דברי מלכיאל ב שצח

איזה שיתן לו ע"ש ובאב"מ שם בזה. ובמק"א הארכתי בזה. וממילא מיושב ג"כ קושיא הנ"ל דהכא כשאומר שהוא מן המיעוט שקורים לחבית כד אינו מתנגד להרוב כי הלא עכ"פ המיעוט ישנו בעולם. וגם י"ל שהשני אף שהוא מהרוב מ"מ נתרצה לסמוך על דעת השני וכמש"ל. משא"כ בהא דאלמנה ובתולה שהיא טוענת ברי שהיא מן הרוב ומתנגדת לטענתו שהוא מן המיעוט: ולפ"ז יקשה דבנ"ד כשהוא חי וטועו יוד אד האומדנא שהוא כרוב. לא נאמינו דהא שכנגדו וטוען ג"כ ברי ומכחישו והרוב מסייע לו. אבל באמת הדבר נכון דהא בגוף הדבר שהנפקד טוען שהוא מן המיעוט המתרוששים ויש להם הון רב. בזה אין המפקיד מכחישו כלל בברי דהא אין אדם יודע מטמוניות של חבירו. ורק שטוען שהחפץ הזה הוא שלו שנתן לו בפקדון ובזה אין לו שום רוב שיסייעו. כיון שבענין האומדנא יש לנו להאמין לזה שטוען ברי שהוא מן המיעוט שיש להם אף דלא אמידי. שהרי אין מי שיכחיש אותו בזה. וממילא שפיר יכול לטעון שהחפץ הוא שלו. אבל באומרת בתולה נשאתני. הרי היא טוענת ברי שהיא מן הרוב שנשאות בתולות. וז"ב לענ"ד: טו) [ובחידושי ליבמות כתבתי לישב קושיא הנ"ל באופן אחר. דהא קיי"ל דכל מום מבטל מקח והיינו משום שאין אדם מתפייס במומין. ודרך בנ"א להקפיד ע"ז. ולזה בדבר שאין דרך רוב בנ"א להקפיד ע"ז לא מיקרי מום. וכן מצינו בפ' המדיר שיש מומין באשה שאינו יכול לבטל בשבילם הקדושין. וכן בנדרים דלא קפדי אינשי אף אם הוא אומר שמקפיד עליהם אין שומעין לו וכדאיתא שם דף ע"ב ע"ב. ולזה ס"ל לרב הכא דכיון דרובא זבני לרדיא ממילא מה שהשור נגחן ואינו ראוי לכך הוי מום במקח כיון דרובא דאינשי קפדי ע"ז. ויכול הלוקח לבטל המקח. אבל בעלמא באמת מודה רב שאין הולכין בממון אחר הרוב. ורק דמעיקרא ס"ד דהש"ס דרב אזיל בתר רובא בממון לזה מקשה לו הש"ס כל הני קושיי. אבל אח"כ מסיק תנאי היא ומייתי עלה דר' יוסי ס"ל בקונה זרע פשתן ולא צמחו שחייב לשלם דאזלינן בתר רובא שנקנה לזריעה. ואמרו לו ס"ל התם שהולכין אחר רוב אנשים שקונין למאכל ושאר דברים. ות"ק ס"ל שאין הולכין כלל אחר הרוב. וצריך להבין במה פליגי ר"י ואמרו לו. אבל לפמ"ש א"ש דפליגי מה מיקרי מום אם מה שאינו ראוי לרוב אנשים או מה שאינו ראוי לדבר שדרך להשתמש ברוב מין זה. או י"ל דמ"ד דאזלינן בתר רוב אינשי. ס"ל דהולכין אחר הרוב בממון בכל רובי דעלמא. ורב דנקט במילתיה הא דנמצא נגחן. מבואר דס"ל שהוא מצד דהוי מום