דברי מלכיאל ב תו

הריטב"א בפ' מפנין שם. וע"ש מה שחילק בין תרומה לדמאי. ועשעה"מ פ"ז מה' לולב ה"י מה שכתב בזה. והנה בנ"ד בתרומה טמאה של דמאי נראה דאף להסוברים שעני מותר לאכלה. מ"מ בעל התרומה וודאי אף אם יפקיר נכסיו אסור לאכלה. דהא פירש"י בסוטה דף מ"ח דלהכי תקנו שיתנו התרומ"ע דדמאי לכהן בחנם כדי שלא ישהה. וא"כ ה"ה בזה אם יהא מותר להבעה"ב לאוכלה כשיעני. ישהה אותה ולא ימהר לתתה לכהן. וכן למ"ש התוס' ביומא ט' משום דהוי דבר מועט תקנו שיתנה לכהן בחנם. ג"כ אין אחר תקנת חז"ל כלום. ומחויב ליתנה וחל עליו חובת נתינה והוי ממון כהן. וכמ"ש השעה"מ בפ"ט מה' מעשר ה"ב להוכיח זה ממשנה מפורשת דמיקרי ממון כהן. ואסור לו לאכלה אף אם יעני. ואף ליתנה לעני נראה שאסור לו. רק הכהן יוכל לתתה לעני. ועכ"פ כיון שכל זמן שהיא אצל הבעה"ב לא שייך מיגו שיהא ראוי לעצמו וכנ"ל. א"כ וודאי אסור לטלטלה וכמש"ל בשם הר"ן וריטב"א. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו פ' מפנין כהר"ן וריטב"א הנ"ל. ורק שהביא שם גם דעת התו' ע"ש. ומשמע דלעיקר ס"ל כהריטב"א ור"ן מפני שכ"נ פשטות הש"ס. ושפיר הרמב"ן ור"ן וריטב"א לטעמייהו אזלי. וכ"כ הרמב"ן בפ' כירה שמה שמוקצה מחמת איסור לבעליו הוי מוקצה אף שראוי לאחר ע"ש בדף מ"ז: ועוד יש מקום לומר שזה תלוי במחלוקת הפוסקים אם תרומ"ע של דמאי נמכרת לכהן או ניתנת בחנם. וע' מל"מ ושעה"מ ה' מעשר מ"ש בזה. וסברא זו נזכרת בירושלמי לענין חלה שתמכר והובא בשעה"מ שם. אך ענין זה דורש אריכות וההכרח לקצר: ובאמת בהך דירושלמי פ"ז דדמאי בהא דמזמין חבירו לא שייך לומר דחזי לעני. דהא האורח אינו רשאי לתתו בלי רשות בעה"ב. והבעה"ב הלא אצלו אינו ספק כי הלא הוא יודע בעצמו אם עישר פירותיו או לא. ולא מיקרי דמאי רק למי שקנה ממנו הפירות או שאוכל אצלו. וכשיודע בעצמו שלא עישרם וודאי אינו רשאי לתתם לעני. זה עלה ברעיוני בהשקפה בישוב קושיא זו. ומעוצם טרדותי לא אוכל להאריך בזה כראוי: סימן צ באשר בעת הזאת נראתה בעוה"ר בכמה עיירות מחלה הנקראת חלי רע וגם בעירנו קרה איזה מקרים אך מעטים המה ומתו מזה בעיר רק שלשה נפשות במשך ששה שבועות. ואחד מהם היה זקן יותר משבעים שנה. רק בכפר הסמוך לפה כתחום שבת חלו הרבה ומתו מהם כשמונה אנשים. ובאיזה עיירות הסמוכות היתה המחלה בזעף ר"ל. ונשאלתי למעשה אם צריכים להתאבל. כי בש"ע סי' שע"ד איתא שי"א שבשעת הדבר אין מתאבלין משום ביעתותא. ואמרתי לברר דין זה בע"ה בכל הפרטים השייכים לזה: הנה מקור הדין הוא בתשובת מהרי"ל סי' נ' שכתב שיש בתשובה דבעידן ריתחא אין מתאבלין משום ביעתותא. ונראה הכוונה דבעידן ריתחא יש הרבה מתים ר"ל. ואם יתאבלו כל קרובי המתים אזי יפול הפחד מאוד על החיים כי יהא ניכר שמתו כבר הרבה. אבל כשלא יתאבלו. לא יהא ניכר הדבר כ"כ. ולכאורה יש לפרש באופן אחר שהאבלים בעצמם יהי להם ביעתותא ופחד בשבתם עצורים בביתם ויוכל להזיק לבריאותם. אבל ז"א דא"כ לא שייך לשון ביעתותא רק מפני הסכנה או מפני חשש חולי וכדומה. וכ"נ מוכח בתשובת מהרי"ל שם שכתב שלזה יש לברוח מן עיר שיש בה דבר ר"ל משום ביעתותא וה"נ נמצא בתשובה שלא להתאבל בעידן ריתחא משום ביעתותא. הרי מבואר הכוונה שהביעתותא הוא מפני שרואה שהדבר מתהלך ומתים הרבה בני אדם ר"ל. וה"נ אין מתאבלין כדי שלא לפרסם ריבוי המתים. ומוכח כפירוש הראשון: ונ"מ בין הפירושים לדינא היכא שנגלה בעיר מחלת הדבר ר"ל ונחלו הרבה בחולי זה ר"ל. אבל לא מתו רק אחדים באופן שלא שייך כלל