דברי מלכיאל ב שצז

איסורי הנאה או דבר שאינו שלו שאינו שוה כלום בזה אמרינן שהמעות הם גזל ת"י יעו"ש. ואי נימא שא"צ חזרה רק ממילא המקח בטל. א"כ הוי המעות גזל אצלו ועכ"פ פקדון. וע"כ צ"ל דבעי חזרה וכמש"ל. ואף דהר"ן כתב בפ' האיש מקדש בשם הרשב"א דבכל כה"ג דגלי דעתו שמוכרה משום איזה דבר אין הלוקח אוכל פירות רק מוסרין לשליש עד שיתברר שנגמר המקח בהחלט כדי שלא יהא כריבית. היינו משום שאם יחזור בו יתבטל המקח למפרע. אבל בוודאי צריך חזרה בפירוש. וכן איתא במגילה כ"ז ע"ב דאף שכל זמן שאין המוכר מגלה דעתו שחוזר בו המקח קיים מ"מ קרי לה צד אחד בריבית וריבית ע"מ להחזיר ע"ש ומשלשין הפירות כהא דב"מ ס"ה ע"ב וכן איתא בב"מ שם גבי כשמתנה לכשיהיו לי דמים תחזירה לי ע"ש: ט) ולכאורה מפורש בסמ"ע סי' רכ"ז סק"ח להיפוך שהרי כתב שם דלהכי גבי אונאה אין יכול לחזור רק המתאנה וגבי עייל ונפיק אזוזי יכולים שניהם לחזור. משום דכיון דגלי דעתו במה דעייל ונפיק אזוזי שלא מכרה רק בשביל דוחק. נתבטל המקח תיכף כשלא נתן המעות. ואף שאח"כ נתרצה המוכר. מ"מ כיון שנתבטל המקח יכול הלוקח לחזור בו. אבל באונאה כל זמן שלא גילה המתאנה דעתו שאינו רוצה בו עדיין המקח קיים עכ"ד. הרי מפורש שאף שלא חזר בו בפירוש. מ"מ כיון שביטול המקח הוא מצד אומדנא. שוב א"צ שיחזור בו בפירוש רק ממילא בטיל. אכן באמת נלע"ד העיקר כמ"ש דבעי חזרה. רק בעייל ונפיק ס"ל להסמ"ע שזה שיוצא ונכנס לתבוע הכסף זה בעצמו הוא כצווח ואומר שרק על אופן זה מכר שדהו שישלם לו בזמנו. ובלא"ה אינו רוצה למכרו כלל: י) ובעיקר קושיית הסמ"ע נלע"ד דלכאורה קשה טובא היכן מצינו שיועיל גילוי דעתו אחר המעשה ולמה יועיל הא דעייל ונפיק לבטל המקח כיון שמקודם לא גילה דעתו כלל שמוכר רק בשביל דוחקו לכסף. והא בהך דכתובות צ"ז בזבין ולא אצטריך לזוזי כתבו התו' וכל הראשונים דאיירי שגילה דעתו בשעת מכירה שמוכר בשביל דוחקו לכסף. ועו"ק למה עייל ונפיק אזוזי מבטל המקח אף במטלטלין משא"כ גילוי דעתו קודם המכר כנ"ל. לזה נראה דהנה כבר נתקשו התו' וכל הראשונים למה מהני גילוי דעת לבטל המקח או קדושין. הא בעינן כל דיני תנאי ולא עדיפא מאלו התנה בפירוש. ותרצו דכיון דאיכא אומדנא דמוכח שדעתו דווקא על אופן זה הוי כאלו התנה בכל דיני תנאי. ורק אם מתנה בדבר שאין אומדן דעת כ"כ שיחפוץ שהתנאי יבטל המעשה. בזה צריך דיני תנאי כגון תנאי כפול וכדומה. ויש כמה ראשונים שלשונם סתום בזה וכמעט אין מובן עצם החילוק. אבל כוונתם כמו שהסברנו בס"ד: יא) והנה כל מי שמוכר דבר הוא קובע מחיר ומדבר עם הלוקח שישלם לו תיכף או ביום מוגבל. ובזה אנו מסופקים אם כוונתו דווקא שאם לא יתן לו ליום המוגבל אז תיכף יתבטל המכר. או שאינו בדווקא רק שכן דרך להגביל זמן פרעון וכמו כל חוב ומלוה. והבירור לזה הוא אי חזינן דעייל ונפיק הרי זה מוכיח שמכר רק בשביל צורכו לכסף. ולזה הא גופא הוי בירור למפרע שעל תנאי זה מכרו ונתבטל המקח כשאינו נותן המחיר. וכיון שאנו דנים בזה כאלו התנה בפירוש הרי כיון שעבר הלוקח על התנאי ולא נתן המחיר בטל המקח. ולזה גם הלוקח יכול לחזור בו. אך בכ"ז ידו על התחתונה לפי שהמניעה היתה מצידו שלא קיים התנאי. אבל באונאה יותר משתות אין זה מצד גילוי דעת ותנאי רק חז"ל אמדו דעת כל אדם שאינו מתרצה על מקח שיש בו אונאה יותר משתות. ולזה יכול לבטל המקח. ובכ"ז יש מיעוט בנ"א שאין מקפידים ע"ז וכמו שמצינו בנושא ונותן באמונה. ובמוכר מחמת דחקו ובקונה כלי תשמישו של אדם לחד שיטתא וכן בחליפין ומוכר בדמים אכסרה וכמבואר בסי' רכ"ז. ולזה כשנודעה לו האונאה ואומר שמתרצה במקחו. הרי גילה דעתו שהוא מן