דברי מלכיאל ב תז

איילונית דודאי אין לה כתובה וא"צ חזקה ג"פ. ולכאורה יש לדון גבי וסת של אשה שאם קבעה ג"פ ויש טהרות שעסקה בהם תוך מעל"ע קודם ראייתה הראשונה. דנימא דיה שעתה דאיגלי מילתא שגם הפעם הראשון הוה מצד קביעות הוסת ודיה שעתה. ואף דהוי ספק הא הוי ספיקא דרבנן. אבל ז"א דבש"ס מוכח דהוי טמא לגמרי. והטעם דהא עיקר טומאת מעל"ע הוא משום ספק וא"כ אין שייך לטהר בשביל ספק שמא הוא ווסתה. ובפרט דאיכא חזקה דמעיקרא שלא היה לה וסת. ויש להאריך בפרט זה בכל מקום דאתחזיק תלתא זימני אי הוי למפרע או לא ואכ"מ. ובתוס' ביבמות שם ד"ה אי איהי מבואר בשם הר"ש מדריוש דמחזקינן למפרע גבי אין לה וסת ע"ש אך יש לחלק דגבי וסת שאני דמוכח מילתא ששינתה וקבעה ביום זה. וע' יבמות פ' ע"ב ד"ה עד דאמרינן בכה"ג איגלי מילתא למפרע ויש לחלק. ולכאורה י"ל דשייכא בהא דהוכיח סופו על תחילתו בחולין ל"ט. אך באמת אינו דומה כלל לנ"ד וע"ל סי' פ"ה בזה. ועוי"ל דוסת שאני שרוב נשים יש להם וסת קבוע: אבל באמת ז"א דמ"מ אם למחר לא ימות שום איש. א"כ יהא איגלי מילתא למפרע שלא נשתנה האויר ויצטרכו לחזור ולהתאבל כל עוד שלא עבר כל ז'. ועי"ד סי' שצ"ו בזה. וגם די"ל דגם ביעתותא ליכא כל זמן שלא ראו ששלט הדבר ג' ימים דביום אחד אין משימין לב כ"כ. ולזה נראה שכל זמן שאין בו דין דבר לא מיקרי עידן ריתחא ולא שייך דין זה לפטור מאבילות. ועדיין יש לומר דרק בזמן הש"ס שהדבר היה לא מצד שינוי אויר. שהרי היו גוזרים תענית. על הדבר. ורק כל שמתו ג' מתים בג' ימים בין ת"ק רגלי היו גוזרים תענית אף שמתו מחלאים שונים. אכן בב"י סי' תקע"ו וברמ"א שם סעיף ה' מבואר שגם בשינוי אויר צריך ג' מתים בג' ימים. ובלא"ה אמרינן דהוי אקראי בעלמא ע"ש. ואצלינו כתבו המג"א ושאר אחרונים שבשינוי אויר אין גוזרים תענית מפני שהתענית מזיק ע"ש. ולזה אצלינו י"ל דביום ראשון כשנראה החולי ניכר שנשתנה ונתקלקל האויר. והוא דבר נכון בסברא רק שקשה לחדש נגד סתימות הש"ע סי' תקע"ו ס"ב שלא חילק בזה. אבל עכ"פ למעשה יש מקום להקל היכא שלפי ראות עיני הדיין כבר הוחזק שם דבר בעיר בפי כל ואיכא ביעתותא כשידעו מן המתים הרבים. ובפרט אם הרופאים יאמרו שיש חשש שיזיק הפחד אזי יש להקל אף שהמתים לא היו במספר מכוון כפי הדין הנצרך להתרעה וכמש"ל: ועיקר נראה דרק הדבר שנזכר בש"ס שלא היה חולי מיוחד רק שהיו מתים אנשים פתאום יותר מכפי ההרגל. בזה צריך שיעור ג' בג' ימים לת"ק רגלי שזה מוכיח שהוחזק הדבר ונשתנה האויר. וכ"כ הב"י סי' תקע"ו ע"ש. אכן החולי שנקרא אצלינו חלי רע. כיון שנראתה מחלה זו באיזה בני אדם ניכר שנשתנה ונתקלקל האויר. ואף שלא מתו החולים בכ"ז מה שנחלו הרבה בנ"א על מחלה זו מורה על שינוי האויר וקלקולו. ולזה נראה שאם חלו הרבה בנ"א על מחלה זו שפיר מיקרי שהוחזקה מחלה זו. ויש לפטור מאבילות בשביל ביעתותא. ואף שאין כאן רק חשש חולי שרובן לחיים כיון דחזינן שרוב חולים במחלה זו לא מתו. מ"מ הרי היא מחלה שיש בה סכנה. והא חולים שיב"ס הוי רובן לחיים ובכ"ז דוחה כל איסורים שבתורה. ובפרט אבילות דקיי"ל דבמקום חולי לא גזרו רבנן אף בחולי שאין בו סכנה. וכ"נ לענין תענית ציבור שיש להקל שלא להתענות בכה"ג לפמ"ש המג"א שהתענית מזיק בעת הדבר. דהא גם בת"צ מקילים אף גבי חולי שאב"ס. ומכ"ש בנ"ד דהוי חולי שיב"ס. וכן מוכח מהא דקיי"ל בס' תקע"ו ס"ה שמתריעין על כל חלאים שבאים על הציבור ועל החיכוך. ומפורש שם ברמ"א והוא מהב"י שם שא"צ שימותו מזה ג' מתים בג"י. ואף שנתבאר שם שצריך שימותו מזה עכ"פ. וכתב הב"י שם הטעם דרק בדבר שמתים פתאום צריך שיעור