שיפחדו מריבוי המתים. דלפירוש השני שייך גם בזה שלא יתאבל משום ביעתותא של האבלים בעצמן. ולפירוש הראשון לא שייך זה וצריך להתאבל. ועוד נ"מ אם אחד רוצה לקיים מצות אבילות. דלפירוש הראשון שפיר שרי אם יודע בבירור שהאבלים משאר המתים אינם מתאבלין. דמאחד לא יהי בעיתותא. אבל לפירוש הב' אסור לו להביא א"ע לידי סכנה. ולפמ"ש להוכיח כפירוש הראשון. ממילא מוכח לעשות לדינא כן כמש"ל. וטעם הדין נראה כעין מ"ש באחרונים שאם אחד מהקרובים חולה מותר להשני שלא לנהוג אבילות כדי שלא ידע החולה ממיתת קרובו ויזיק לו. וה"נ רשאים שלא לנהוג אבילות כדי שלא לפרסם מיתת קרוביהם: והנה לפ"ז צריך לבאר כמה הוא שיעור המתים שיהא מותר שלא לנהוג אבילות. ולכאורה נראה דהיינו כהא דקיי"ל בתענית כ"ב ובא"ח סי' תקע"ו דדבר נקרא כשמתו ג' אנשים בג' ימים זא"ז בעיר שיש בה ת"ק רגלי וכן לפי ערך ע"ש. וא"כ ה"ה בזה כל עוד שלא נקרא דבר. לא נקרא עידן ריתחא לענין שלא יתאבלו. ולפ"ז צריך ג"כ השיעור כמוזכר שם שאם מתו הרבה ביום אחד או ג' בד' ימים לא נקרא דבר. וכן שאין מכניסין בחשבון קטנים נשים וזקנים לדעת הלח"מ בפ"ב מה' תענית. וכן מוכח בירושלמי והובא בכ"מ ולח"מ שם וע' ברכי יוסף סי' תקע"ו מ"ש בענין זה. אכן נראה דזה אינו דכיון שהטעם משום ביעתותא שיפול פחד המגפה על העם מצד שיראו שמתו אנשים הרבה. בזה לא שייך חילוק בין בחורים לזקנים או לנשים וקטנים כי רובם ככולם אין יודעים חילוק כלל בזה. וכיון שרואים שהחולי מתפרץ בעיר נופל הפחד עליהם. ורק לענין לגזור תענית והתרעה שייך החילוק דכיון שמתו זקנים או קטנים שהם חלשים בטבעם אין זה נקרא דבר לגזור תענית. כי חיותם מועטת ובמחלה קלה הם מתים וכמבואר הטעם בפוסקים שם מהירושלמי. ולפ"ז נלענ"ד דאף שמתו ג' ביום אחד כיון שמתו ממחלת הדבר נופל פחד על העם ואיכא ביעתותא. ולכאורה י"ל דהפחד אינו מזיק רק כשכבר יש הדבר שהוא בא מחמת שינוי האויר. ובאויר המשונה ההוא מזיק לאדם כל פחד ודאגה. אבל כיון שלא מתו עדיין ג' מתים כדין הקבוע לענין תענית והתרעה. א"כ עדיין אין דבר בעיר. ומה לנו אם יפחד. והרי בשאר מחלות אין אנו חוששים לביעתותא אף אם ימותו הרבה ח"ו. והיינו משום שהפחד מזיק רק בשעת הדבר. וא"כ ה"ה דנימא דבעינן רק אנשים בחורים ולא זקנים וקטנים וכמש"ל. אכן נראה דהיכא שיש ג' מתים בג' ימים והוחזק שהוא דבר אמרינן דלמפרע מיום הראשון נשתנה האויר והיה כבר דבר. רק על הספק לא תקנו התרעה תיכף. ואף דגבי שור המועד הוי תם עד נגיחה ג'. היינו משום דאמרינן שהשור מרגיל א"ע ליגח בג"פ למ"ד אייעד תורא. ולמ"ד לאייעודי גברא היינו ג"כ בשביל שעבר על ג' התראות ולא שמר שורו. אבל בנ"ד דהוי משום שינוי אויר. א"כ שפיר נימא שהראשון מת מפני שינוי האויר. ולפ"ז י"ל דאף במתו איזה אנשים ביום אחד ממחלת הדבר ניחוש שמא הוא בשביל הדבר ושינוי אויר. ובאבילות הוי ספיקא לקולא. וגם דכיון דהוי משום חשש סכנה. א"כ ג"כ יש להקל בספק: וכן איתא ביבמות ס"ה ע"א דאיבעיא להו גבי נשאת לשלשה ולא ילדה אי אמרינן דהשתא הוא דכחשה או איגלי מילתא דמעיקרא לא היתה בת בנים ויגבה הראשון ממנה כתובתה שנתן לה. ואמרינן שם דמציא אמרה השתא הוא דכחשי. והיינו רק מחמת שהיא מוחזקת בכסף כתובתה. אבל אם לא גבתה עדיין אינה יכולה לגבות כדקיי"ל באה"ע סי' קנ"ד ס"ח. והיינו משום דהוי ספק. וא"כ ה"ה הכא הוי ספק לקולא. ובפרט דהכא איכא אומדנא והוכחה שנשתנה האויר שהרי ניכר שהחולי הוא ממחלת המגפה ר"ל. ודמי להיכא שנראו בה סימני