המיעוט שאין מקפידים על אונאה ושפיר קנה מתחילה. ובזה לא שייך כלל לומר שבטלה דעתו אצל כל אדם. כי בוודאי יש מיעוט שמתרצים כמש"ל ויכול לומר אני מן המיעוט. וכעין שכתבו התו' בב"ב דף צ"ב. והכא עדיפא טפי מהתם דהכא יכול לומר כן אף להוציא לפי שזה תלוי בדעתו עכשיו כשנודע לו ולא בעת המכר. משא"כ שם צ"ל שקנה לשחיטה בשעת מעשה. וע' מהרי"ט חח"מ סי' כ' מ"ש בהסבר הא דעייל ונפיק ואקצר: יב) והנה בכתובות פ"ה ע"ב ובח"מ סי' רצ"ז קיי"ל שאם נמצא חפץ אצל יתומים. ואביהם לא היה אמוד שיהי לו חפץ כזה. ואחד טוען שהוא הפקידו ונותן סימנים. מוציאו מיד היתומים. וכתבו התו' בכתובות שם הטעם דכיון דלא אמיד הויא מילתא דלא שכיחא ולא טענינן ליתמי. אבל אם הוא חי וטוען דבר שאינו אמוד שפיר נאמן. והקשה הש"ך בסי' רצ"ז דהא קיי"ל דטענינן ליתמי נאנסו אף דלא שכיחא. ותירץ המהרי"ט בח"א סי' ע"ג וסי' קי"ב דהא דלא אמיד הוי לא שכיח כלל ועדיפא מנאנסו. וכ"כ הקצה"ח סי' ק"ח סק"ה לחלק בין לא שכיח ובין לא שכיח כלל. ולכאורה קשה דהא בממון אין הולכים אחר הרוב ואיך נוציא מהיתומים דהא וודאי איכא מיעוטא דלא אמידי ומ"מ יש להם וכמ"ש יש מתרושש והון רב. וכן יקשה להפוסקים דס"ל דלא טענינן נאנסו ליתמי. אכן כבר הסביר זה התומים בכללי מיגו ס"ק מ"ו דכיון דלא שכיחא הוי רק מיעוטא דמיעוטא. ובזה אף בממון אזלינן בתר רובא ע"ש. וע' תומים סי' ק"ח סק"ב בזה. ולפ"ז יקשה למה יהא נאמן כשהוא חי וטוען ברי היכא דלא אמיד. הא בכה"ג הולכים בממון אחר הרוב: יג) ונראה לישב זה ע"פ מ"ש התו' בב"ק כ"ז ע"א וב"ב צ"ב ע"א בשם ר"ת דאף לרב דס"ל הולכים בממון אחר הרוב. מ"מ אם המוחזק טוען ברי שהוא מן המיעוט אין מוציאין מידו. ולפ"ז י"ל דה"ה לשמואל היכא דהוי מיעוטא דמיעוטא ג"כ מועיל אם טוען טענת ברי שהוא מן המיעוט. וכן מסתבר דהא עכ"פ המיעוט ישנו בעולם ומדוע לא יוכל לטעון שהוא מן המיעוט. והנה זה כמה שנים הקשיתי על שיטת ר"ת הנ"ל דא"כ מה פריך הש"ס בב"ב צ"ב ע"ב על רב ממשנה דכתובות ט"ו באומרת בתולה נשאתני שצריכה עידי הינומא והא רוב נשים בתולות נשאות. ולשיטת ר"ת לק"מ דהכא שאומר ברי שהיתה אלמנה הרי זה אומר ברי שהוא מן המיעוט. ואף בנתארמלה מ"מ שפיר י"ל דאיירי שהיתומים טוענין ברי שהיתה אלמנה מקודם. אח"כ מצאתי בחי' רעק"א על משניות ברפ"ג דב"ק שהקשה קושיא זו ובשטמ"ק בב"ב צ"ב ע"ב נראה שהרגיש בזה וכתב דכיון דרוב נשים בתולות נשאות הוי טענת הבעל כשמא. וכוונתו נראה משום שהוא דבר שתלוי בזולתו משא"כ בהך דר"פ המניח שטוען שקים לו בנפשו שהוא מן המיעוט והוא דחוק. והעיקר נראה לחלק דשם הוי ברי ושמא דהא המוכר לא יוכל לומר ברי שכוונת הלוקח היתה על כד ולא על חבית. ולזה יכול לומר הלוקח שהוא מן המיעוט. משא"כ באלמנה או בתולה שגם הבעל טוען ברי וכמש"ל. וכ"כ התו' בבכורות כ' ע"א ד"ה ור"י דרב לא אזיל בתר רובא רק היכא שטוען ברי שהוא מן הרוב ע"ש. וכ"כ הרעק"א שם ג"כ לחלק בזה: יד) ובאמת תמוה מה מועיל ברי של הלוקח שהוא קורא לחבית כד. דהא מ"מ המוכר אומר שהוא קורא לכד כד ולחבית חבית. ומנ"ל דניזל בתר דעת המוחזק. ובשלמא גבי רובא לרדיא כתב השטמ"ק בב"ב צ"ב דאזלינן בתר דעת הלוקח משום שזה תלוי רק בדעתו וחפצו. אבל כד וחבית תלוי בלשון המוכר ולוקח וכוונתם. ואפשר לומר דכיון ששניהם ידעו שיש חילופי לשונות בזה. הו"ל לפרש בפירוש כוונתו. וע"כ צ"ל שכ"א מהם נתרצה על דעת חבירו. אבל עדיין אין אנו יודעים למי מהם נשמע. ולזה מי שהוא מוחזק יכול להכריח את השני שיעשה כדעתו ולשונו. וכעין זה כתבו האחרונים באה"ע סי' ל"ז בדעת השאלתות שאם קידש סתם אחת מבנותיך סמך ע"ד האב