דברי מלכיאל ב שצד

וכן צבאות כשיכוונו בזה לצבאות חיל אנשים. כל אלו וודאי שנמחקין אף שהם אותיות השם. וה"ה בנ"ד. וכן קיי"ל במ"ס פ"ה ה"ג ובירושלמי פי"ב דשבת הל"ה שאם כתב יהודה וטעה והשמיט הדלת מותר למחקו כיון שלא כתב לשם שמו יתברך רק לשם הדיוט. ומה שלא הובא בפוסקים דין זה דמ"ס וכן דין שהזכרנו למעלה. נראה משום שפשוט היה להם דכיון שכתבו ששם קודש אסור למחוק. ממילא מובן דשל חול שרי. ובסוגיא דשבת דף ק"ד ובגיטין דף כ' ודף נ"ד הובא דין זה בלשון אחר ע"ש. ויותר מזה איתא בירושלמי פ"ק דמגילה ה"ט דר' יוסי ס"ל ששם צבאות נמחק לפי שהוא שם חול במקום אחר ופקדו שרי צבאות ורק דאנן קיי"ל דאינו נמחק כשנכתב לכוונת שמו יתברך. אבל זה כ"ע מודו כשמכוין לשם חול שמותר למחקו: [ובזה ק"ל על הירושלמי דא"כ גם שם אלקים יהא מותר למחקו דמצינו כזה שם חול כמו אלקים לא תקלל וכן נתתיך אלקים לפרעה. וצריך לחלק דשם אלקים עיקרו הוא לשם קודש. רק בדרך השאלה הושאל גם לבו"ד כשהוא אדון ומנהיג. אבל צבאות עיקרו הונח לשם חול לצבא אנשים רק שבא בגדר השאלה לשם קודש שהוא אדון בצבא שלו ע' חגיגה ט"ז ע"א ודוחק. ובמ"ס רפ"ד הגירסא היו מוחקין צבאות שהיו נוהגין בו חול שנאמר ופקדו שרי צבאות. ולפי גירסא זו א"ש שהכוונה כפשוטו שצבאות אינו שם כינוי להבוית"ש. רק שהוא אדון לצבאות שלו כדאיתא בחגיגה ט"ז. וא"כ צבאות קאי על צבאותיו וברואיו העליונים והתחתונים. ומייתי שפיר מקרא דשרי צבאות דלא קאי צבאות על השרים רק על צבאות החיל וכ"נ בש"ס דילן בשבועות דף ל"ה ע"ב דאיתא שם רי"א צבאות כולו נמחק שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל שנאמר והוצאתי את צבאותי וגו'. הכוונה כט"ש דצבאות לא קאי על הקב"ה. וכן מוכיח הלשון באדר"נ פל"ד דאיתא שם אר"י חלקנו על צבאות שנאמר ופקדו שרי צבאות. והיינו ג"כ כמ"ש. אבל לשון הירושלמי א"א לפרש כן. ואפשר כוונתו דרק תיבה שהיא לשבח במק"א שפיר אפשר לומר שהוא כינוי להבוי"ת. אבל תיבה שבמק"א היא הוראה למדריגה קטנה א"א לומר כן. והכא צבאות הם מדריגה שתחת השרים. ומאהיה לא קשה דהכא ג"כ הפירוש הוא אהיה שהבוי"ת נצחי ויהיה לעולמי עד ואקצר בזה כי אכ"מ]: וראיתי בתשב"ץ ח"א סי' קע"ז שנשאל על שמות של חול שנמצא בתורה אם מותר למוחקן והשיב שמותר למחקן. והביא שם שגם הסמ"ג פסק כן ששם שנכתב שלא מדעת מותר למחקו. והביא התשב"ץ ראיה שם מהא דאיתא בגיטין דף כ' שאם היה צריך לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת אין השם מן המובחר. ומשמע שם שאין בו קדושה. ולפלא