דברי מלכיאל ב תג

ע"א בזה וכן מאדם ועד בהמה. אבל גבי ופדויו שפיר הו"מ למיכתב בן חודש תפדה. ומוכח שהכוונה למעלה מחודש. ופליג ר"א בזה עם סוגיא דבכורות. וסוגיא דבכורות ס"ל דלשון מבן חודש הכוונה שכל בן חודש יפדו וכידוע שיש מם היחס ומם המקצת ומם היתרון. וכמ"ש הרמב"ן בפ' ברכה ע"פ ברוך מבנים אשר ומייתי שם ג"כ קרא דהנחמדים מזהב. וכן כתוב מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם וגו'. וכן מכל יוצאי התבה לכל חית הארץ: ויסוד פלוגתא דר"א וסוגיא דבכורות היא דר"א ס"ל דמם דבמבן חודש הוי מם היתרון. וסוגיא דבכורות ס"ל דהוי מם היחס. וכן מצינו דפליגי בזה הס"ד והמסקנא בנזיר דף כ"ג ע"ב והוריות י' ע"ב. דאיתא שם ארנב"י גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה דכתיב תבורך מנשים וגו' מאן נינהו שרה רבקה וכו'. ופריך והאר"י א"ר לעולם יעסוק בתו"מ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ומשני אימא כמצוה שלא לשמה. והכוונה בזה דבתחילה מפרש מם דמנשים מם היותר שתבורך יותר מנשים באוהל. ולמסקנא מפרש המם למם היחס שתבורך מברכת הנשים וכמותם וכפירש"י והשטמ"ק בנזיר שם. ובסנהדרין ק"ה ע"ב איתא דרבה בר מרי מפרש לקרא דתבורך מנשים מעין נשים באוהל יעו"ש להדיא והיינו כמסקנא דנזיר הנ"ל. ולזה שפיר י"ל דר"א ס"ל לפרש המם דמבן חודש ליותר מבן חודש. ושפיר פירשו התו' לפי גירסתם בש"ס דערכין שם. ולפלא על הרמב"ן על התורה פ' ברכה בפסוק ברוך מבנים שכתב שם לפרש פסוק מנשים באהל יותר מנשים באוהל. והוא נגד מסקנא דש"ס בנזיר כ"ג והוריות י' וסוגיא דסנהדרין ק"ה שהזכרנו. ואולי נקיט שם לפי פשטות הפסוק. או דס"ל דכדקאמר הש"ס בסנהדרין ק"ה ע"ב דריב"ח דאמר בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו מפרש קרא דיגדל כסאו מכסאך כפשוטו יותר מכסאך ופליג על רבה בר מרי שם דמפרש לה מעין כסאך. וממילא דגם קרא דמנשים באוהל דמייתי שם רבה ב"מ. מפרש ליה ריב"ח ג"כ יותר מנשים. ונקט הרמב"ן שם פירושו כריב"ח דהוא פשטות הפסוק. ובילקוט פ' שופטים משמע דלא גריס קושיית הש"ס מהא דמתוך שלא לשמה בא לשמה. ומייתי רק הא דרנב"י שגדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה ע"ש. ומשמע דרנב"י באמת מפרש מנשים יותר מנשים. ובאמת קושיית הש"ס שם צריכה ביאור וע"ש בנזיר בתו' ובב"ש שנדחקו בזה. וע' תוס' יבמות ק"ג ע"א ד"ה והא שנראה שהיה להם גירסא אחרת ואקצר: ועוי"ל לפמ"ש המהרי"ט אלגזי בבכורות שם דג"ש דיליף שם אינה ג"ש גמורה רק גילוי מילתא יעו"ש שהכריח כן מכמה דוכתי דקיי"ל דילפינן ג"ש מב"כ הבכ"א. ולפ"ז י"ל שהתו' מפרשי דהגילוי מילתא הוא דכל היכא דכתיב מבן חודש המם אינו מם היחס רק מם היותר. וכמו היכא דכתיב ומעלה. ורק בערכין דכתיב בתריה ועד בן חמש שנים. תו ליכא הוכחה זו. ולזה כתבו התו' בערכין דמדכתיב מבן חודש דייק דהוי כאלו כתיב ומעלה. והיינו משום דגלי קרא במדבר. ונהי דבבכורות שם צריך לפרש דגלי קרא רק על בכור דהא קאמר שם דלא ילפינן מינה דהוי ב"כ הבכ"א. מ"מ לר"א דלא הוי ב"כ וכמש"ל. שפיר י"ל דגלי קרא לכל מקום דכתיב מבן דהוי כמו ומעלה. וע' כ"מ פ"א מה"ע ה"ג שכתב ג"כ סברא דגילוי מילתא ואקצר: ועדיין קשה לגירסת התו' למה באמת לא יליף בערכין ממדבר דכתיב קודם קרא דופדויו. וגם כתוב שם ומעלה בהדיא והנראה דס"ל לר"א דממדבר ליכא למילף כלל. דהתם דכתיב שיפקדו כל בכור מבן חודש ומעלה י"ל שאין הכוונה שהבכור יהי יום אחד אחר חודש. רק הכוונה דאלו הוי כתב כל בכור בן חודש. הו"א שיספור רק את בני חודש אבל היתירים מחודש לא יספרם כלל. לזה הוצרך לכתוב מבן חודש ומעלה. אבל בקרא דופדויו מבן חודש אין שייך לומר דנקיט מבן חודש מפני שאם עבר ולא פדה בהיותו בן חודש חייב לפדות אח"כ. דמ"מ כיון שעיקר זמן הפדיון הוא בבן חודש הו"ל למיכתב סתמא בן חודש תפדה. וממילא נדע שאף שעבר החודש מ"מ לא נפטר עי"ז ממצות פדייתו רק שלא עשה המצוה בזמנה. ומדכתיב מבן חודש מוכח שמצות פדיון הוא ביום שאחר החודש. ולזה יליף ר"א בג"ש מופדויו ולא ממדבר. אבל סוגיא דבכורות לא ס"ל הכי. וס"ל דמשמעות ומעלה הוא שמתחיל מיום שאחר החודש. כן נלע"ד בישוב גירסת התו': ולכאורה יש להקשות דלפ"ז מאי קאמר בערכין שם לר"א ונימא מה להלן יום אחד אף כאן יום אחד ומשני א"כ ג"ש מאי אהני. ולפמש"ל קשה דהא מומעלה דגבי ערכין דכתיב מבן ששים ומעלה לא ידעינן אף יום אחד. דשם הכוונה דלא נימא דאיירי רק בבן ששים לחוד ולא יותר. וי"ל דהנה בערכין י"ח ע"א ילפינן בג"ש שנה שנה מבן ששים לבן עשרים דכמו דשנת ששים כלמטה כן שנת עשרים כלמטה ואיתא שם בסוגיא דשנה שנה הם מיותרים לג"ש זו דאי אינם מיותרים איכא למיפרך ע"ז. וממילא מוכח דשנת ששים כלמטה דאי הוי כלמעלה. א"כ א"צ יתור לג"ש זו. ויש עוד להאריך בזה ואין הפנאי מסכים לזה. אחר כותבי כל זה מצאתי בתו' חדשים במשניות ספ"ד דערכין שהקשה קושיית כבודו על התו' דערכין הנ"ל ונשאר בקושיא. ושם הקשה למה לא ילפינן לרבנן באמת מלוים. ולפמש"ל מיושב זה בס"ד. ויש להאריך עוד בדבריו שם ובדברי הכ"מ פ"א מה' ערכין שהבאנו למעלה ובדברי הלח"מ שם. ובאשר לא באתי רק לישב דברי רש"י ותו' הנ"ל לזאת אקצר: ולענין מש"ל דהלימוד מבכורי מדבר מיקרי דורות מדורות. והקשה כבודו ע"ז דהא מנין הבכורות במדבר היה רק לשעה. לדעתי לק"מ דהא שם היה המנין כדי לפדותם ולזה מנו רק אותם שהם בני חיוב לפדיון. וזה הוי קדושה לדורות. ובזה מיושב ג"כ מה שקשה דהא אז היו עדיין הבכורות בעצמם קדושים וזה הוי רק קדושה לשעה. אבל לפמ"ש א"ש דכיון שהמנין היה אז כדי לפדותם. א"כ נקבע אז דין פדיון לדורות. ושפיר מיקרי דבר הנוהג לדורות. ואף למ"ד בבכורות דף ה' ע"א שקדשו ופסקו ולא קדשו עוד בכורות רק בבואם לארץ. מ"מ גוף דין קידוש בכורות ופדיונן שנצטוו במדבר הרי הוא נוהג לדורות רק במדבר לא נהגו לדעת ר"ל שם בקדושת בכורות: סימן פח הנה הרמב"ם בפ"ה מה' בכורות פסק גבי בכור שא"א לצמצם ואם ילדה שני זכרים א"א שלא קדם אחד ונוטל הכהן אחד. וכן פירש"י בבכורות ט' ע"א ד"ה בשלמא. וכן מוכח להדיא בפירש"י שם ד"ה אלא משום שכתב דריה"ג יליף מקרא דאפשר לצמצם. משמע דלרבנן א"א כלל לצמצם כיון דלא ס"ל הך דרשא. אכן התוס' בבכורות דף י"ז ובעירובין דף ה' כתבו דלרבנן הוי ספק אם יצאו שניהם כאחד אם לא. וריה"ג ס"ל שאפשר להבחין אם יצאו כאחד. וקשה לי טובא דהנה בבכורות דף ט' תנן חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקיבה מפריש טלה אחד לעצמו. ואיתא שם בסוגיא דר' ירמיה אמר דאתיא דלא כריה"ג דאי כריה"ג הא ס"ל דאפשר לצמצם. והקשו התוס' דהא לא קתני הכא שיצאו שני ראשיהן כאחד. וע"כ איירי שאין ידוע אם נולדו כאחד או זא"ז. ובכה"ג אף לריה"ג נותן רק אחד לכהן. ותירצו דמ"מ הו"ל להחמיר מספק ולהפריש עוד טלה לעצמו. וכ"כ הרא"ש שם להדיא בכוונת הש"ס. הרי מבואר דמשנתינו איירי שלא ראו באיזה אופן נולדו. וא"כ בין לריה"ג בין לרבנן הוי ספק שמא נולדו בבת