דברי מלכיאל ב תי

מי שמתו דאינו מיסב היינו כדרך המסובין ופירש"י שם בחשיבות על צדו השמאלית ובמטה. ומשמע להדיא דלישב על מטה שרי בשעת אכילה. ובתר"י ושטמ"ק לא הזכירו כלל במטה. וצ"ל שכוונת הט"ז והש"ך דרק ע"ג מטה אסור בהסיבה. אבל על הקרקע מותר דמ"מ אינו דרך חשיבות. אלא דלפ"ז אין מובן מ"ש על השולחן דמה שייך הסיבה על השולחן ולא ידעתי איפוא לקחו דין זה ואולי צ"ל אל השולחן ועל המטה. והכוונה כדרך המסובין על המטה אצל שולחנם. ואף שלא נזכר במפרשים שולחן. מ"מ כיון שכתבו כדרך המסובים ממילא מובן שהוא אצל השולחן. ובפרט לפמ"ש התר"י והשטמ"ק הטעם דבהסיבה הוי טפי כקביעות סעודה ואתי להמשיך סעודתו. ובלא שולחן וודאי שאינו דרך קביעות כ"כ. וע' ברכות מ"ב ע"ב שתלמידי רב לא הסבו בחזירתן מן הקבורה. משמע הטעם מפני שאכלו על הקרקע ובלא שולחן. דהא אחר הקבורה שרי להסב וכדאיתא להדיא במ"ק דף כ"ח ע"א: והנה בתורת האדם שער מי שמתו מוטל לפניו הביא ברייתא דפי"א דאבל רבתי שאונן לא יישן על מטה. ומסיק ע"ז אלא ישן ע"ג קרקע וכדאמרינן בברכות י"ז שאינו מיסב. והוא תמוה לכאורה דמה שייך זה לזה דהתם איירי באיסור הסיבה דרך חשיבות. ואולי מדמה שינה ע"ג מטה להסיבה דאכילה שהוא ג"כ ע"ג מטה. דהא חזינן דאבל שמותר להסב ולאכול ע"ג מטה. מותר לו לישן ע"ג מטה ג"כ כדקיי"ל בסי' שפ"ז. ואזיל לשיטתיה בשער האבילות דס"ל שם שאין חיוב לישן על מטה כפויה. רק כיון שכפה מטתו. מותר לו לישן אף על הספסל ע"ש. אבל ז"א דהא משמע דבאכילה רק להסב אסור אבל לישב ע"ג ספסל וכן ע"ג מטה מותר. וא"כ יהא מותר לישן ג"כ ע"ג מטה כמו באבל. דהא בדינא דסי' שפ"ז לא נזכר הסיבה רק ישיבה ושינה ומנ"ל לדמות שינה להסיבה. ואפשר כוונתו דכמו דאסור להסב מפני שהוא דרך קביעות ויומשך בסעודתו וכמ"ש בתהר"י. ה"ה בשינה כשישן ע"ג מטה הוי דרך קביעות ויש לחוש שימשוך בשינה וכדאיתא בירושלמי פ"ג דמ"ק ה"ה גבי אבל דלהכי ישן על מטה כפויה כדי שינעור בלילה ויזכור שהוא אבל ע"ש: והעולם אינם נזהרים בדין זה שלא ישב אונן על ספסל ולא יישן על מטה וספסל. ובשינה אפשר שסומכים על מ"ש הש"ך סי' שפ"ז שכתב לענין אבילות שעכשיו ישנים על מטה שטבעם חלוש. אבל לדעתי אין שייך זה באנינות דהוי רק לילה אחת ע"פ רוב. וגם דאבילות שאני שמצינו שהקילו חז"ל במצטער וכדאיתא בברכות ט"ז ע"ב דאסטניס מותר ברחיצה. משא"כ באנינות לא מצינו זה. והיינו משום דשם הטעם משום כבוד המת ואין שייך לחלק בזה. וכ"כ התו' בברכות ט"ז ע"ב ושאר ראשונים שלזה הקילו באבל באסטניס שלא אסרו עליו רק רחיצה של תענוג ע"ש מה שהביאו מהירושלמי. אבל אין להוכיח דאונן אסור אף באסטניס מדקאמר הש"ס שם דסבר ר"ג אנינות לילה דרבנן. משמע דבאנינות יום אסור אף אסטניס. ז"א דשם קאי על אנינות שלאחר קבורה. אבל לא על קודם קבורה. והרי דעת הרמב"ם והרי"צ גיאות שקודם הקבורה מותר לרחוץ ולסוך והובא בטור סי' שמ"א. אבל מ"מ נראה ודאי דבדברים האסורים לאונן אין להקל באסטניס וכמש"ל: והנה בסי' שפ"ז קיי"ל דאבל רשאי לעמוד או לילך. רק בעת שהמנחמים אצלו צריך לישב על הקרקע בשביל כבוד המנחמים. ונראה פשוט דבאונן לא שייך זה דהא תנן אל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו. ולזה אף שלפעמים באים אליו אנשים לכבודו קודם הקבורה ויושבים עמו. מ"מ אינו מחויב לישב דווקא. כיון שביאתם אינו מדין מנחמים. ורשאי לעמוד או לילך אנה ואנה. ובפרט דהאיסור באונן שלא לישב ע"ג ספסל אינו משום