זה ע"ש והיינו כמש"ל בס"ד. והמקור מהא דאיתא בתענית י"ט ע"ב שמתריעין על אסכרה שיש בה מיתה ע"ש. ונראה דהיינו רק לענין התרעה שכל זמן שלא מת אדם מחולי זה אין כדאי להרעיש הציבור ע"י התרעה. רק כל אחד יתפלל על עצמו. אבל לענין לחוש לסכנה שלא לנהוג אבילות או שלא להתענות. בוודאי יש לחוש. והרי קיי"ל בסי' שפ"א שאם כאשר לא ירחץ יבוא לידי מיחוש. מותר לרחוץ באבילות. ועכ"פ בנ"ד כבר מתו אנשים ג"כ מחולי זה. ומצאתי בלח"מ פ"ב מה' תענית הי"ג שכתב להדיא כמש"ל שאם חלו הרבה אנשים במחלת הדבר א"צ שימותו ג' בג' ימים רק רק אם מת אחד מהם או שנים: והנה שיעור כמה יחלו עד שיקרא שהוחזקה המחלה מבואר ברמב"ם וש"ע סי' תקע"ו ס"ה שחלו אנשים הרבה. וכמה מיקרי הרבה לא נתבאר. וגבי חיכוך איתא בש"ע שם שפשט ברוב הציבור. וכתב הב"י הטעם משום דאיתא בב"ק דף פ' פורעניות המתרגשות ובאות על הציבור. משמע שבא על הציבור דהיינו רוב ציבור [ובתענית י"ד ע"א ליתא באמת תיבות ובאות על הציבור ע"ש] והוא תמוה שיצטרך דווקא שיחלו רוב ציבור. וגם מאי שנא שאר חולאים דסגי באנשים הרבה ולא בעי רוב ציבור. ואי נימא משום דתלינן שהיא מכה מהלכת. משא"כ חיכוך מדקאמר בש"ס באות על הציבור מוכח שאינה מהלכת כ"כ. אבל ז"א דא"כ מנ"ל להרמב"ם וש"ע לפסוק כן בכל החלאים. דהא בתענית י"ט נזכר רק אסכרה. אבל שאר חלאים י"ל שנכללו בלשון שאר מיני פורעניות שהוזכרו בב"ק דף פ' שצריך רוב ציבור. ועו"ק לי על ראיית הב"י דהא בב"ק שם גבי הא שמתריעין על החיכוך לא נזכר כלל שבא על הציבור ורק גבי הא שאין מתריעין אלא צועקין נזכר זה. וא"כ י"ל דרבותא קמ"ל דאפילו פשט ברוב ציבור ג"כ אין מתריעין. וביותר קשה שבסעיף ז' וסעיף ט' דמייתי הנהו שאין מתריעין לא הזכירו הא דאפילו פשט ברוב ציבור. וצריך לומר שסמך אהא דאיירי בה בסעיף ה' שפשט ברוב ציבור אבל ז"א דהא בסעיף ט' איירי נמי בגובאי כל שהו ע"ש. וגם דדרך הרמב"ם להעתיק כפי לשון הש"ס. ובלח"מ פ"ב מה' תענית הי"ג ראיתי שמסופק בדעת הרמב"ם גבי אסכרה ושאר חלאים אי בעי רוב ציבור או סגי באנשים הרבה ע"ש. וכבר בארנו דמוכח דסגי באנשים הרבה: והנלע"ד שמ"ש הרמב"ם שפשט ברוב ציבור אין כוונתו שיחלו רוב הציבור במחלה זו. רק הכוונה שהאנשים שחלו במחלה זו אינם בשכונה אחת רק מפוזרים בין רוב העיר. וכעין זה איתא בב"ב ק"ג גבי טרשים והוא שמובלעים ברוב של שדה. והיינו שמפוזרים כאן מעט וכאן מעט עד שנמצאים ברוב השדה. ולזה נקיט הלשון שפשט ברוב ציבור ולא כתב שנחלו רוב הציבור במחלה זו. והטעם שאז יש לחוש שהיא מכה מהלכת וכוללת. וזה קאי גם על שארי חלאים דבעינן שהאנשים הרבה שנחלו יהיו מפוזרים בין רוב הציבור. ונקיט בחיכוך וה"ה לכולהו. ואין טעמו כלל מלשון באות על הציבור. רק מסברא הוא דהא על של יחיד אין מתריעין ולזה ביאר איך נקרא צרה של רבים. ולענ"ד זה ברור בדעת הרמב"ם: ושיעור אנשים הרבה לכאורה יש לדון דסגי בשלשה כדקיי"ל בנדה ע"ג וגיטין מ"ו כמה רבים שלשה. אך יש לחלק בין רבים להרבה. ונראה עיקר שאין בזה שיעור קצוב רק כשרואין שחלו אנשים הרבה במחלה אחת יותר מכפי הרגיל וגם פשטו החולים ברוב רחובות שבעיר. אזי יש לחוש שהיא מכה מהלכת ומתריעין עליה. כי לתת שיעור בזה אין שייך לפי שזה תלוי בגודל העיר ורבוי עם הנמצאים בה. כן נראה עיקר בזה. ובש"ק בירושלמי פ"ג דתענית ה"ה ד"ה אסכרה הביא בשם הריטב"א שנתקשה בזה כמה אנשים ימותו. וכתב שבענין זה שהחולי נתפשט בעיר סגי בג' מתים אף שמתו ביום אחד. ודבעי בדבר בג' ימים היינו כשאין חולי שלהם שוה. והש"ק תמה עליו דבש"ס משמע דסגי במת אחד. וכ"ה בירושלמי שם