דברי מלכיאל ב תה

ולכאורה קשה טובא על שיטת הרמב"ם ורש"י שהזכרנו דלרבנן א"א כלל שיולדו שניהם כאחד דא"כ ל"ל לרבנן קרא דהזכרים דמיניה יליף לריה"ג בסוגיין. ובשלמא להתוס' דדף י"ז דגם לרבנן אנו מסתפקים שמא ילדה בב"א א"ש דלהכי איצטריך קרא. וכן אם יבוא אליהו ויאמר שנולדו בב"א. אזי שניהם קדושים. אבל להרמב"ם קשה כנ"ל. והנראה בזה דריה"ג אזיל לטעמיה דס"ל בזבחים ל"ז דדרשינן דמם וחלבם דכתיב גבי בכור דקאי לרבות פסח ומעשר ובשרם קאי על תם ובע"מ. ולא אמרינן דקאי על בכורות דעלמא כדאמרינן בבכורות דף כ"ח ע"א וע"ש בתוד"ה ואידך. ולזה דרש הזכרים שנים משמע. אכן עדיין יקשה דהא ר"ע ס"ל בדף י"ז כרבנן דריה"ג. ובזבחים דף נ"ז ס"ל דבשרם תרתי משמע. ודוחק לומר דבאמת פליג ר"ע על רבנן בזה וס"ל דדרשינן הזכרים לענין זה שאם יבוא אליהו ויאמר שנולדו בב"א. אזי שניהם קדושים. דמנ"ל לחדש פלוגתא חדשה בזה. ופשטות המשנה בדף י"ז משמע דכולהו תנאי ס"ל כרבנן דריה"ג. ואפשר לומר לפי מה שהקשו התוס' בזבחים ל"ז דר"ע אדר"ע ע"ש סד"ה תרי. וע"כ צ"ל דתרי תנאי אליבא דר"ע וכמו דאמרינן בסוגיא שם תרי תנאי אליבא דר' ישמעאל. וא"כ א"ש גם קושייתינו. ועוד נראה שעיקר דקדוק ריה"ג ורבנן הוא מדנקיט בתחילה פטר רחם לשון יחיד ואח"כ נקיט הזכרים לשון רבים. לזה ס"ל לריה"ג דקאי על שנים שנולדו בב"א. וכעין זה דייק הש"ס בנדה דף ח' ע"א מדקתני ברישא אשה ובסיפא קטנות לזה לא אמרינן קטנות דעלמא ע"ש. וע' מנחות דף ס"ה ע"א ויומא דף מ"ג ע"א בתוד"ה ונתן. וע' בכורות דף ד' ע"ב. ורבנן ס"ל לדרוש להיפוך דאף שנולדו ביחד. מ"מ קדוש רק אחד משום שא"א לצמצם. אבל הוא דוחק משום דלישנא דקרא הזכרים לד' משמע ששניהם קדושים. וע"כ צ"ל דרבנן ס"ל דקאי אבכורות דעלמא. ונראה דהכא ס"ל לר"ע דמשום דכתיב בקרא בפ' בא והעברת כל פטר רחם לד' וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לד'. והו"א דכל פטר רחם קאי אף על נקיבה. לזה כתב בתר הכי הזכרים לשון רבים דקאי גם ארישא דדווקא זכר קדוש. ובגוף סברא אי קאי לשון רבים שבתורה על רבים דעלמא או על איזה דרשה יש להאריך בהרבה מקומות בש"ס ואכ"מ. וע"ל ס"ס קל"ח בזה: והנה הרא"ש שם בבכורות כתב דלהכי קתני בסיפא גבי א' ביכרה וא' לא ביכרה וילדו זכר ונקיבה שמפריש טלה לעצמו אף דשמעינן לה מרישא משום דבעי לאסוקי משום שנאמר ופטר חמור תפדה בשה. והוא תמוה דאטו דרשא זו מוכרחת במקום זה עד שנאמר דלהכי קתני הא דטלה לעצמו. והיא גופא קשיא שהו"ל לכתוב פסוק זה בתחילת המשנה. דהא בלא"ה פירש"י דקאי ארישא ע"ש. וגם גוף דרש זה צריך ביאור למה מייתי המשנה פסוק מפורש זה שאין בו שום חידוש. ונראה לומר דמייתי ראיה שאין הנתינה לכהן מעכבת בו מדכתיב בפ' בא שיפדו פ"ח בשה. והנה זה נאמר במצרים ואז עדיין לא ניתנו כ"ד מתנות לכהנים. וקרבנות היו בבכורות כדאיתא בזבחים קי"ב ובבכורות דף ד'. וכ"ד מתנות לא ניתנו לבכורות. ורק אחר שנתקדשו הכהנים ניתנו להם המתנות. וא"כ היה מפריש הטלה לעצמו. ולזה שפיר מייתי ראיה שהפ"ח ניתר בהנאה בזה שמפריש לעצמו ואין הנתינה לכהן מעכב. ואף דבאדם כתב שם ג"כ תפדה. ומ"מ הנתינה מעכבת. היינו משום דיליף זה מקרא בבכורות דף נ"א ע"ש. ואף דר"א ס"ל בדף י"ב דאף בפ"ח חייב באחריותו. ור"מ ס"ל דבספק מפריש והוא שלו. אפשר לומר דס"ל כר"ל דס"ל בדף ד' ע"ב דלא קדשו בכורות במדבר. וקרא קאי לעתיד כשיבואו לארץ ואז שפיר כבר קדשו כהנים. והא דמפריש לעצמו בספק. היינו משום דכיון שמחזיקו על מנת שאם יבורר הדבר יתננו לכהן. הו"ל כאלו הוא ברשות הכהן. שוב ראיתי ברי"ט אלגאזי שנתקשה בזה על ר"א. וכתב דהוי כישראל שירש מאבי אמו כהן. ויש להאריך בדבריו ואכ"מ. ובחידושי לבכורות הארכתי בזה ובביאור דברי ר"י ור"ל הנ"ל: ועפמש"ל בארתי לשון הכתוב בסוף פ' בא על כן אני זובח לד' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה. ושאלני חכם אחד למה כתוב גבי בכור אדם לשון עתיד וגבי בכור בהמה לשון בינוני. והשבתיו דהנה עוד קשה טובא בלשון הפסוק שאומר אני זובח. והלא מצות בכור בהמה הוא ליתנו לכהן והכהן זובחו. ואיך יאמרו הבעלים שהם זובחים אותו לד'. ואין לומר שהכהן זובחו מכח נתינת הבעלים ושליחותם. ז"א דהא משולחן גבוה קזכו כדאיתא בב"ק דף י"ב ע"ב. ותיכף בצאתו מרחם הוי ממונו של כהן כדאיתא בב"מ דף ו' ע"ב ובכמה דוכתי. אבל הכוונה דהא פרשה זו נאמרה קודם מ"ת שאז עדיין לא קדשו הכהנים. ואף שקידשו הבכורות מ"מ לא היו נותנים להם מתנות כהונה דהא לא נצטוו כלל עדיין על כ"ד מתנות כהונה וכמש"ל. וא"כ כשנצטוו על קדושת בכור בהמה טהורה. היו הבעלים מקריבים את הבכור לעצמם. ולזה שפיר קאמר אני זובח. ומצוה זו נהגה בהם תיכף. לזה אומר בלשון בינוני. אבל פדיון בכור אדם עדיין לא נהג אז רק אחר חטא העגל שנתקדשו הכהנים והלוים ונצטוו לפדות הבכורים. ולזה אומר בלשון עתיד ובכור בני אפדה. לפי שמצוה זו נאמרה על שם העתיד וכמש"ל: סימן פט ע"ד אשר הקשה כבודו על הרמב"ן והר"ן פ"ג דסוכה שכתבו דתרומה טמאה דדמאי מותרת לעני. והקשה דא"כ מה מקשה בירושלמי פ"ז דדמאי אהא דמטלטל תרומה טמאה של דמאי בשבת דהא אסור לטלטל תרומה טמאה. ולדבריהם לק"מ דהא חזי לעניים וכדקיי"ל ר"פ מפנין דמטלטלין דמאי בשבת משום דחזי לעניים. הנה כבר הרגיש בזה בספר הניר על ירושלמי בפ"ז דדמאי. ותירץ דמקשה למ"ד בירושלמי בפ"ג דדמאי שעני אסור לאכול דמאי. והוא דוחק. וגם דמבואר שם בירושלמי שלאלתר אם לא לן מותר לאכול לכ"ע. וכבודו כתב לתרץ דרק בתרומת פירות דרבנן כתב הר"ן להקל. וז"א שלא מצינו חילוק בזה בדברי הראשונים בסוכה שם. רק כתבו בפשיטות שת"ט נאכלת לעניים כמו בכל דמאי: ומה שנראה לומר בזה לחומר הקושיא דהא קיי"ל דהיכא דאיכא לברורי לא אזלינן בתר רובא. והכא איכא לברורי שישאלו את הע"ה והוא יגיד אם עישרן. דהא קיי"ל ברפ"ד דדמאי שבשבת הע"ה נאמן דאימת שבת עליו. ונהי דקיי"ל שם דלכתחילה אין לסמוך ע"ז בערב שבת. וצריך להפריש בתנאי כדאיתא שם בירושלמי. מ"מ הכא לענין טילטול התרומה טמאה כיון שאפשר לשאלו. הו"ל אפשר לברר. ואסור לטלטל בשביל מה שאפשר להאכיל לעני ולסמוך על רוב ע"ה מעשרין. והא דאיתא בר"פ מפנין ובשא"ד להקל בדמאי משום דרוב ע"ה מעשרין. צ"ל שאין הע"ה לפנינו. או דאיירי באופנים המבוארים בירושלמי רפ"ד דדמאי שאין סומכין ע"ז שישאלו הע"ה ע"ש. אבל בפ"ז דדמאי הא מיירי שע"ה לפנינו ויכול לשאלו. ואף שאינו רוצה לשאלו כדי שלא ירגיש הע"ה שחושדו וכדאיתא בירושלמי שם ורפ"ד דדמאי. מ"מ שפיר מיקרי אפשר לברר. ושפיר פריך הירושלמי דאסור לטלטל תרומה טמאה בכה"ג: ועוד נראה לומר דהר"ן לטעמיה שכתב בפ' כירה דדבר שאסור לבעליו ומותר לאחרים אסור לטלטלו וכגון בנדר הנאה מככר ע"ש. ולשיטה זו א"ש הא דאמרינן בשבת דף קכ"ז דלהכי שרי לטלטל דמאי מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיו. ולא קאמר משום שמותר ליתנו לעני. והתו' כתבו שם דבאמת לאו דווקא הוא. וזה דוחק. אכן לדעת הר"ן א"ש. וכ"כ