דברי מלכיאל ב שצט

קי"ב. ועב"ח ר"ס רצ"ח שהביא דברי הרא"ש הנ"ל ומש"ש ואכמ"ל בזה: כ) ולפ"ז נראה דה"ה היכא שגילה דעתו מקודם שמוכר הקרקע בשביל איזה טעם וכן בקונה יפות וכדומה. נהי דודאי איכא אומדנא שרק בשביל זה הוא מוכר. או קונה דווקא שיהו יפות. מ"מ לא הוי הך אומדנא כאנן סהדי שיהא בירור גמור. דא"כ לא היה צריך גילוי דעתו כלל וכדקיי"ל בכל אומדנא דמוכחא טובא. ורק דבזה הוי אומדנא כהא דלא אמיד שהזכרנו דהוי כרוב חשוב. ומ"מ איכא מיעוטא דמיעוטא אשר אין גילוי דעתם מעכב אצלם. ואף אם ישתנה הדבר אין דעתם לבטל המכר. ולזה כשחוזר בו אח"כ אמרינן שהוכיח על תחילתו שדעתו היה שיהי גילוי דעתו כתנאי גמור. אבל אם אינו חוזר בו. הרי הוא כאומר על עצמו שהוא מן המיעוט שמוכרים בהחלט ואין מקפידים על הדבר שגילו דעתם קודם המכר. והוכיח על תחילתו שהמכר קיים. וכן בקונה יפות מגלה דעתו בזה שלא היה זה אצלו לעיכובא רק היה חושב שאם ישיג יפות יהי יותר טוב: כא) וע"פ סברתינו לחלק בין אומדנא לאומדנא יש ליישב מ"ש הר"ן בפ"ג דקדושין שאם שידך את הגדולה ואח"כ אמר סתם בתך מקודשת לי שתיהן אסורות והקשה דהא בתוספתא איתא שאם היו עסוקין בגדולה לגדול וקטנה לקטן אמרינן דמסתמא כן קידשו ג"כ. ותירץ דהתם איירי שבשעה שקידשו ידעו לאיזה קידשו רק אח"כ שכחו. אבל הכא איירי בקידש סתם. והקשה לי חכם אחד דכיון דמועיל האומדנא שקידש אותה שעסק בה לברר איך היה המעשה. מכ"ש שיועיל לברר איך היתה כונתו בשעת קדושין אם קידש סתם. דמצינו בכמה דוכתי דאמרינן אומדנא לענין דדברים שבלב יהיו דברים. ולפמש"ל א"ש דאומדנא זו הויא רק כרוב חשוב ולא כאנן סהדי. ולזה באם ידעו בעת הקידושין את מי קדשו. שפיר אומדנא כזו הויא בירור דתלינן שהם מן הרוב. אבל כשקידשו סתם. אין מועיל אומדנא כזו לברר הכוונה. דלעשות דברים שבלב כדברים צריך אומדנא דמוכחא טובא שיהא כאנן סהדי וכמש"ל: כב) וכן מוכח מהא דאיתא במנחות ק"ח ע"ב האומר אחד משורי הקדש הגדול הקדש שלשה הבינוני קדוש. פירשתי ואינו יודע מה פירשתי הגדול הקדש. ומסקינן בש"ס שם דבשלשה הוי הגדול ואף הבינוני הקדש דהוי ספק שמא כיון לבינוני דהוי גדול לגבי קטן ע"ש ברש"י. ומשמע דבפירשתי וא"י מה פירשתי אף בשלשה הוי רק הגדול הקדש. וכ"כ הרע"ב במשנה שם להדיא דהיכא דפירש אמרינן שודאי פירש הגדול. וכ"נ להדיא דעת הרמב"ם פט"ז מה' מעה"ק ה"ט יעו"ש [ולשונו שם קשה שכתב שמקדיש הגדול שבהן ואח"כ יצא ידי חובתו. וצ"ב דלמה יקדישנו הרי כבר הקדישו כיון דנקטינן שהקדיש הגדול. וגם מה שייך שאח"כ יצא י"ח ויש לישב ואכ"מ] וקשה טובא דכיון דבפירש אמרינן שפירש הגדול שבשלשה. מכ"ש דנימא הכי בהקדיש סתם. אבל לפמ"ש א"ש דודאי יש שמקדישים הבינוני. ורק רוב בנ"א אומדנא הוא שמקדישים הגדול. ולזה בשפירש אמרינן שהוא מן הרוב. אבל בהקדיש סתם דהוי דברים שבלב. בעינן אומדנא גדולה שתהא כאנן סהדי וכמש"ל: כג) ובאמת בהא דעייל ונפיק אזוזי ע"כ צ"ל ג"כ שהוא מצד הוכיח סופו על תחלתו וכמש"ל שמזה שתובע כמה פעמים מוכח שתשלום המחיר היה אצלו כתנאי לעיכובא. וא"כ ה"ה בגילוי דעת נימא שהחזרה מוכיח על תחילתו וכמש"ל. וכעין זה קיי"ל בנדרים כ"ג לענין נדרי זרוזין שאומדנא דמוכח הוא שאינו נודר רק לזרז. ומ"מ במעמיד דבריו ואומר שנדר בהחלט ודאי שאסור וכמ"ש בר"ן. וכן קיי"ל בגיטין דף ס"ו ובנדרים דף מ"ח דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו ע"ש. ואף דבנדרים שם איירי שסוף לשונו מוכיח על תחילתו והכל קודם המעשה. מ"מ מסיק שם דסגי אם סעודתו מוכחת עליו. וכ"פ הרמב"ם ובטוש"ע סי' רכ"א ס"ט ע"ש. ולענין שתק ולבסוף צוח יש מחלוקת