שלא הביא הא דמ"ס פ"ד שהזכרנו שמפורש שם ששמות של חול נמחקין. וכן הא דפ"ה במ"ס וירושלמי פי"ד דשבת בכותב יהודה והשמיט הדלת שמותר למחוק. וכן ראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' ע"ז שנשאל במי שהוצרך לכתוב יהודה והשמיט הדלת אם מותר למחקו. והשיב שמותר למחקו. והביא ראיה ג"כ מהך דגיטין דף כ' וכמ"ש התשב"ץ דכיון שאינו מן המובחר א"כ לא נתקדש ומותר למחקו. ולפלא שלא הרגיש שדין זה מפורש במסכת סופרים פ"ה הל"ג ובירושלמי פי"ב דשבת הל"ה שמותר למחקו. ועכ"פ הרי מפורש בתשב"ץ ורדב"ז הנ"ל כמש"ל שמותר למחוק שמות של חול. וכ"כ בהג"מ בשם הרא"מ שמותר למחוק שמות שנכתבו שלא בקדושה. ושם בתשב"ץ מייתי ג"כ שיש בכתובים שם שדי שהוא חול ומותר ג"כ למחקו יעו"ש. ויש להאריך בפרטי שמות של חול שהביא שם ואכ"מ. וע"ש מ"ש לענין שם עמנואל וצורישדי וע' במ"ס פ"ד ה"ח ואכ"מ. ואף המחמירים שלא למחוק תיבת שלום ושלא לכתבה כדי שלא יתבזה. היינו רק משום שהכוונה על שלום והוא שמו של הקב"ה. ואף אדם שנקרא שלום י"ל ג"כ שנקרא בשביל הוראת התיבה במכוון שלה. וכעין הא דאיתא בסוטה דף י' לענין שם שמשון יעו"ש ובתו' שם בזה. וע' באחרונים באו"ח ס"ס פ"ד וביו"ד ס"ס רע"ו בענין שם שלום. אבל אם רצה לכתוב תיבת שלום מלשון תשלומין או שם אדם שנקרא שלום בפתח תחת השין ודאי שאין שום חשש בזה. וגם בתיבת שלום העיקר הוא דמותר כמבואר באחרונים ס"ס רע"ו וברדב"ז סי' ר"ב הובא בפ"ת שם. וכ"כ הש"ך בסי' רע"ו סקי"ב שמותר למחוק שם של חול ע"ש: והנה בתשב"ץ שם הביא ראיה מהירושלמי פ"ג דסוכה ה"י ופ"ק דמגילה ה"ט דאיתא שם דהללויה שאינו נחלק נמחק לפי שלא נתקדש בקדושת השם. אלמא דכיון שלא נכתב לכוונת השם מותר למחוק. ולענ"ד אינה ראיה דכיון שאינו נחלק ונכתב בתיבה אחת א"כ אין כאן אותיות השם כלל כי היא תיבה אחרת לגמרי. ואטו תיבת היה יהא בה קדושת השם. ואדרבא יש לדקדק משם להיפוך דמשמע שם שאם היה נחלק לא היה נמחק אף שלא נתקדש. אלמא דכיון שכתוב תיבה בפ"ע אסור למחקו אף שלא נכתב לקדושת השם. אבל באמת ז"א דהכוונה שם דלהכי נחלק כדי שיהא ניכר השם לבדו ושהוא שני תיבות. אבל כשאינו מקדשו. א"כ הוא תיבה אחת ולזה אינו נחלק. ובאמת אם טעה וכתבו בשתי תיבות ובכל זה לא נתכוין לכתוב השם רק שבטעות עשה שם הרחקה יותר מדאי. וודאי שמותר למחקו וע' בתשב"ץ שם לענין כסיה שנכתב בשתי שיטות ואכמ"ל בזה. ועכ"פ ראיית התשב"ץ מהירושלמי צ"ע לענ"ד]: והנה לכאורה יש לדחות ראיית התשב"ץ והרדב"ז מהא דגיטין דף כ' בהוצרך לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה וממילא תדחה גם ראייתינו לנ"ד מהא דפ"ה דמ"ס הל"ג שהזכרנו. דהנה המרדכי והג"מ הביאו ראיה מזה שצריך לכתוב את השם לשם קדושת השם. וכתב הב"י סי' רע"ד שאינה ראיה כלל דשם נתכוין לכתוב תיבת יהודה שאינה כתובה בספר במקום ההוא והוי ככותב תיבה שאינה מן הספר עכ"ד. ולפ"ז י"ל דרק שם שנתכוין לכתוב תיבה שאינה שייכת כלל לכאן לזה אין בו קדושה כלל. אבל בכותב תיבה ששייכת לכאן ויש בה אותיות השם. אף שכתבם לכוונה אחרת בכ"ז אסור למחקם. אבל באמת ז"א דהנה הט"ז בסי' רע"ו סק"א הקשה על הב"י דאם הפסול משום שנתכוין לכתוב תיבה שאין מקומה כאן. למה נקיט שהיה צריך לכתוב שם דהא ה"ה בשארי תיבות. וע"כ צ"ל דרק בשם שייך זה שצריך לכתבו בפירוש לשם קדושה. והנראה דלכאורה בלא"ה דברי המרדכי תמוהים דע"כ לא נחלקו הפוסקים רק אם צריך לומר בפירוש שכותב לשם קדושת השם או לא. אבל היכא שמכוין בפירוש לשם תיבה אחרת לגמרי בודאי שפסול. וכעין זה מצינו שכתבו הפוסקים דאף אינימא שמצות א"צ כוונה. מ"מ אם כיון בפירוש שלא לצאת ודאי שאינו יוצא וה"ה הכא. וא"כ קשה מה מייתי ראיה מהא דנתכוין לכתוב יהודה שכיון בפירוש לכתוב תיבה אחרת לגמרי. וזה קשה גם על הב"י שנדחק לדחות ראיית המרדכי ולא דחה בפשיטות כמש"ל. ולזה נראה דבאמת זהו כוונת הב"י שנתכוין לכתוב תיבה אחרת לגמרי. וא"כ כיון בפירוש שלא יתקדש לקדושת השם. ומצאתי בנה"כ ביו"ד שם שכתב ג"כ לדחות ראיית המרדכי דהכא אף מחשבה ליכא וכתב דהב"י הוי מצי לדחות כן רק דעדיפא מינה דחי דכיון שנתכוין לכתוב תיבה שאינה בספר א"כ פשיטא דאפילו מחשבה ליכא עכ"ד. נראה מזה שהרגיש קצת במש"ל אבל דברינו מבוארים יותר בס"ד וכן דברי הב"י מיושבים היטיב שכוונתו להוכיח דאף אינימא דאף מחשבה לא בעי לקדושת השם דנימא דסתמא לשמה קאי כמ"ש הרדב"ז ח"א סי' ע"ז. מ"מ היכא שחושב בפירוש להיפוך בודאי פסול לכ"ע. עכ"פ לפ"ז מבואר שאין עיקר החילוק של הב"י מצד שאין תיבה כזו במקום ההוא. רק מצד שנתכוין בפירוש לשם חול. וא"כ שפיר איצטמיד ראיית התשב"ץ והרדב"ז וכן ראייתינו מהא דנתכוין לכתוב יהודה שהכותב אותיות השם בפירוש לשם חול מותר למחקן. ולפ"ז יש לישב ג"כ דברי המרדכי שכתב בזה בשם רבינו שמשון בפ' התכלת. די"ל דר"ש ס"ל כשיטת הרז"ה שהביא הב"י בסי' תקפ"ט דלמ"ד מצות א"צ כוונה אף אם צווח שאינו רוצה לצאת מ"מ יוצא. וה"ה הכא אף שכותב לשם חול. כיון שצריך כאן לשם קודש. היה לו ליקדש. ולזה שפיר הוכיח שא"צ לקדש בפירוש רק סתמא לשמה קאי יעו"ש במרדכי דמשמע הכי. ויש להאריך בזה: