דברי מלכיאל ב תט

שבת מפני שיו"ט שלו הוא. וכדקיי"ל ס"פ בכל מערבין שיום שעושה בו מצוה הוי יו"ט שלו. וע' נו"ב מ"ת חי"ד ס' רי"ג שהאריך לבאר דהוי כרגל. א"כ מוכח מזה דברגל מותר ללבוש בגדי שבת. ואף דמוכח מהרמב"ן ורא"ש שגיהוץ אסור ברגל. היינו גיהוץ ממש שאינו אלא בלבנים וחדשים. אבל בגדי שבת שהוא רק חומרא בעלמא משום דדמי לגיהוץ שפיר הקילו ברגל כיון שמצוה לשמוח בו. ואף בשבת נראה דשרי מעיקר הדין להחליף בגדיו. דהא חילוף בגדים בשבת ויו"ט הוא דינא דגמרא בשבת קי"ד. ובאבילות הוא רק חומרא בעלמא. ורק בשבת מחמיר הרמ"א לפי שאין בו מצות שמחה אבל ברגל שצריך לשמוח בו וודאי דשרי. וכ"כ הנו"ב שם דלהכי מיקל מהרי"ל בבגדי שבת מפני שאינו גיהוץ ממש. והוי רק חומרא בעלמא. ולפ"ז מותר אף בתוך שלשים וכהא דהמהרי"ל שהזכרנו. ובמעשה רב סימן קצ"ז הביא שהגר"א התיר לאבל ללבוש בגדי שבת אף בכל שבת. והיינו משום דס"ל דהוי חומרא בעלמא וכמש"ל. ועכ"פ ברגל נראה דאף להרמ"א שרי משום מצות שמחה וכמש"ל: ומזה קשה לי טובא על הא דקיי"ל בא"ח סי' תר"ס שאבל לא יקיף הבימה באתרוג ולולב. וכתב שם הגר"א הטעם משום דההקפה היא משום שמחה דכתיב ושמחתם לפני ד'. ואבל אסור בשמחה. ותמהני דהיכן מצינו שיהא אבל אסור בשמחה של מצוה כזו. ואטו נימא שאבל יהא פטור מלאכול ביו"ט בשר ויין שחיובו הוא משום שמחה כדאיתא בפסחים ק"ט. וכן בזמן שביהמ"ק קיים משלמי שמחה. וזה בוודאי אינו. ובזבחים צ"ט ע"ב דאיתא שיביא קרבן בזמן שהוא שלם ונא בזמן שהוא אבל. היינו רק באונן כדאיתא שם. ובמו"ק ט"ו ע"ב איתא אבל וזה הוי רק כל ז' כדאיתא בתוספתא וכמ"ש הרמב"ם ספ"ב מה' ביאת מקדש. והמל"מ תמה שם על הכ"מ שהראה מקורו מהתוספתא דהא הוא מפורש בש"ס בזבחים. והדבר פשוט שהביא התוספתא לפי ששם מפורש שאסור לשלח קרבנותיו כל ז' וגם זה נראה דהוי רק דרבנן למאי דקיי"ל דאבילות שבעה הוא רק מדרבנן ואכמ"ל בזה. ועכ"פ משבעה ואילך וודאי שישנו בכל חייב שמחה של מצוה. ומה שהחמירו בסעודת מצוה באבל לפי שאכילה בחברת מרעים אפשר שימשכו בדברים בטלים וקלות ראש. וגם באכילה לא החמירו רק במצוה רצוניית שאפשר לו שלא להשתתף בסעודת מצוה ההיא. אבל בסעודת מצוה הקבוע לה זמן ומחויב בה. פשוט שגם אבל חייב בה. ויותר מזה קיי"ל בסי' שצ"א שאם יבטל הענין בשביל זה מותר לו להיות על סעודת נישואין והיינו משום דכיון דא"א בלא"ה הרי זו כמצוה חיובית עליו. וכן מבואר בכתובות דף ד' שהנושא אשה כשהוא אבל נוהג שבעת ימי המשתה. ומשמע להדיא שמחויב במצות שמחת נישואין ומותר לו לשמוח בז' ימי המשתה. וכ"כ הח"ס חי"ד סי' שמ"א באורך שאם נושא אשה בימי אבנו אתיא מצות שמחה ודחיא האבילות ע"ש. וכ"כ הנו"ב סי' רי"ג שאם מצות השמחה באה עליו ממילא אזי מותר לעשותה אף בימי אבלו. ורק אם הוא מביא את עצמו לידי שמחה זו. אזי הוא אסור בשמחה אף שיש בה מצוה ע"ש: עכ"פ קשה לומר שיהא אבל אסור בהקפה בשביל שאסור בשמחה. ועוד דא"כ יהא אבל פטור ממצות לולב בשאר ימי החג שמצותם במקדש היא רק מקרא ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים. ובגבולין הוא מדרבנן זכר למקדש כדאיתא בסוכה מ"א. וא"כ באבל שאסור בשמחה יהא פטור מלולב. דכל דתיקון כעין דאורייתא תיקון. ותקנו רק משום שמחה ובמי שישנו בשמחה וכמו במקדש. ואף שי"ל דכיון דמדאורייתא מותר בשמחה כל יב"ח. לא תקנו חז"ל לעקור ד"ת בזה. מ"מ הא בגבולין הוי