דברי מלכיאל ב שצה

ולכאורה יש לדון ולחוש בנ"ד משום מראית העין שיסברו שהוא שם קודש ויחשבו שמותר לגרום בזיון לשם הקודש. אבל ז"א דהא קיי"ל ששמות של חול מותר למחקם. והיינו משום שענינם מוכיח עליהם שהם של חול וליכא מראית העין. וכה"ג איתא בר"פ אלו מגלחין שמי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו בחוה"מ שאיזורו מוכיח עליו. וכן איתא בכריתות דף כ"א שדם דגים אסור משום מה"ע ואם יש בו קשקשים שמוכיחים שהוא מדגים מותר. וכן איתא ביו"ד סי' פ"ז לענין בשר עם חלב שקדים שמותר אם מונח בו שקדים. וכעין זה איתא בכלאים פ"ב מ"ז דהיכא שראש תור חטים נכנס בשל שעורים מותר מפני שנראה כסוף שדהו וע"ש עוד בפ"ג מ"ג. ואיסור כלאים הוא אסור כשיש משום מראית העין כמבואר בירושלמי פ"ב דכלאים וע"ש בר"ש ותוי"ט וכ"כ הרמב"ם. ועמש"ל סי' מ"א בזה. וכעין זה איתא בפיאה פ"ו מ"ג שכשנגדו העומר מוכיח ע"ש. וה"ה הכא התיבות שאצלו מוכיחים ששדי זה לפי ענינו הוא חול. ולכאורה יש להוכיח מהא דקיי"ל נתכוין לכתוב יהודה וכתב השם שמותר למחוק. ואף שהיה צריך לכתוב שם את השם. וא"כ אין כאן הוכחה מענינו שהוא חול. בכ"ז לא חיישינן למראית העין. אך י"ל דשאני התם דהוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרינן בזה. ועוד דהתם הוי רק לשעה דהא צריך לתקנו תיכף ולקדש השם כדין. ולזה אין שייך בזה משום מראית העין דבשעה זו ידוע היטיב שהוא חול. אבל בנ"ד שהוא לזמן ארוך חיישינן. וכן מצינו גבי תקלה שחילקו בין זמן מרובה לזמן מועט. וע' תו' ב"ק קט"ו ע"ב ד"ה אתי ובש"ע יו"ד סי' נ"ז. ולגבי חשש מה"ע שייך חילוק זה טפי ויש להביא הרבה ראיות לזה ואקצר. אבל משמות חול שבתורה שפיר מוכח דבכה"ג ליכא משום מראית העין וכמש"ל. ובלא"ה נראה דאין שייך לחדש גזירות מדעתינו כיון שלא מצינו כזה בש"ס ופוסקים וכמ"ש הב"י באו"ח סי' י"ג. וע' שבת דף ק"כ ע"ב ואקצר: ולכאורה עדיין י"ל דבהא דנתכוין לכתוב יהודה שרי למחוק מפני שיכתוב במקומו שם קודש והו"ל מעלין בקודש. וכן בשמות של חול שנמחקין י"ל ג"כ דהיינו רק לצורך. אבל לא להניחם בבזיון דהא עכ"פ תורה היא ולא גרע משאר תיבות שבתורה. וא"כ גם בנ"ד י"ל שאסור לעשות כן מפני שיבוא לידי בזיון. אבל ז"א דודאי אסור לבזות בידים כתבי קודש. אכן הכא אנו תופסים שזה השער אין לו דין כתבי קודש. דהרי גם המערער לא ערער רק מצד שיש בו אותיות השם. א"כ ודאי שאין חשש בזה כלל כי מה שיש בו אותיות השם אינו מוסיף קדושה כלל אף להמחמירים באיש ששמו שלום שלא למחוק שמו ושלא לקראו בבית המרחץ. מ"מ הכא שנכתב לכוונת תיבה אחרת לגמרי ולקראו בנקודות אחרות ודאי שאין חשש כלל בזה וכמש"ל דהא דנ"ד הוי כמו תיבת אל בסגול ואלה בצירה ואהיה וכדומה. ובאמת מצינו ספרים שנקראו בשמות הקודש כמו ספר בית אלקים להמבי"ט ז"ל וכן ספר מערכת אלקות. וספר קנאת ד' צבאות. ובשם שלום יש הרבה ספרים. ואולי נזהרו בשערים שלהם שלא יתגוללו בבזיון או שלא היה נהוג אז כלל לעשות שני שערים. והיה ראוי לפ"ז להזהיר המדפיסים שיזהרו בהדפסת ספרים אלה שלא להדפיס שערים כפולים. וכן שעל גב הספר לא יודפס שם הספר כנהוג בכמה דפוסים כי זה נמחק ונקרע בשעת כריכת הספר: עכ"פ נתבאר שכל תיבה שנכתבה לכוונה אחרת מותר למחקה אף שהיא מאותיות השם ומכ"ש שאין לחוש לחשש רחוק שיבוא לידי בזיון או גרם מחיקה. ולזה אין שום חשש במה שקרא מעכת"ה שם חיבורו הטהור שדי חמד. וגם משום מראית העין ליכא כי תיבת חמד מוכיח עליו שהוא מלשון שדה וכלשון הכתוב בישעי' ל"ב. וחלילה למעכת"ה