דברי מלכיאל ב תא

וגילוי דעת. וכיון שבדיניהם אין שייך זה. שוב ממילא מייאש א"ע מזה ומוכר לחלוטין. וקרוב לומר שבמוכר לנכרי לא יהא שייך דין זה דגילוי דעת כלל מטעם הנ"ל. לפי שהקונה אינו חושב זה כלל לתנאי. ומכר תלוי בדעת שניהם. וכיון שיודע המוכר שאין זה כלום אצל הנכרי הו"ל להתנות תנאי מפורש. ועוד נראה דבנ"ד יודה הח"ס ג"כ כי נראה ממכתב מעכ"ת שאף שאחר הלידה תשוב העז להיות של בעל העז כי הנכרי יניחנה אצלו בתשלום דמי המכירה. מ"מ הולד יהא שייך להקונה. ובזה ודאי יש מקום לומר שהנכרי לא יוותר על זכותו זה וידרוש זה אף בדיניהם. ואינו לפנים כלל. ועוד יש לצרף בנ"ד קנין כסף של קונה השני שהרבה פוסקים ס"ל דמהני. אך הכא גרע שכיון שצוה לו למשוך משמע שלא סמכא דעתו ולא הקנה לו רק כשימשוך. וזה תלוי אם אמר לו שימשוך קודם שקיבל הדמי קדימה או אח"כ. ועוד יש לדון מצד קנין מסירה שתפסה הקונה השני והוליכה עד הפתח וכמו שצידד כגון זה הח"ס חי"ד סי' שי"ח יעו"ש. אך ז"א לענ"ד ויש להאריך בזה אבל א"צ לזה כי לענ"ד מעיקר הדין המכירה הראשונה קיימת אם לא חזר בו בעת המכירה השנית. ובאשר איסור בכור הוא איסור חמור וגם גוף סברא זו מילתא חדתא שלא ראיתי לע"ע בפוסקים שידברו בזה. לזאת יש להחמיר ולצוות לגוי קטן שיעשה מום בבכור זה וכמ"ש כמה אחרונים כעין זה. וטוב יותר אם אפשר שיצוה אחר ולא בעל הבכור בעצמו. וגם יוכלו לעשות שהנכרי הקונה יצוה לנכרי קטן שיעשה בו מום: לא) והנה חכם אחד העיר להביא ראיה דאם גילה דעת שא"צ אח"כ חזרה רק בטל ממילא ממ"ש הרשב"א בחידושיו בגיטין דף מ"ו שאם גילה דעתו שמגרשה משום שם רע אף שאנו אומרים לו שאסור לו להחזירה. מ"מ כשיתברר שהש"ר היה שקר היכי שתקינן הלא הגט בטל. והרי הכא אינו חוזר דהא הגידו לו שיהא אסור להחזירה בכל אופן. אבל באמת אין מכאן שום ראיה דהא כבר כתבנו שהחזרה אח"כ הוא רק בירור להוכיח סופו על תחילתו שהגילוי דעת הוא אצלו לעיכובא. ולזה הכא שאנחנו אומרים לו שיהא אסור להחזירה וגודרים בעדו שלא יוכל לחזור. הרי נשאר הדבר בספק אם היה גילוי דעתו לעיכובא או לא. ובפרט לפמש"ל דאומדנא כזו הוי כרובא ובאיסורא אזלינן בתר רובא. א"כ כל זמן שלא נתברר ההיפוך עלינו לדון שגילוי דעתו היה לעיכובא וניזל בתר רובא. ומה שאינו חוזר בו אין מזה ראי' כי זה לפי שיודע שלא יוכל להחזירה כפי שהתרו בו קודם שגירשה. וה"ה אם מת קודם שנתברר דעתו אם הוא לעיכובא או לא. נראה דג"כ תלוי לפי הענין אי ניזל בתר רובא בזה או לא. ועפמ"ש מבואר היטיב סברת רש"י בגיטין שם שפירש דהואיל וגירשה אף שיודע שאסור לו להחזירה ולא חקר היטיב מוכח שנתרצה לגרשה בכל אופן שיהיה. וכתב הרשב"א ע"ז שדוחק הוא כי הלא חקר כפי יכולתו. ולפמ"ש י"ל דכוונת רש"י דכיון שיודע שלא יוכל להחזירה. ממילא מוכח שגילוי דעתו אינו לעיכובא. כי מה שייך לומר שיהי לעיכובא כיון שיודע שבכל גוונא אסורה לו. וסברת הרשב"א נראה דבאמת מי שמגלה דעתו בעת שעושה איזה פעולה שמוכר או קונה או מגרש שעושה זה בשביל איזה דבר שמכריחו לכך. אין עולה אז על דעתו כלל שהדבר ההוא יתבטל ולא יצטרך לו או שלא יעלה בידו. ורק אח"כ כשנזדמן שבטלה הסיבה שגילה דעתו שבשבילה עושה דבר זה. אנו דנין שאילו היה יודע כן לא היה עושה דבר זה והוי כאלו התנה בפירוש. וא"כ אין שייך לומר שבעת שגירש גמר בדעתו לגרש בכל אופן. דהא לא עלה בדעתו כלל שיתבטל הדבר. ורש"י ס"ל דהא אנו אומרים לו בפירוש שאף שיתברר שהש"ר שקר ג"כ לא יחזיר. והו"ל לברר ולחקור היטיב ואקצר בזה. ועמ"ש בחיבורי ח"א סי' פ"ו אות ה': לב) ועכ"פ אין מזה שום ראיה כנגד סברתינו ולזה נלע"ד עיקר כמ"ש בס"ד וראייתינו מהא דעייל ונפיק אזוזי היא ראיה ברורה ובפרט לשיטת ר"ח שם הובא בשטמ"ק ובפוסקים דס"ל דגבי עייל ונפיק אזוזי בעינן ג"כ שגילה דעתו מקודם שמוכר בשביל שצריך למעות וגם כתבו הפוסקים שם דאיירי שידוע שדחוק למעות. ומ"מ בעינן שיהא עייל ונפיק. הרי מבואר שמעצמו אינו בטל. רק דבעייל ונפיק שוב א"צ שיחזור בפירוש רק ממילא בטל וגם הלוקח יכול לחזור וכנ"ל. וע' חיבורי סי' צ"ב אות ד' ה' ו' מ"ש בזה: לג) מסקנא דמילתא שישאלו את בעל העז מה היתה כוונתו בעת שמכרה שנית. ואם יאמר שכוונתו היתה רק מצד שחשב שמכירה ראשונה בטלה מעצמה. אזי יש להתיר הבכור בפשיטות וכמ"ש שליתר עוז יצוו לנכרי קטן שיעשה מום בבכור זה ויתירוהו ע"י שלשה כדין. ואם יגיד שכוונתו היתה מצד שחזר בו ולא רצה לקיים מכירה ראשונה. אזי אף שיש מקום לומר שבכ"ז הקנין הראשון קיים וכמש"ל מכמה טעמים. בכ"ז יודיעני ואתישב עוד בדבר. כי באשר אני טרוד כעת לא אחפוץ לע"ע להחליט זה: לד) ומ"ש כת"ר להקשות לשיטת האחרונים בח"מ סי' ל' הסוברים שעדות מיוחדת מועלת בקנס מב"ק מ"א ע"ב דאיתא שם דר"א אמר ששור תם משלם חצי כופר ע"פ בעלים ומקשה הש"ס הא הוי מודה בקנס ומשני קסבר כופרא כפרה. ולשיטתם הוי מצי לאוקמי בעדות מיוחדת שמחייבתו קנס ולא סקילת השור דכמיתת בעלים בעינן. הנה י"ל פשוט דקושטא משני דכופרא כפרה דבלא"ה תמהו הראשונים ע"ז דלא שייך לומר דכופר קנס. וגורסים בשביל זה גירסא אחרת וע"ש בשטמ"ק בזה. ועכ"פ לא שייך לומר שיתרץ באופן שיהי למסקנא כופר קנס. אבל באמת לק"מ דהא ר"א קאמר ע"פ ע"א או ע"פ בעלים ושפיר מקשה הש"ס דמודה בקנס. ומה שייך לומר ולתרץ בעדות מיוחדת. אדרבא מזה בעצמו מוכח דר"א ס"ל כופרא כפרה מדנקיט ע"פ בעלים. ואין להקשות ל"ל נקיט ר"א עדות מיוחדת. דבאמת איכא גווני טובא וכדקאמר הש"ס שם עלה משכח זוטרי שקיל. ובגוף הדבר יש מקום לומר דגם לענין סקילת השור יקבלו עדות מיוחדת. ומטרדותי ההכרח לקצר. ומ"ש דבשור יהא שייך הכנסה לכיפה. זה לא מצינו. ויש להביא ראיה מסנהדרין ע"ט ע"ב דאיתא שם ששור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים שנגמר דינם מכניסים אותם לכיפה לר' יהודה. ורבנן ס"ל דפטורים משום שאין גומרים דינו אלא בפניו. הרי דאף שיש עדים שהרג. מ"מ פטור מכיפה. ורק משום שרובם נגמר דינם ס"ל לר"י שמכניסין לכיפה ורבנן פליגי עלה. וע"ש בתו' שיש להם גירסא אחרת. אבל בגוף הדין לא פליגי. ומה שיש לדקדק בסוגיא שם ע' שו"ת רעק"א סי' קצ"ו ואקצר. ומ"ש כת"ר מחידושי הר"ן דכיפה הוי הל"מ. כן הוא בפירש"י במקומו בסנהדרין שם. ובאמת כיפה דבהמה לא דמי לכיפה דאדם דבאדם מאכילין שעורין ובבהמה מתה ברעב כפירש"י שם: לה) והנה לפמש"ל יקשה טובא למה אמרינן שם גבי אדם רוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים שנגמר דינן שכולם פטורים שאין גומרים דינו של אדם שלא בפניו. וקשה דהא עכ"פ יש כאן עדים על רציחתם ומחויבים כיפה בלא"ה. וע"כ צ"ל דגם לגבי כיפה צריך שיהי' עכ"פ ב"ד ושיהי הגמר דין בפניו. וא"כ ה"ה בשור נמי ונדחה ראייתי. ולכאורה רציתי לומר שלזה פסק הרמב"ם בפ"ד מה' רוצח ה"ז שבנתערב אוסרים כולם משום דס"ל דהיינו כיפה וס"ל דחייבים כיפה בכה"ג. אבל ז"א דהול"ל כיפה להדיא. וגם איך פסק נגד סוגיית הש"ס בסנהדרין דלרבנן לא בעי כיפה. וע"כ צ"ל הכוונה כמ"ש הכ"מ שם שאוסרין אותו עד שיתברר מי הוא זה שנתערב. וע' בפי"ד מה' סנהדרין שלא הזכיר כלל הא דאוסרין אותו ואכמ"ל בזה. ועכ"פ נדחה ראייתי לענין דשור א"צ כיפה. ואדרבא מהא דר' יהודה מצריך כיפה משמע דשייך כיפה בשור: לו) אכן נראה דבאמת לא מסתבר שיצטרכו לכיפה גמ"ד בפניו וכן כל פרטים הדרושים לחיוב מיתת ב"ד. דהא נראה