דרבנן ושפיר תדחה באבילות כמו הקפות. וגם מנ"ל שלא תקנו בזה לעקור בשוא"ת כיון דס"ל סברא זו דאבל אסור בשמחה של מצוה. ועו"ק לפמ"ש הירושלמי טעם ההקפות שהוא רומז להקפות שהקיפו את יריחו והובא בהגר"א ג"כ טעם זה. א"כ למה יבטלו את האבל ממצוה זו. והב"ח כתב שלזה אבל לא היה מקיף מפני שהוא פרוע ראש ואינו נכנס למזבח ואבל הוא פרוע ראש שאינו מגלח. והקפידו על פרוע ראש מפני שהוא ניכר טפי משא"כ בעל מום וזר. ותמהני דהא מום גדול וודאי ניכר טפי מפרוע ראש. ועוד דא"כ מי שהוא פרוע ראש אף שאינו אבל יהא אסור להקיף. ואבל שאינו פרוע ראש כגון שלא עברו שלשים יום מתגלחתו. או שגילח מפני שגערו בו חביריו יהא מותר להקיף. ונראה לישב טעם דשמחה שכתב הגר"א וכ"כ הב"ח שם ג"כ טעם זה. דאפשר אף שהוא מותר בשמחה של מצוה. מ"מ כיון שהוא אבל ועצב אינו שמח כ"כ ואין שמחת ההקפות שלימה כראוי. שמצות ההקפות שישמחו יחד לפני ד'. והאבל גורם עצבות גם לחביריו. אבל הוא דוחק כמובן. וכבר כתב הב"י ס"ס תר"ס לחלוק על מנהג זה: ואפשר לומר טעם המנהג בזה דהנה ברפ"ג דמדות איתא שבהר הבית הכל מקיפין לימין. מי שאירע לו אבל מקיף לשמאל. מה לך מקיף לשמאל מפני שאני אבל השוכן בבית הזה ינחמך. הרי מבואר שהאבל היה מקיף היפוך משארי מקיפים. וממילא מוכח דבהקפת המזבח בחג לא היה האבל מקיף כלל. כי אם יקיף לשמאל והשאר לימין יתראה כשתי רשויות ח"ו. וכעין הא דאיתא בברכות דף ו' ע"ב בכה"ג במי שמהפך פניו בתפלתו לצד אחר מביהכ"נ ע"ש. ורק בהר הבית היה שייך זה שלא היתה ההקפה של כולם בבת אחת. וגם אינה לצורך עסק מצוה. משא"כ בהקפה בלולב. ואף שדעת רב האי גאון הובא בטור סי' תר"ס להקיף שני פעמים אחד לימין ואחד לשמאל. וכתב הב"ח שם דס"ל שכן היו מקיפין את המזבח ג"כ. מ"מ האבל היה צריך להקיף להיפוך. חי עכ"פ כיון שלא היה מקיף לימין שוב לא היה מקיף כלל. ובפרט לדידן שאנו נוהגין להקיף רק לימין וכמבואר שם. עכ"פ כיון שבביהמ"ק לא היה האבל מקיף לזה גם אצלנו אינו מקיף דהא ההקפות הם רק זכר למקדש וכמבואר בפוסקים שם. ואף דבעל מום וזר וטמא מקיפים ובמקדש לא היו מקיפים היינו משום דבמקדש היו אסורים ליכנס למקום ההוא. מה שאין שייך אצלנו. אבל באבל שמניעת הקפתו היתה מצד טעם אחר לזה גם לדידן נהגו כן. כ"נ אאא בטעם המנהג. אכן מ"ש הכלבו הובא בב"י סי' תר"ס שגם היושבים עם האבל אין מקיפין בלולב קשה להבין הטעם. ואפשר כדי שלא יתעצב בהבדלו מתוך הקהל. ודוחק. והרמ"א לא הביא מנהג של היושבים עמו כלל: סימן צב רוב ממה שכתוב להלן בהלכות אבילות נרשמו אצלי מה שעלו ברעיוני בעת עולל בעפר קרני בפטירת בתי היקרה מ' חשא ע"ה בת הצדקת מ' מרים ע"ה אשר מתה אחרי לידתה ביום כ"ג מנ"א תרנ"ג. ולזה אף כי אין בזה כ"כ חידושים בכ"ז כתבתים הנה להיות לה למזכרת בהיכל ה'. ורק הערות הקצרות מאוד או שמצאתי באיזה ספר לא הובאו הנה. ד' ירחם עלי ולא יוסיף לדאבה עוד: ביו"ד סי' שמ"א ס"א איתא דאונן אינו מיסב ואוכל. ופירש הט"ז והש"ך שאינו מיסב על השולחן או על המטה. ולכאורה קשה דהא בלא"ה קיי"ל באבל רבתי ובש"ע לקמן סעיף ה' שאסור לאונן לישב ע"ג מטה אפילו כפויה ואיתא בטור שישב ע"ג קרקע ואף ע"ג ספסל אסור לו לישב. וצ"ל דקמ"ל דאף דבאבל קיי"ל בסי' שפ"ז ס"א דבשעת אכילה שרי לישב על מטה כפויה. מ"מ אונן אף בשעת אכילה אסור. אבל הדבר צ"ע דמנ"ל זה דהא רש"י ותר"י והשטמ"ק פירשו בר"פ