לשנות שם חיבורו בשביל זה אחר שכבר יצא מוניטין שלו ונתפרסם טבעו בעולם בשם זה. ובפרט לפמש"ל שאם יחפוץ לחוש לזה די שיכתוב נקודה בשמאל השין להורות שהוא שין שמאל. אך גם זה אין צורך וכנ"ל. ובאמת בדרך כלל בלא"ה צריך להזהיר שלא יבואו השערים לידי בזיון כי עכ"פ הלא כתובים אשורית ובלה"ק ויש בהם קדושה כמבואר בספרים. וידוע שתמונת האותיות ג"כ יש בהם כמה צירופים וראוי להזהר הרבה בכל אותיות הקודש שלא יבואו לידי בזיון. וכבר האריכו האחרונים בדבר הקורעקטין הנדפסים ואח"כ שורפים אותם. וע' רמ"א ביו"ד סי' רפ"ד ס"ב ובב"י סי' רפ"ג בשם הרמב"ם בתשובה וברדב"ז ח"ד סי' מ"ה שיש בכתב אשורית קדושה. ורק אם הוא ספר שכתבו מין הרי לא גרע מס"ת שמותר לשורפן. ובעוה"ר נתרבו כעת ספרי אפיקורסות ודברי עגבים הנדפסים בלה"ק ובכתב אשורית. ובודאי שאין בהם שום קדושה. אבל שאר ספרים הנדפסים בלה"ק וכתב אשורית בודאי יש בהם קדושה. וכבר דברו המחברים לענין אם המדפיס הוא נכרי ואכמ"ל בזה. ואם היתה יד האמת תקיפה היה ראוי למנוע מלהדפיס ספרים חיצונים בלה"ק וכתב אשורית: סימן פד בע"ה. כבוד ידידי הרה"ג וכו' מהו' אפרים שרגא הלוי הרב דק' אוניעווא: ע"ד אחד שמכר עז לנכרי בחשבו שהיא מעוברת ועשה משיכה ונתן דמי קדימה ואח"כ נתגלה שאינה מעוברת. ובא הקונה לשאול אם ילדה והשיב שאינה מעוברת. ובכ"ז לא השיב הקונה את הד"ק ולא ביטל בפירוש המכירה רק היתה אצל המוכר כל המשך בסתם מאז הושבה לביתו אחר המשיכה. ואחר איזה חדשים נתעברה ומכרה הישראל לנכרי אחר בכסף וצוה לו להוליכה לחוץ לעיר לקנותה במשיכה אבל הנכרי לא הוליכה רק עד פתח הפתוח לר"ה ועתה ילדה זכר וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי הקלושה בזה אם יש היתר להבכור. והנה כת"ר האריך הרבה בענין זה בדברים נכונים. ואנכי טרוד מאוד ולא אוכל להאריך כחפצי ורק ארשום בקוצר הנלע"ד לדינא. וגם לעיין בדברי כת"ר אין לי פנאי: א) הנה לכאורה בטלה מכירה ראשונה שהרי המוכר גילה דעתו שמוכרה מפני שהיא מעוברת וחושש שתלד זכר וכנראה מתוך השאלה שהגיד להקונה שהיא מעוברת שהרי בא הקונה אח"כ לשאול אם ילדה. והא קיי"ל בכתובות צ"ז ובח"מ סי' ר"ז שאם גילה דעתו שמוכרה בשביל סיבה פרטית. אם נתבטלה הסיבה בטל המקח. ואף שכתב הרמ"א שם בסעיף ג' שבמטלטלין לא מהני גילוי דעת לבטל המקח. הנה מקורו מהג"א פי"א דכתובות ושם מפורש שהוא רק מצד ספק ואין מוציאין מלוקח. וא"כ הכא שהעז עמדה ברשות המוכר הרי בטל המקח. וכת"ר רצה לפרש דברי ההג"א שהספק הוא כיון שעיקר הטעם שמועיל גילוי דעת בקרקע כתבו התו' משום דהוי אומדנא דמוכח שלא מכר רק באופן זה. וא"צ דיני תנאי. ולזה במטלטלין יש ספק אם שייך בהם אומדנא זו או לא דאפשר דרך העולם למכור מטלטלין בכל גוונא. משא"כ קרקע אין מוכר אדם רק מחמת איזה אונס. וכיון שיש ספק בגוף האומדנא ממילא קנה קנין גמור דאין כאן אומדנא דמוכח. וז"א דלשון ההג"א מוכיח דהוי ספק בדין ואין מוציאין מהמוחזק. וכ"כ הח"ס חח"מ סי' ק"ב שכוונת ההג"א דהוי ספק גמור ולא מצד דלא הוי אומדנא דמוכח ע"ש. והנה ההג"א כתב שם זה בשם הר"ח פ' האומנין. ובשטמ"ק פ' האומנין דף ע"ז ע"ב הביא זה בשם הר"ח וכתב להדיא דהוי ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה. ובאמת בטור משמע דר"ח ורש"י ס"ל דבמטלטלין ליכא כלל דין דגילוי דעת ע"ש. ויש להאריך בזה ובסתירת דברי הר"ח שהובאו בטור סי' ר"ל ואכמ"ל בזה: ב) וע"פ סברת הח"ס הנ"ל יש לישב מה שהקשו המפרשים על הרי"ף שלא הביא בעיא דבש"ס בב"מ ע"ז ע"ב במכר