דברי מלכיאל ב תד

אחת. וגם לרבנן תיקשי שיפריש טלה לעצמו. וע"כ צ"ל כמ"ש הרא"ש שם על הא דשני זכרים ונקיבה דכיון דקתני טלה אחד לכהן שוב אינו מדקדק לשנות גם הא דטלה אחד לעצמו ורק היכא דליכא נתינה לכהן קתני הא דלעצמו ע"ש. וה"ה הכא נימא דלהכי לא קתני הא דטלה לעצמו. וא"כ שפיר אתיא מתניתין אף כריה"ג. שוב מצאתי בשו"ת רעק"א ס"ס קס"ז שהקשה קושיא זו ונשאר בצע"ג ורק לא ביאר הדבר שם דלהרא"ש א"ש הא דלא קתני טלה לעצמו. ועוד קשה לי טובא על הרא"ש שכתב שם שהוכחת הש"ס דמתניתין לא אתיא כריה"ג הוא מהא דלא קתני שיפריש טלה לעצמו. וקשה טובא דהא כתב הרא"ש שם בשינויא קמא דהיכא דקתני נתינת טלה לכהן. לא קפיד למיתני גם הפרשת טלה לעצמו. וא"כ דילמא אתיא כריה"ג ולא קתני טלה לעצמו משום דקתני טלה לכהן. ולפלא שלא הרגיש הרעק"א שם בקושיא זו: והנה קושייתינו על התו' דבכורות דף י"ז נראה לישב בפשיטות דס"ל שהוכחת הש"ס דלא אתיא כריה"ג הוא מדלא קתני במשנה הדין אם יצאו שני ראשיהם כאחת דכיון דנחית התנא לפרש כל אופני דיני פטר חמור הו"ל למיתני גם אופן זה דהוי רבותא דאפשר לצמצם. וכן מדקדק הש"ס שם בסוגיין לקמן דלר' ירמיה א"ש דל"ק יצאו ראשיהן כאחד. רק שם מדקדק זה הש"ס לאביי דס"ל דגם לריה"ג אינו נותן רק טלה אחד לכהן דליתני רבותא לריה"ג. והכא מדקדק באופן אחר דליתני דינו של ריה"ג מפורש וכנ"ל. והתו' שפירשו בדף ט' הוכחת הש"ס מדלא קתני טלה לעצמו. ס"ל כסברת הרמב"ם דלרבנן א"א לצמצם כלל. ומיושב קושיית הרעק"א הנ"ל. אכן קושייתינו על הרא"ש עדיין תקשה דהא הרא"ש פירש שם בעצמו ההוכחה מדל"ק טלה לעצמו. וצ"ל דהא שכתב הרא"ש שההוכחה מדל"ק טלה לעצמו הוא רק לתירוצו הראשון שם דלהכי ל"ק גבי שני זכרים ונקיבה שיפריש טלה לעצמו משום דסמיך ארישא ע"ש. אבל לתירוצו השני ס"ל שהוכחת הש"ס הוא מדל"ק יצאו ראשיהם כאחד וכמש"ל. אבל זה דוחק דהא הרא"ש מייתי שם מהוכחת הש"ס ראיה שצריך טלה לעצמו אף במקום רוב. ואם ידע הרא"ש שאפשר לפרש ההוכחה מדל"ק ראשיהם כאחד. א"כ אין כאן הוכחה. וע"כ צ"ל דס"ל להרא"ש שמזה ליכא הוכחה. משום דלריה"ג לא הוי רבותא כלל. וכמו דלא קתני ילדה זכר אחד נותנו לכהן. והיינו משום דהוי מילתא דפשיטא. והא דדייק הש"ס למה ל"ק ראשיהן כאחד. היינו רק לאביי דס"ל דאף לריה"ג נותן רק טלה אחד לכהן ושפיר הוי רבותא בזה ובמעדני יו"ט אות ע' כתב דלמסקנא אתיא מתניתין אף כריה"ג. ותמהני דהא אביי דקאמר הכי איתותב בש"ס שם] והא דקתני שתי חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן. אף דמילתא דפשיטא היא. כבר כתבו התוס' ד"ה שתי שיש רבותא בזה. ורק נתקשו שם מהא דזכר ונקיבה ע"ש. ולענ"ד י"ל דהרבותא היא דלא נימא ששניהם מחמורה אחת. והשנית טנפה וכמ"ש התו' שם. אך ז"א דהא זה נדע כבר מהא דשני זכרים כמ"ש התוס'. ומצאתי שהקשה כן המהרש"א וכתב שיש לישב. והיינו כמש"ל. ונראה דקמ"ל דלא נימא דהוי ספק שמא שניהם מחמורה אחת והולד מהשנית אזיל לעלמא וכעין דאמרינן בביצה דף י' גבי יוני שובך. אבל חמור אחד שילד זכר אחד בזה לא הוי רבותא כלל. כי רחוק לומר שהולד אזיל לעלמא והאי אחר הוא. אף דביונים אמרינן בביצה דף י' כה"ג. היינו רק לפי דיונים דרכם לפרוח לשובך. אבל הכא נהי דהולד אפשר שיגנבוהו או שיצא מעצמו. אבל מי יביא לכאן ולד אחר. עכ"פ דברי הרא"ש קשים: ואפשר לומר דהנה מ"ש הרא"ש דהיכא דקתני טלה לכהן תו לא תני הא דטלה לעצמו צריך להבין מה סברא היא זו. ונראה כוונתו דהא קיי"ל שפודין בשה אחד כמה פטרי חמורים. וכתבו התו' בבכורות ד' ע"ב דהיינו רק ספק פטרי חמורים