ולא מצד דאזיל בכל מקום בתר רובא] וממילא א"ש הא דר"פ המניח דנהי דוודאי תלוי זה איך נקרא בלשון רוב בנ"א וכמו דקיי"ל בנדרים בכה"ג. מ"מ שפיר יכול לומר קים לי שאני מן המיעוט. וכמו דקיי"ל בנדרים דף כ' שיכול לפרש דבריו ולומר שכך היתה כוונתו ע"ש. דלהוציא לא אזלינן בממון בתר רוב אף לרב אליבא דמסקנא דסוגיא וכנ"ל. ורק אם אינו טוען דקים לי שהוא מן המיעוט. ממילא צריך לילך בזה אחר הרוב אף אליבא דשמואל. דכיון שנקרא כן בלשון רוב בנ"א הוי כאלו נתברר שכך כיוונו ואינו דומה לשאר רובי דעלמא וכמובן: טז) ועפ"ז מיושב מה שקשה בב"ב צ"ב ע"א דמקשה הש"ס לרב ממתניתין דזרע פשתן. וקשה דלישני דאזלינן בתר רוב אנשים שקונים לשאר דברים. וכבר הרגיש בזה הרשב"ם שם ונדחק בזה ע"ש. אבל לפמ"ש א"ש דמ"מ יקשה על רב דהא רב ס"ל דהוי מום בכה"ג בשור. וא"כ ה"ה בזרע פשתן. וזה מוכח מדנקיט רב בדינו הא דשור נגחן. ולפמ"ש הב"ח ס"ס רל"ב דגם בשור רוב אנשים קונים לאכילה א"ש זה בפשיטות כמובן שהוצרך לומר דתנאי היא. וגם דמהא דר"פ המניח מוכח כן וכנ"ל. ובגוף דברי הב"ח צ"ע טובא דהכא שאני שקונים אחר שחיטתו לאכילה. וע' חולין ד' פ"ג שהיו משתתפין בעודו חי לאכילה. וע' בקונטרס הספיקות בקצה"ח כלל ששי מ"ש בזה ויש להאריך בזה ואכ"מ. ובזה א"ש ג"כ הא דאיתא בכתובות ט"ז ע"א בתו' ישינים ובעה"מ שפירשו דהא דמקשה הש"ס שם דניזל בתר רוב נשים בתולות נשאות הוא אף לשמואל משום דכיון דחזקת הגוף מסייע לרובא הוי כמו ברי ושמא ע"ש. והקשה במלחמות דהא בב"ב צ"ב ע"ב פריך מינה רק לרב ולא לשמואל. אבל לפמ"ש א"ש דבב"ב אזיל אליבא דס"ד דרב אזיל בתר רובא בכל מקום בממון לזה שפיר פריך לרב. אבל הכא דוחק לומר דאזיל אליבא דס"ד. לזה פירשו דפריך אף אליבא דשמואל. והיינו כמ"ש התוס' שם משום דאיתא בכתובות שם דשמואל ס"ל כר"ג דחזקת הגוף אלימא טובא. אבל בב"ב לא איירי בזה ואזלא סוגיא אף אינימא דאתיא מתניתין כר' יהושע ובפרט דרב ס"ל כר' יהושע בקדושין דף ע"ה: יז) ועפ"ז יש לישב מ"ש הטוש"ע ח"מ סי' רל"ב בנמצא נגחן שאם הלוקח מוחזק במעות אף אי כהדדי נינהו וליכא רובא דזבני לרדיא. ג"כ יכול לומר דלרדיא זבין. והקשה הפרישה דהו"ל למימר רבותא טפי דאף אי רובא זבני לשחיטה ג"כ אין מוציאין מידו דהא אין הולכין אחר הרוב. ומ"ש הפרישה לתרץ כבר הקשה עליו בנתיבות שם. אבל לפמ"ש א"ש דאי רובא זבני לשחיטה אין יכול לבטל המכר כלל אף אם יאמר