אבילות. רק שלא ימשך וישכח מלעסוק בצרכי המת. ולזה אם ישב עם האנשים הבאים אליו אף שישב על הקרקע יומשך ג"כ ויתבטל מכבוד המת. וקו"ח בנו של קו"ח הוא אם אסרו לו להתפלל ולברך נתיר לו לישב עם אנשים ולדבר עמם. ואדרבא לא טוב עושים האנשים הבאים אליו באותה שעה. אם לא שבאים לסייעו בצרכי המת בעצה או בפעולה: וגם באבל נראה פשוט שאם המנחמים מוחלים על כבודם. רשאי לילך או לעמוד כי לפעמים מצוים מנחמים אצלו כל היום. וקשה מאוד לישב על הקרקע כל היום. ויתקיים בהם מאמר הש"ס בכתובות ח' אתא לנחומי צעורי קמצער ליה. וכן קיי"ל בסי' שפ"ז שם שאף דמדינא צריכים המנחמים לישב על הארץ לכבודו של אבל. מ"מ מסתמא מוחל האבל על כבודו. ולזה נהגו המנחמים לישב על הספסל ע"ש. וא"כ ה"ה דמהני שימחלו המנחמים על כבודם. ונהי שאין לומר דמסתמא מוחלים על כבודם כיון שלא נזכר בפוסקים. מ"מ כשמוחלים בפירוש. ודאי דשרי לאבל לעמוד או ללכת אנה ואנה בבית. וראוי לכל בני דעת לומר כן להאבל כשבאים לנחמו. כדי שלא יגרמו לו צער במה שמוכרח לישב ויהיו תנחומיהם עליו למשא. ואפשר שבעתים הללו שגברה החלישות י"ל ג"כ שמן הסתם מוחלים על כבודם. ולאו כ"ע דינא גמירי לומר כן בפירוש. וכן מה שמבואר בסי' שפ"ו באחרונים שצריך להמשיך הכובע קצת לצד העינים. והוא אצלינו כמו עטיפה בזמן הש"ס. פשוט שבעת שמנחמים אצלו הוא פטור מזה. דהא גם מעטיפה פטור אז לכבוד המנחמים כדקיי"ל בסי' שפ"ו שם. ואף דבהמשכת הכובע אפשר דלא שייך כ"כ כבוד המנחמים. מ"מ לא חמירא מגוף דין עטיפה. וגם דבזה יש ג"כ קצת כבוד המנחמים שיוכל להסתכל בהם. ורשמתי כ"ז אף שאין בזה חידוש רק באשר לא נתבאר יפה באחרונים למעשה בזה: ואגב אזכיר שמה שנחלק הש"ך עם הב"ח בסי' שמ"ב סק"א באם לא הכין כל צרכי חופתו אם שייך קולא דמכניסין המת לחדר. כבר נחלקו בזה הרשב"א והריטב"א והובאו דבריהם ג"כ בשטמ"ק בכתובות דף ד'. ויש להאריך בזה ואכ"מ: סימן צג הנה במ"ק דף כ"ז כ"ח ובשו"ע סי' שנ"ה קיי"ל שאין מניחין מטה של אשה ברחוב להספד מפני הכבוד. ואיתא שם עוד שאין עולין בחבר עיר על האשה. ופירש שם הט"ז דהיינו מה שמתאספים העם בחבורה ברחוב לכבוד המת. והש"ך כתב שאין כבוד לת"ח מנהיג העיר שילך ללות אשה. וע' בפרישה בזה. והנה בזמנינו נהגו להספיד אשה ברחוב ואף יולדת וכן עושים שורה לאשה. וקשה איך עושים נגד דין המפורש בש"ס. ואפשר לצדד דהנה הטעם שאין מניחין הוא מפני הכבוד שלא תבוא לידי ניוול ופירש"י ששופעת זיבה. וס"ל לנהרדעי בש"ס באמת דרק של יולדת אסור לפי שהיא שופעת דם אבל של שאר נשים שרי. ורק ר"א ס"ל דאף שאר נשים אסור ויליף ממרים שסמוך למיתה קבורה. וצ"ל דס"ל דמ"מ אפשר שגם שאר נשים יצא מהם זיבה אחר מיתה. אבל א"ל שהטעם משום גזירה אטו יולדת. דא"כ לא שייך למילף זה ממרים כיון דהוי רק גזירה דרבנן. ולזה נראה שחשש זה היה שייך רק בימיהם שהיו מוציאין המת בכליכה. והיינו מטה מסורגת בחבלים וכדמשמע בתו' שם ד"ה כליכה שהיו החבלים קצת רחוקים זה מזה ע"ש. וכן איתא במ"ק דף י' ע"א ובכתובות ס"ד שמטותיהם היו בחבלים. ולזה אם היתה שופעת הדם היה יוצא לארץ דרך החבלים. והיתה באה לידי ניוול. אבל אצלינו שנושאים במטה שהמת מושכב על נסרים ואין חשש שיזוב לארץ. מותר להניחה ברחוב כי בודאי לא תבוא לידי ניוול. ואין שייך לומר דכיון שנאסר במנין שוב אין להתיר אף אם בטל הטעם. ז"א דהא משמע להדיא דשלא ברחוב העיר שרי להניחה. והיינו משום דניוול ליכא רק ברחוב אבל בביתה דרכה בכך