בין הפוסקים. וע' טוש"ע בח"מ סי' רמ"ה וש"פ שם. וכבר כתבו הפוסקים חילוקים בזה וע' יו"ד סי' ד' לענין שחיטה לעכו"ם אי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו. וקצת פוסקים כתבו שם דהוי ספיקא דדינא מדאמרינן בחולין ל"ט ע"ב שאם שחט סתם וחשב בזריקה לע"ז זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה איסור ולא היתר משום כבודו דרשב"ג דס"ל הוכיח סופו על תחילתו. וזה קשה באמת על הפוסקים דס"ל בזה דלא כרשב"ג. והנלע"ד בזה דבאמת קשה לשון הש"ס דנקיט משום כבודו. דהול"ל בפשוטו שהיה להם ספק הלכה כמי. וכן כדקאמר שם רב חסדא דקאי אפלוגתא דר"א ורבנן. ג"כ קשה כנ"ל. וגם דשם ודאי שאין הלכה כר"א דשמותי הוא. ואף דאיתא בחולין קט"ז ע"ב דר"י ס"ל כר"א. מ"מ אין הלכה כמותו. ועו"ק למה חששו דווקא בהלכות אלו לכבוד התנאים החולקים על חכמים ולא בכל מקום. ובבע"ה אות זיכוי כתב באמת בשם רב שר שלום גאון שהחמירו לכבודו של רשב"ג רק משום חומרא בעלמא אבל באמת הלכה כרבנן. ולפלא שהפוסקים לא הביאו דעתו. ועכ"פ קשה למה החמירו אז בהלכות הללו: כד) ולזה נלע"ד שלזה קאמר הש"ס שהיה מעשה בקסרי. לפי שר"א היה מקומו בקסרי כדאיתא בסוכה כ"ו ע"ב שר"א שבת בקסרי וכן איתא בסנהדרין ס"ח ע"א שר"א מת בקסרי. ואף שעיקר מקומו היה בלוד כדאיתא בסנהדרין ל"ב ע"ב. מ"מ היה נמצא גם בקסרי. וכן רשב"ג היה מצוי בקסרי כדאיתא בסוכה כ"ו ע"א שרשב"ג חש בעיניו בקסרי והיה שם בחג הסוכות. ואף שמקומו הקבוע ודאי לא היה בקסרי שהרי היה נשיא ומקום החכמים היה ביבנה. וברש"י ר"ה ל"א ע"ב מבואר לפי הגהת הב"ח שם שבימי רשב"ג היו באושא. ובאמת היו תרי רשב"ג ואכמ"ל בזה. ובירושלמי פ"ג דדמאי איתא והובא בתו' חולין דף ו' ע"ב שר"י שלח אתרוג לרשב"ג וא"ל שמקסרי הוא משמע שהוא לא היה בקסרי. מ"מ מוכח מהא דסוכה הנ"ל שהיה מצוי שם. ולזה חשו שם אי לדר"א אי לדרשב"ג משום דאתרייהו הוי וחשו שם לכבודן שלא לעשות נגד דעתם. וכדמצינו בש"ס בכמה דוכתי שבמקומו חששו ונהגו כדברי אחד אף דלא קיי"ל לדינא כמותו. והיינו כדעת הבעה"ע בשם רב ש"ש גאון שהזכרנו. וכ"נ דעת הרי"ף שלא הזכיר כלל הא דהחמירו בקסרי. והרי"ו והיש"ש כתבו בטעמו דס"ל דלהלכה קיי"ל כרבנן. רק מ"מ אסור באכילה משום שחוששין להחמיר לכבודו של רשב"ג. ועדיין קשה דמ"מ הו"ל להביא זה כדי שנדע שאסור באכילה. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד שרק בקסרי חששו לזה ולא בעלמא. ואף שלא שערו זה הפוסקים. בכ"ז נלע"ד שהוא בע"ה פירוש אמיתי בש"ס בזה. וע' ירושלמי פ"ו דגיטין ה"ו שמפורש שם שלהלכה לא חששו לדרשב"ג והארכתי בזה ובביאור הירושלמי ואכ"מ: כה) והנה בגוף דין אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו יש לי אריכות בס"ד במקום אחר ואכ"מ. אבל עכ"פ נמצאים מקומות דאמרינן הכי וכמו בהך דגיטין ס"ו ונדרים דף מ"ח ע"א וזבחים דף ב' ע"ב. ובחי' רמב"ן ורשב"א חולין ל"ט חילקו בין היכא דאיכא חזקה כנגד או לא. ולזה בנ"ד כ"ע מודו דאמרינן שחזרתו מוכיח שמה שגילה דעתו היה כעין תנאי לעיכובא בגוף הדבר. וכמו דאמרינן הכא בעייל ונפיק אזוזי וכמש"ל. וזה בודאי אין לומר דבהא דעייל ונפיק אזוזי איירי רשב"ג בב"מ ע"ז ע"ב. ורשב"ג לטעמו דס"ל בחולין ל"ט ובכמה דוכתי הוכיח סופו על תחילתו. דהא כל הפוסקים פסקו הך דינא דעייל ונפיק בלי שום חולק. ובהך דרשב"ג נחלקו הפוסקים ביו"ד סי' ד' ובח"מ סי' רמ"ה. וע"כ צ"ל דבזה כ"ע מודו דאמרינן הכי מפני שמצרפין האומדנא לזה שע"ד כן מכר החפץ וכמש"ל: ונראה שלזה פסקו ג"כ כרשב"ג בהא דגיטין ס"ו באומר כתבו גט לאשתי ונפל מן הגג ומת. דכיון שגילה