שקנה לרדיא. דהו"ל לפרש שקונה לרדיא כיון דלא הוי מום במקח כלל. וע' תוס' כתובות דף ע"ו ד"ה על שכתבו ג"כ סברא זו ויש להאריך בדבריהם ואכ"מ. אכן אי כהדדי נינהו שוב יש מקום לומר דהוי כמום כיון שאינו ראוי לרוב אנשים. ולזה אי הוי מוחזק יכול לטעון דהו"ל למוכר לאסוקי אדעתא שקונה לרדיא ולהודיעו שהוא נגחן. ונהי דשמואל לא ס"ל האי סברא דמיקרי מום בכה"ג. מ"מ אין המוכר יכול להוציא מן הלוקח. דכיון שלא הודיעו שהוא נגחן יכול הלוקח לטעון שע"ז סמך וקנהו לרדיא ואכמ"ל בזה: יח) [ועפ"ז מיושב קושיית התוס' ביבמות ס"ז ע"ב שהקשו אהא דקאמר שם דר' יוסי ס"ל דחיישינן למיעוטא דהא ר"י ס"ל בב"ב צ"ג דאזלינן בתר רובא דזריעה בקונה זרע פשתן. ולפמ"ש א"ש דשם אין הטעם מצד רוב רק מצד דכיון שאינו ראוי לרוב קונים הוי כמום במקח. אבל בעלמא שפיר חייש למיעוטא. ואפשר לזה כיוונו התוס' שם במש"ש שיש לחלק. אך עדיין קשה עלה מהא דתנן בפ"ד דמע"ש וביבמות קט"ו ע"ב דס"ל לר' יוסי שהמוצא חבית פירות וכתוב עליה תרומה. מ"מ הוי חולין. ופירש"י שם ביבמות משום דאזלינן בתר רובא וצ"ל הטעם כמ"ש התוס' שם ד"ה ומי חיישינן שרגילות לפנות הכלי. ולזה הוי כמיעוטא דמיעוטא דלא חיישינן לה ואקצר]: יט) עכ"פ נתבאר דהא דלא אמיד הוי כרוב חשוב נגד מיעוטא דמיעוטא. ועפ"ז מבואר הא דקיי"ל בסי' ע"ה סי"ט וסי' צ' ס"א וסי' רצ"ח וסי' שפ"ח ס"א דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע או נגזל וניזק שנשבע ונוטל היינו רק אי אמיד. אבל אם טוען דבר שאינו אמיד אינו נוטל. והקשה הב"ח ס"ס רצ"ז הא האידנא אין דנין ע"פ אומד דעת הדיין כדקיי"ל בסי' ט"ו. ותירץ דהא דנגזל וניזק נשבע ונוטל הוא רק תקנת חכמים. לזה אזלינן בזה בתר אומד. וקשה טובא דהא בסי' ע"ה וכן בסי' רצ"ח הוי משואי"ל שנוטל מדאורייתא. אבל הדבר פשוט דרק להוציא וכהא דס"ס רצ"ז אין דנין ע"פ אומד דכיון שצריך לשקול היטיב אם הוא מיעוטא דמיעוטא או לא. אין אנו מעמידין על דעתינו. אכן להחזיק ובכל הנהו שהזכרנו שפיר דנין גם בזה"ז. וכ"כ הרא"ש הובא בש"ך סי' צ' שהקשה אהא דאיתא בירושלמי פ' הכונס שאם הפקיד אריס חפץ ומת ואינו אמיד לחפץ כזה שייך ליורשיו ולא לבעה"ב שלו. והקשה דהא בניזק ונגזל קיי"ל שאין יכול לטעון דבר שאינו אמיד. ותירץ דשאני התם שהוא להוציא משא"כ הכא דהוי להחזיק כי הנפקד הוא מחזיק בחזקת האריס ויורשיו. הרי הסברא כמ"ש. וכ"כ המהרי"ט ח"א סי'