אצלו אחד מקרוביו. וכן מסתבר: ובגוף דין דמותר להלינו לכבודו נלע"ד שזה רק לינת לילה. אבל להשהותו כ"ד שעות אסור. דהנה בזוהר פ' תרומה דף קמ"א ור"פ אמור החמירו מאוד באיסור הלנת מת שיש בזה פגם גדול. ואיתא שם בפ' אמור שאסור להשהותו כ"ד שעות. וקשה דהא קיי"ל שאסור להלינו אף שאינו כ"ד שעות. ואין לומר שהכוונה שאף אם מת באמצע הלילה שאסור להשהותו כ"ד שעות אף שאין כאן לילה שלימה דזה אינו דהא עיקר לינה קיי"ל דמיקרי בעמוד השחר כדאיתא בזבחים דף כ' לענין קדשים. וע' ב"מ ק"י ע"ב ד"ה יצא מה שנתקשו שם למה גבי שכיר לא מיקרי לינה בעמוד השחר רק בכל הלילה. ובאמת הוא פלוגתא דרב ושמואל שם בדף קי"א ע"א. וס"ל לרב שם דעיקר ההלנה הוא בעמוד השחר. ושמואל דס"ל שם דשכיר שעות דלילה דגובה כל הלילה וכל היום. אינו מצד דס"ל דבעמוד השחר לא מיקרי הלנה. רק מריבויא דקראי יליף לה וע"ש במלחמות מ"ש בזה. ובאמת קיי"ל שם להלכה כרב בזה. וכ"כ הרדב"ז סי' שי"א דבהלנת המת הוי עיקר הלנה בעמוד השחר. ואף הגינת וורדים בחי"ד כלל ה' סי' ג' שחולק על הרדב"ז בזה וס"ל דבשקיעת החמה הוי לינה במת. מ"מ הרי מודה שם דגם בעמוד השחר הוי לינה ע"ש שכ"כ להדיא ואכמ"ל בגוף דין זה מה מיקרי לינה לענין מת. ועכ"פ קשה למה מצריך הזוהר כ"ד שעות. וגם גוף דברי הזוהר שם נראים כסותרים שמקודם כתב שם שעיקר האיסור הוא הלילה ע"ש: ולזה נראה דהזוהר קאי אהיכא שמותר להלינו כגון שמלינים אותו לכבודו. מ"מ אסור להשהותו כ"ד שעות. וכ"נ להדיא במעבר יבוק מאמר שפתי רננות פי"ג דכ"ד שעות אסור אף במשהה לכבודו. ולזה צריך ליזהר אף כשמלינים לכבוד המת שלא ישהו כ"ד שעות. ובעיקר ההלנה צריך ליזהר באופן האפשר שלא להלין אף לכבודו כי הזוהר מחמיר מאוד בזה. וכ"נ מלשון המשנה בסנהדרין דף מ"ו ובש"ס דף מ"ז דאם הלינו לכבודו אינו עובר עליו. משמע דרק אינו עובר עליו. אבל מצוה ליכא. ואדרבא לכתחילה אין ראוי להלינו ורק בדיעבד אינו עובר עליו. ואף דברפי"א באבל רבתי הלשון מלינו ואין בכך כלום. משמע שמותר לכתחילה. מ"מ מוכח דעכ"פ אין מצוה להלינו לכבודו. ועוד דבסנהדרין מ"ז ע"א מייתי להא ברייתא בלשון שאינו עובר עליו ע"ש. ובמקום שנראה שהש"ס חולק על ברייתא דמסכתות קטנות ידוע דאזלינן להלכה בתר ש"ס דילן: ובאמת צריך להבין כיון דמקרא מפורש בתורה שאסור להלין. מנ"ל להתיר להלינו לכבודו. ונראה הטעם משום דמסיק בקרא כי קללת אלקים תלוי. ומפורש הטעם בקרא משום בזיון. וממילא מוכח דהיכא דליכא בזיון שרי וכדאיתא בסנהדרין כ"א דהיכא דהטעם מפורש בקרא שפיר אזלינן בתר הטעם. והנה בדף מ"ז ע"א שם איתא דבעי למיפשט דהספד יקרא דשכבא מדשרי להלינו לכבודו. ודחי דכי אמר רחמנא לא תלין דומיא דתלוי דאית ביה בזיון אבל הכא דלית ביה בזיון לא. ומשמע מזה שאין הטעם כמ"ש מדמסיק בקרא הטעם. אבל לפ"ז יקשה להמקשה דלא ידע האי סברא דדומיא דתלוי למה שרי להלינו לכבוד המת כיון דגזה"כ הוא שלא להלין. ונראה דמכי קללת יש ללמוד דאף היכא שמשהה אותו סתם אסור משום דהוי ממילא בזיון למת. ורק היכא שמשהה לכבוד המת שרי. ולזה מקשה הש"ס דאי הספידא יקרא דחיי א"כ אין זה לכבודו רק כמשהה סתם ואסור. ומשני דמקשינן לתלוי דכמו דתלוי כשמשההו סתם הוי בזיון לפי שבזה נזכר עונו ושנהרג בב"ד. כן שארי מתים אין אסור להשהותם רק כשמשההו בדרך בזיון והיינו שמוכח הבזיון מתוך זה שלא נקבר. אבל כשמשההו לכבוד החיים. אף שאינו לכבודו של מת מ"מ אינו בזיון לו ולזה שרי. כן צ"ל בישוב הסוגיא שם: עכ"פ מזה נראה דרק לענין לאו דלא תלין גלי קרא דלכבודו ליכא לאו זה. אבל מ"מ ראוי למנוע שלא להלינו בשביל הטעמים המבוארים בזוהר שם. ולזה נראה דהיכא שאם לא יבואו הקרובים או לא ישמיעו עליו עיירות יהי זה בזיון להמת אזי ראוי להשהותו. כי בוודאי אסור לגרום בזיון למת. וכעין זה אמרינן במ"ק כ"ב שהמדחה מטת אביו ואמו ה"ז מגונה. אבל אם ההלנה הוא רק להרבות ביותר כבוד המת. בודאי אין ראוי להלינו כי יש בזה פגם גדול כמבואר בזוהר ובמעבר יבוק: וזה תלוי כפי ראות עיני המורה בזה: סימן צו ע"ד אשה שדרה עם בעלה בעיר אחת וחלתה ונסעה לעיר אחרת אשר יש לה שם אח גדול ממנה ומתה שם. והורה כבודו שזה האח נקרא גדול הבית לענין שהבעל שבא אח"כ למקום מיתת אשתו ימנה עם אחיה. וכתב הטעם מפני שהאח היה עוזר ותומך לאחותו בכל הצטרכותה באשר היתה מדלי המצב. ויש מערערים עליו. וחפץ לדעת דעתי בזה: הנה בעיקר דין זה כבר כתב בעקרי הד"ט הלכות אבילות שגדול אחד רצה להורות כן שהאח הגדול יהא גדול הבית לגבי בעל. אבל כבר כתב שם שכל גדולי דורו חלקו עליו. וכן עיקר דהא עיקר מצות קבורתה מוטל על בעלה. וכבר הורה ר"ת הובא בתוס' ברכות י"ח ובפוסקים להתיר לאח אף בשר ויין כשבעלה נמצא במקום מיתתה. ואיך שייך לקרוא את האח עיקר בדיני האבילות. ומ"ש כ"ת לצדד בשביל שהוא היה עוזר לה בפרנסה. זה וודאי אינו דאינו שייך לנ"ד. ונתת דבריך לשעורין כמה יהא העזר והתמיכה לענין זה. ואף דכתבו הפוסקים וטוש"ע סי' שע"ה ס"ב דגדול הבית מיקרי מאן דכל ביתא גריר בתריה ואפילו הוא קטן בשנים. מ"מ פשוט דהכא וודאי כל ביתא גריר אחר הבעל. ובשביל שהאח היה עוזרה באיזה סך לא שייך לתפוס שהבית נגרר אחריו. ובפירוש כתב הרשב"א בתשובה סי' תע"ט שהאח גדול מיקרי קטן לגבי בעל ע"ש. וכתב שם הטעם משום שהבעל חייב בקבורתה. והיינו כמש"ל בס"ד. והובא זה בדרישה ובד"מ ר"ס שע"ה ובש"ך שם סס"ק י"ב [ושם ובב"י בבד"ה שם כתוב תע"ח. וצ"ל תע"ט. וגם מה שהביאו הדרישה והד"מ מסי' תקל"ב ג"כ צ"ע דלא נמצא שם זה רק דאזלינן בתר מי שהוא עיקר הבית ע"ש וכמו שהעתיק ג"כ הב"י בבד"ה שם בס"ס שע"ה] ולכאורה יש לדון היכא שמתה בבית אחיה והבעל לא היה שם. א"כ עיקר מצות קבורה היה מוטל על האח וגם כל הבית בבית שמתה בו נגרר אחריו. א"כ שפיר נימא שהוא מיקרי גדול הבית. ואף דבנ"ד לא שייך זה. כי לא מתה