דברי מלכיאל ב תב

שעיקר טעם הכנסת כיפה כדי לבער עושי הרע מישראל. ולזה כיון שנתברר שהאמת שחטא במזיד רק שמפני איזה צד א"א להמיתו בב"ד בידים. לזה נאמרה הל"מ להמיתו ע"י גרם מיתה להכניסו לכיפה ולהאכילו לחם צר וכו'. והנה באמת מיתת כיפה קשה משאר מיתות ב"ד כי מיתתו היא ע"י יסורים ממושכים וכדאיתא בכתובות ל"ג אלמלא נגדוהו כו'. ולזה נראה שמי שנגמר דינו למיתת ב"ד אין אנו רשאים להמיתו בהכנסה לכיפה. כי אסור להחמיר עליו וכהא דנתערבו נשרפים בנסקלין שנידונים בקלה. ולזה הכא שנתערב מי שלא נגמר דינו בין מי שנגמר דינם למיתת ב"ד. וודאי שאסור להחמיר עליהם ולהכניסם לכיפה. דההל"מ לא נאמרה רק על אותם שב"ד אין יכולים לחייבם בדין מיתה. ואף דקיי"ל בסנהדרין מ"ה שאם א"א להמיתו במיתה שמחויב בה ממיתים אותו בכל מיתה שאפשר להמיתו ואף בחמורה. כבר כתב הרמב"ם בפי"ד מה"ס ה"ח דהיינו דווקא שהיה זה בסיבתו כגון שעמד על נפשו ולא הניח שימיתוהו במיתה שמתחייב בדין. אבל הכא שאינו אשם בדבר. רק במקרה נתערב יחד עם מי שלא נגמר דינו. ואף אם עומד וצווח שהוא נגמר דינו. אין אנו מאמינים לו. שאין אדם מת ע"פ עצמו. א"כ וודאי שאסור להכניסו לכיפה ולהמיתו במיתה החמורה יותר כנ"ל. ודמי לנקטעה יד העדים שפטור לגמרי. ולפ"ז אם בכוונה התבוללו אנשים שנגמר דינם עם מי שאינו נגמר כדי שיפטרו י"ל שפיר שיכניסום לכיפה אף שחמורה יותר. וצ"ע בזה אם נתערבו חייבי מיתות ב"ד וא"א להכיר מי הם עידי כל אחד כדי לקיים יד העדים תהי בו. ובשעת הדין הביאוהו העדים לב"ד תיכף ואמרו שראו שזה הרג וכדומה ויש להאריך בזה ואכמ"ל]. ולזה קיי"ל בסנהדרין שם שאם נתערב אדם שלא נגמר דינו בין שנגמר דינם כולם פטורים. אבל שור שאין קפידא כ"כ במה שנחמיר במיתתן ע"י כיפה. וכן מצינו בזבחים ע"א שאם נתערב שור הנסקל בזבחים ימותו כולן ולא הקפידו על צעב"ח והפסד קדשים. וע' תו' בזבחים שם ובסנהדרין ע"ט ע"ב ד"ה בשור מ"ש בזה. א"כ אם נימא שיש דין כיפה בבהמה. ודאי שאם נתערב שור שלא נגמר דינו בין שנגמר דינם יש להכניס כולם לכיפה כדי לבער הרע. וקרא ובערת הרע שייך גם בבהמה כדאיתא בחולין קל"ט גבי עוף והמ"מ כתב בפ"י מה' נזקי ממון ה"ז שאין בבהמה דין ובערת הרע. והוא נפלא מש"ס הנ"ל. ומצאתי שהרגיש בזה בח"ס חא"ח סי' ק"פ ובתשובה בארתי זה בס"ד] ומדקאמרינן שם שכולם פטורים מוכח שאין דין כיפה בבהמה. ואף התו' שם לא הקשו מדין כיפה רק הקשו שהיה לנו להחמיר ולהמית כולם. ומטרדותי ההכרח לקצר: לז) ומ"ש כת"ר להקשות בשבועות ח' ע"א דקאמר שהשעיר מכפר על שפיכות דמים במזיד ולא אתרו ביה. הא בכה"ג מכניסים לכיפה כדאיתא בסנהדרין פ"א. הנה כזה יש להקשות גם בזבחים פ"ח ע"ב דאיתא שהכתונת מכפר על שפ"ד במזיד ולא אתרו ביה. אכן טפי הו"ל להקשות למה לא מוקי הש"ס בפשיטות שאין שם עדים כלל. ודוחק לומר דכה"ג יוה"כ לחודיה מכפר כדאיתא בכריתות כ"ו שמכפר חטא שאין מכיר בו אלא ד'. דז"א דמ"מ אין מכפר חטא חמור כזה וכדאיתא ביומא פ"ו. ומכ"ש בהא דזבחים וודאי דלא שייך לתרץ כן. ונראה שבאמת הש"ס לאו דווקא נקיט ולא אתרו. רק הכוונה שאין שם עדים ולא היה מי שיתרה בו. וממילא מיושב קושיית כת"ר ג"כ. ולכאורה נראה דרק בעדים והתראה פריך הש"ס בר קטלא הוא. דשם מצוה על העדים להביאו לב"ד ולהעיד עליו לקיים מצות ובערת הרע מקרבך. ולזה אין שייך לומר דליהוי בר כפרה. אבל בכיפה נראה דהוי הל"מ. אבל אין מצוה לדונו ולהביאו לידי כך. ולזה שפיר שייך ביה כפרה. אבל ז"א דוודאי מכניסין אותו לכיפה אף אם עבר עליו יוה"כ. ולא אמרינן שיה"כ מכפר לו. וההכרח לקצר: סימן פז ע"ד שהקשה מעכ"ת על התו' בערכין י"ח ע"ב שכתבו אהא דאיתא שם דרא"א שצריך בערכין שיהו יתירות על השנים חודש ויום אחד נאמר כאן למעלה ונאמר להלן חודש ומעלה מה להלן מבן חודש ויום אחד אף כאן מב"ח ויו"א. וגירסת התו' שם הוא דיליף מופדויו מבן חודש ומעלה. וע"ז הקשו דבקרא לא כתיב ומעלה. ותירצו דמדכתיב מבן חודש ולא בן חודש הוי כאלו כתיב ומעלה. והקשה כבודו דהא בבכורות מ"ט ע"א איתא דרבנן ס"ל דבכור יום ל' כלפניו משום דילפינן חודש חודש ממדבר דכתיב התם ומעלה. אלמא דמדכתיב מבן חודש לא הוי כאלו כתיב ומעלה. ורש"י פי' בערכין י"ח דיליף מומעלה דכתיב בלוים. וע"ז הקשה כת"ר דהא איתא בבכורות שם דר"ע מספקא ליה אי ילפינן ממדבר דכיון דאיצטריך ומעלה בערכין ולא ילפינן ממדבר הוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין לבכור. או דילמא כי אין מלמדין לעלמא אבל לגופייהו מלמדין. ופירש"י דהכא מיקרי גופייהו דילפינן בכורי דורות מבכורי מדבר. הרי מבואר דלא ילפינן מקרא דלוים. רק מקרא דבכורי מדבר: דגם לרבנן דר"ע ע"כ צ"ל דילפי מבכור דהוי מגופיה דילפינן אף משני כתובים הבאים כאחד. וא"כ היכי מצי למילף מלוים הא הוי ב"כ הבכ"א. ולזה כתב כת"ר לפרש דילפינן מופדויו מבן חודש כמ"ש התו'. ורק כוונת הש"ס דכיון דילפינן בכורי דורות מבכורי מדבר דהוי מבן חודש ומעלה משום דהוי מגופיה כנ"ל. ממילא הוי כאלו כתיב ביה ומעלה והדר ילפינן מינה לערכין: והנה קושייתו על רש"י ודאי דלק"מ דלר"א דס"ל דבעינן בערכין יותר על שנותיו חודש ויום אחד לא הוי ערכין ומדבר שני כתובים. דלא דמו כלל. ואיצטריך בערכין למילף ממדבר שצריך עוד חודש וכדאמרינן בערכין שם דאלת"ה ג"ש מאי אהני. וגבי בן חודש בערכין באמת לא כתיב ומעלה רק גבי שנים וע' בערכין שם במשנה י"ח ע"א וברש"י בכורות מ"ט ע"א בזה. ודנקיט רש"י בערכין דיליף מלוים ולא מבכורי מדבר. היינו משום דלוים כתיבי מקודם שם. וגם דר"א לטעמיה דס"ל במנחות דף פ"ב דילפינן דורות משעה ע"ש ולהכי פירש"י דיליף מלוים אף דבלוים היה זה רק לשעה. אבל בבכורות דף מ"ט לא חשיב לוים משום דאיירי לרבנן דס"ל דלא ילפינן משעה. אבל בכורי מדבר לא מיקרי שעה דהא קדושת בכורות הוא לדורות ור"ע י"ל ג"כ דס"ל דלא ילפינן ובמנחות פ"ב קאמר לדברי ר"א. או דלא נקיט לוים משום רבנן וע' תו' מנחות דף י"ט ע"ב בזה: וקושייתו על התו' אף כי יפה הקשה בכ"ז נראה דהתו' צדקו בדבריהם לפי גירסתם. ומ"ש כת"ר לפרש דסמיך על הא דיליף לה בבכורות מ"ט ממדבר. דממדבר לא מצי הכא למילף משום דהוי ב"כ הבכ"א. לפמש"ל א"א לומר כן דבערכין אצטריכא לר"א לגופה וליכא שני כתובים. ואף לפמש"ל דלר"א אפשר למילף מלוים. מ"מ ליכא למימר דלוים ובכורי מדבר הוי ב"כ. דתרווייהו ענין אחד הוא לפי שהלוים ניתנו תמורת הבכורות. וכן כתיב בלוים גופא תרי זימני מבן חודש ומעלה ע"ש. וזה בכלל הא דקיי"ל כל פרשה שנשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה ולא ילפינן מינה מידי וע' תמורה כ"ח ע"ב: וא"כ אינימא דסמיך אהא דילפינן ופדויו מבן חודש מבכורי מדבר תיקשי דהו"ל טפי למילף ממדבר גופא. ועו"ק לפירוש כבודו דכיון דלא ילפינן מבכורי מדבר משום דהוי ב"כ הבכ"א. ורק בכורי דורות ילפינן מינה משום דהוי גופייהו וחד ענינא. א"כ גם מופדויו מבן חודש א"א ללמוד בג"ש דהוי ב"כ הבכ"א. כיון דקרא דופדויו וקרא דבכורי מדבר הוי חד ענינא. וע"כ צ"ל כמש"ל דלר"א לא הוי כלל ב"כ כיון דקרא דערכין אצטריך וכנ"ל. ולזה פירשו התו' דס"ל לר"א דמבן חודש משמעותו למעלה מחודש. ואף דבערכין גופא כתיב ג"כ מבן חודש ותיקשי ל"ל יליף מערכין גופא. י"ל דשם כתיב ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים. ואורחיה דקרא לכתוב כן כמובן וכדכתיב מיום הראשון עד יום השביעי וע' בסוגיא ערכין י"ח