דודאי כיון שפדהו הרי השה שייך לכהן. ואיך יפדה בו. ורש"י פירש שם דאיירי בודאי והכהן הקנה לו בחזרה. והנה אף לדעת התוס' נראה פשוט שאם פדה בו ספק פ"ח יוכל לפדות בו אח"כ וודאי פ"ח כיון שהוא שלו. ורק לפדות ודאי ואח"כ ספק אינו יכול. והנה לפ"ז היכא שצריך להפריש אחד לכהן. שוב א"צ להפרש טלה לעצמו. כי יוכל מקודם להפריש לעצמו עבור הספק ואח"כ ליתנו לכהן עבור הודאי פ"ח. ולזה כתב הרא"ש דהיכא דקתני לכהן ל"ק לעצמו: והנה זה שייך בשני זכרים ונקיבה. ורואים אנחנו שזכר ונקיבה כרוכים לחמורה אחת וזכר להשנית ויודעים אנחנו שזה הזכר הוא ספק פ"ח והשני ודאי פ"ח. ושפיר יפדה מקודם הספק ואח"כ הודאי באותו טלה בעצמו כנ"ל. ואף למ"ד שאין סומכין על כריכה. מ"מ בנ"ד דבלא"ה הוי רק מחמת ספק אין לחוש לזה. אבל בשני זכרים אליבא דריה"ג שאין ידוע איזהו הספק ואיזהו ודאי דהא הספק הוא אם נולדו בבת אחת או בזאח"ז. א"כ בע"כ צריך להפריש טלה לכהן ולפדות סתם את הפ"ח שיש בכאן איזה שהוא. ועוד טלה לעצמו להתנות על הספק שמא נולדו בב"א. וא"א לעשות זה בטלה אחד כמובן. ושפיר מוכיח הש"ס דאי אתיא כריה"ג הו"ל למיתני שיפריש טלה לעצמו. ומ"ש הרא"ש דמפריש טלה לעצמו בב' זכרים ונקיבה. כוונתו שצריך להפריש אם הפריש הודאי תחילה. או שעכ"פ צריך להפריש על הספק ואח"כ על הודאי וכנ"ל. וכן מ"ש בטוש"ע י"ד סי' שכ"א שמפריש טלה לעצמו. צ"ל ג"כ על דרך זה. והנה רש"י פירש גבי שני זכרים וב' נקבות שמפריש שני טלאים לעצמו. וקשה דסגי באחד כיון שהוא שלו. וצ"ל דרש"י לטעמיה דס"ל בדף י"א ע"א דרק כשחזר הכהן והקנה לו אזי חוזר ופודה וע"ש בתד"ה שהיו דמשמע דאף בספק ס"ל לרש"י שאינו חוזר ופודה באותו שה עצמו. אבל להתוס' שם נראה דודאי סגי באחד כנ"ל. ובאמת מפורש בתוספתא ספ"ק דבכורות דב' זכרים וב' נקבות מפריש אחד לעצמו. ומצאתי ברי"ט אלגאזי שכתב בשם תו' חיצוניות ג"כ דרש"י אזיל לשיטתו וכמש"ל. ות"ל שכוונתי לדעת הראשונים. ובדעת הרמב"ם יש להאריך בזה וע' פי"ב מה' בכורים ובאחרונים שם ואכ"מ. עכ"פ יש לישב דברי הרא"ש הנ"ל בזה וכמ"ש: ולכאורה ז"א דהא אף לריה"ג יכול לפדות מקודם אחד ויאמר שאם הוא הפטר רחם יהא פדוי בשה זה. ומ"מ הוא עדיין שלו שהרי הוא ספק פ"ח. ואח"כ יפדה בו את השני ויאמר שאם הוא הפטר רחם או גם אם שניהם נולדו כאחת יהא פדוי בזה. ואפשר לומר דכיון דהוי ספק ספיקא על הראשון שיהא לכהן דשמא נולדו שניהם בב"א והוי ודאי לכהן. ואף אם לא נולדו כאחת שמא הראשון הוא הפ"ח והוי לכהן. ואף דשניהם כאחת הוי מיעוטא כמ"ש הרא"ש. מ"מ שפיר הוי ס"ס כמ"ש התוס' בכתובות דף ט' דאף שספק אחד הוא נגד הרוב מ"מ מצטרף לס"ס. ובס"ס יש דעת כמה פוסקים שמוציאין ממון. וע' מל"מ ספי"ב מה' בכורים מ"ש בזה. וא"כ הוי הראשון ודאי לכהן. ושוב אינו יכול לפדות בו את השני: ועוד נראה שיש לפרש הוכחת הש"ס כפשוטו דמשמע להש"ס דמתניתין איירי בכל גוונא ואף אם ראינו שילדה שני זכרים או זכר ונקיבה. מ"מ נותן טלה לכהן מחמת ספק. ושפיר דייק דאתיא דלא כריה"ג. ומיושב דברי התו' דבכורות ד' י"ז בפשיטות מקושית רעק"א הנ"ל. וזה יותר נכון מתירוצינו שהזכרנו למעלה שהוא דחוק קצת. ובישוב דעת הרא"ש אפשר לומר בפשיטות דאף דהיכי דאיכא לכהן ל"ק הא דלעצמו. היינו רק היכא שאין מקום לטעות. אבל בב' זכרים שיש מקום לטעות דאתיא דלא כריה"ג. לזה אי אתיא כריה"ג הו"ל למיתני שיפריש טלה לעצמו. ובפרט דגם לריה"ג יש מקום לומר שאין שניהם קדושים וכדס"ל לאביי בסוגיין. ויש להאריך בדברי הרא"ש הללו וכן מהא דב' זכרים וב' נקיבות. ומרוב הטרדה ההכרח לקצר: