דברי מלכיאל ב תח

אסכרה כל שהו. והנה לענ"ד עיקר סברת הריטב"א שבדבר אין החולי שלהם שוה הוא תמוה דמנ"ל זה. ודבר משמע שכולם מתים בענין אחד. ונראה שהוקשה לו דאם מתו מחולי אחד א"כ היינו מיני חלאים שיש בהם מיתה. ול"ל השיעור ג' בג"י. אבל לפמש"ל א"ש שדבר היינו שמתים פתאום וכמ"ש הב"י סי' תקע"ו. וגם כבר כתב הלח"מ בפ"ב מה' תענית הי"ג לישב זה דאיירי שלא חלו אנשים יותר רק אלה שמתו. ובזה צריך ג' בג"י והעיקר נלע"ד כמש"ל בזה. ומחולשת כחי כעת לא אוכל להאריך יותר: ונראה פשוט שבמקום שיש להקל בזה אזי אף אם מת שלא מחולי הדבר בכ"ז ג"כ א"צ להתאבל. דמ"מ איכא ביעתותא. כי כשיראו שיש הרבה מתאבלים על מתים. יחשבו שכולם מתו במגפה. וכ"נ הלשון שכתב המהרי"ל שלא להתאבל בעידן ריתחא. וכן ברמ"א בשעת הדבר. מבואר דבעת ההיא א"צ להתאבל על שום מת. ואם נפרש משום ביעתותא דקאי על האבל בעצמו שתזיק לו האבילות. י"ל ג"כ שלא יתאבלו על שום מת דמ"מ האבילות תזיק לו. ודוחק לומר דרק כשיודע שמת מחמת חולי הדבר אז יש ביעתותא: והמג"א בסי' תקע"ו סק"ב כתב שלא יתענו בעת הדבר מפני שמי שאינו אוכל ושותה קולט האויר המשונה בעת הדבר ועי"ד ס"ס שע"ד. נראה שציין ליו"ד ס"ס שע"ד דכמו כן הקילו שם לענין אבילות משום ביעתותא. וה"נ נקל בתענית שלא יזיק. ומשמע קצת מזה שהבין הכוונה דמשום ביעתותא תזיק האבילות להמתאבל וכמו התענית להמתענה. אבל אינו מוכרח. רק דמייתי שכעין זה הקילו בשעת הדבר באבילות. וראיתי בבה"ט סי' תקע"ו סק"ב שכתב וז"ל ובי"ד ס"ס שע"ד כתב שמטעם זה אין מתאבלין בשעת הדבר. נראה שהבין כמ"ש מקודם שהאבילות תזיק להאבל. אבל אינו מוכרח כמש"ל. וגם דלשונו שמטעם זה אין מתאבלין תמוה דהכא השינוי אויר מזיק למי שאינו אוכל. אבל באבילות אין האויר מזיק להמתאבל. רק שחוששין שמא יחלה מביעתותא. ואין זה טעם אחד כלל. והמג"א הביא זה רק בשביל שיש לו דמיון קצת והכוונה באמת משום ביעתותא דאחרים וכמש"ל: והנה פשוט שאם מת אחד בעיר שיש בה דבר ר"ל ויש לו קרובים בעיר אחרת שאין שם דבר. ודאי שמחויבים להתאבל דהא אצלם לא שייך טעם ביעתותא. ואף אם סמוכה להעיר ההיא באופן שיש שיירות מזו לזו שצריכין להתריע כדקיי"ל בתענית כ"א ובסי' תקע"ו ס"ב. בכ"ז צריכים להתאבל. דמעיר זו לזו לא שייך ביעתותא. וא"ל דהוי כחוכא ואיטלולא שהקרובים שבעיר זו יתאבלו ובשנית לא יתאבלו. דהכא הוי כמו אם אבל אחד חולה שפטור מאבילות ולא שייך חוכא כלל. ובפרט בשני עיירות. וע' חיבורי ח"א סי' כ"ג מ"ש בענין זה. ואם יש הרבה מתים בין הנכרים ולא בין ישראל. נראה דאף דלענין התרעה קיי"ל בסי' תקע"ו כהפוסקים דס"ל שצריך להתריע ע"ש בב"י מ"מ צריך להתאבל על המתים דלא שייך טעם ביעתותא. ורק אם נפרש שהאבילות מזיק בעידן ריתחא. יש מקום לפטור. אבל לענ"ד זה אינו עיקר. ובפרט שגוף הדין אין לו יסוד בש"ס וראשונים. ואף הרמ"א שהביאו בי"ד סי' שע"ד כתב ששמע שקצת נוהגים כן. ומשמע שלא תפס זה להלכה. ואם הטעם משום שהאבילות מזיק. היה ראוי למסור זה על דעת הרופאים אם הוא מזיק. וגם לא כל האנשים שוים ולא כל הבתים שוים שאם יש לו דירה מרווחת ובני בית הרבה אז גם הישיבה בביתו לא שייך שיהי לו ביעתותא. אבל לפמ"ש שהביעתותא הוא לאחרים א"ש. וגם לשון ביעתותא מוכח כן: ובמקום שפוטרים מלהתאבל בעידן ריתחא ר"ל. פשוט שנוהג דברים שבצינעא דלא עדיף מרגל. וגם נראה שאינו רשאי לעסוק בסחורה הרבה ולא גרע מאבילות ישינה דת"ב שממעטין במשא ומתן משנכנס אב. ורוב המורים אין משימין לב כלל ופוטרים מלהתאבל סתם. והשואל סובר שאין עליו חיוב אבילות בשום דבר אף בדברים שבצינעא ובאים לידי מכשול. ולכאורה היה נראה שנוהג ג"כ דין תנחומי אבלים וכדקיי"ל ברגל שבאים לנחמו כדאיתא במ"ק דף כ' ובש"ע סי' שצ"ט. אכן לפמ"ש שהטעם משום ביעתותא דאחריני. א"כ גם בזה יתפרסם שיש הרבה מתים אם ילכו לנחם האבלים. ולזה יש למנוע מכל דבר שגורם לפרסם האבילות. ודרך כלל הרבה מורים פוטרים מאבילות בעת שמת אחד ממחלת הדבר ר"ל. ואין משימים לב שיש בזה כמה חילוקים ושגוף הדין עדיין אינו מוחלט. וזה גרם מפני שכעת מחפשים קולות להראות כוחם להמון. ואין יודעים כלל טעם ויסוד הדין ולא ידעו במה יכשלו. ולא על נקלה הוא לבטל מ"ע מדברי קבלה שהסמיכוהו חז"ל על פסוק בתורה במד"ר פ' ויחי. וקצת ראשונים סוברים דהוי דאורייתא: שוב ראיתי ביש"ש ב"ק פ"ו סימן כ"ו שכתב שיש לברוח בשעת הדבר מחמת ביעתותא ומה"ט נמצא בתשובה שא"צ להתאבל ולישב על הארץ בשינוי האויר. נראה מזה שהכוונה מפני שהאבילות והישיבה על הארץ מזיקים בעת ההיא כי נופל עליו פחד וביעתותא וכפירוש הראשון שהזכרנו. וראיתי בספר זכור לאברהם ח"א בחי"ד בדיני אבל אות ד' שהביא בשם הלבוש שכתב הטעם שהדמיון פועל בשעת הסכנה לפיכך בעי צילותא. והנה טעם זה שייך בין לפירוש ראשון בין לפירוש שני. וראיתי שהביא שם בשם גדול אחד שלא היה מיקל באבילות רק כשנתחזק הדבר בעיר ר"ל. ואף כשנתחזק היה מיקל רק בישיבה באבילות. אבל גילוח וצפרנים וכדומה לא היה מתיר. ובאות אונן וכן בח"ב ה' אבל אות ד' מביא בשם ספר שלמי יחיד שמותר בעת המגפה ר"ל לכבס ולרחוץ אף בעת שהוא אונן משום חשש סכנה שלא ידבק בו החולי ר"ל. והביא שם עוד בשם ספר כסא אליהו סי' שצ"ד שכתב שמעולם לא נהגו החלט בקולא זו. ומ"מ המיקל במקצת דברים כגון שלובש מנעל אם מזיק לו לילך יחף. לא מיקרי עובר ע"ד חז"ל. וכן מי שמיצר לאכול ע"ג קרקע בז"י אבילות יש לו להקל עכ"ל. והנה הספרים הנ"ל אינם ת"י ורק הרואה יראה שאין הקולא מוחלטת ושאין להקל בכל דיני אבילות. ומ"ש בשם ס' כס"א תמוה קצת דהא אם מזיק לו לילך יחף שרי לנעול אף שלא בשעת המגפה ר"ל דבמקום חולי התירו כמ"ש הש"ך בי"ד ר"ס שפ"ב וכדאיתא בא"ח סי' תרי"ד ס"ג. וצ"ל כוונתו שבעת המגפה ר"ל סתמא מזיק לילך יחף ושרי לנעול. ובשו"ת כתונת יוסף חי"ד סי' ה' הביא ג"כ להקל בשעת המגפה ר"ל ברחיצה וכיבוס. וע"ש שנתחבט למצוא טעמים לזה. ומבואר בדבריו שם ג"כ שאין להקל בזה בהחלט בכל דיני אבילות וכנ"ל ד' יגדור פרצות עמו ב"י ויבולע המות לנצח בבי"א: סימן צא בהיותי אבל על אמי מורתי הצדיקת מ' אסתר לאה ע"ה. שנפטרה כ"ח אלול תרל"ח. נסתפקתי אם ללבוש ברגל בגדי שבת. וגם היה אז כבר אחר שלשים כי החגים בטלו גזירת ל'. והנה ברמ"א ביו"ד סי' שפ"ט מבואר שנהגו שלא ללבוש בגדי שבת כל י"ב חודש. והטעם בזה נראה ממ"ש בירושלמי הובא בטור שם שעל אב ואם אסורים בגיהוץ כל י"ב חודש. והרמב"ן והרא"ש פסקו שאסור בגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו שילבוש מגוהצים לכבוד הרגל ע"ש. והובא בשו"ע סי' שפ"ט. וידוע דאיסור בגדי שבת הוא משום הא דגיהוץ וע' ש"ך סי' שפ"ט סק"ב. וממילא יש לאסור אף ברגל. וכדמוכח להדיא מדעת הרמב"ן והרא"ש דדווקא כשיגערו בו חביריו שרי. אבל בלא"ה אסור אף ברגל במגוהצים: אבל באמת נראה דשרי דהא כתב המהרי"ל והובא ברמ"א סי' שפ"ט שאבל שיש לו ברית מילה מותר ללבוש בגדי