דברי מלכיאל ב שפט

ח) עוד כתב הנו"ב שם להוכיח מהא דאיתא באה"ע סי' קכ"ה ס"ח שיש מחמירים אם נפל דיו על אות אף שהאות ניכר. והקשה הח"מ דלהחמיר לכתחילה בלא"ה נדע מהא דקיי"ל שצריך להפריד האותיות שנוגעים זל"ז אף שניכרים היטיב. וכתב הנו"ב דקמ"ל משום דבנגיעה הוא שחור כמו גוף האות. אבל הכא איירי שטיפת דיו שנפלה אינה שחורה כמו האות וניכר האות. וזה מיקרי מוקף גויל כיון שאינו שחור כהאות. ומ"מ יש להחמיר לכתחילה. ומוכח דכשר דיעבד. ועוד כתב דהא קיי"ל דמוקף גויל בעינן דווקא בשעת כתיבה. אבל נגיעה שנעשה אח"כ אינה פוסלת. וגם בעינן דווקא שיגע לאות אחר. אבל נקב אינו פוסל כמ"ש הב"י בא"ח סי' ל"ב. והכא אין נוגע לאות אחר וגם נעשה אח"כ. לזה הוצרך להשמיענו להחמיר לכתחילה עכ"ד. והנה מה שכתב דהא שניכר האות היינו מפני שחרות הדיו. לענ"ד לא משמע כן בלשון הפוסקים. ובסה"ת סי' ר"ד הלשון שאין שמה עליה. והובא בב"י סי' ל"ב כגון שנעשה מבית פא וכדומה. אבל הכוונה כמ"ש הפר"ח באה"ע סי' קכ"ה שהשינוי נעשה באות רק מה שנתעבה יריכו או קוצו או שנמצא מצידו איזה נקודה אבל נשארה צורת האות כדין יעו"ש. אבל אם נשתנה צורת האות שוב אין מועיל אף קריאת התינוק וכדקיי"ל בסי' ל"ב סט"ז. וכ"כ הפמ"ג בפתיחה לסי' ל"ב בדין חק תוכות דלענין זה אין מועיל קריאת התינוק ע"ש. ולפירוש הנו"ב קשה טובא דכיון דס"ל שאם האות יותר שחור מהדיו שנתפשט סביבו. מיקרי זה כתיבה. א"כ אין ההכשר מצד מקום נפילת הדיו. רק מצד איכות הדיו אם הוא שחור או לא. ולשונות הפוסקים וביחוד לשון הב"י באו"ח ואה"ע מבואר להיפוך. ומ"ש מצד שנעשה אחר כתיבה. הא גבי נגיעה ג"כ אין חילוק בגט ומחמרינן שם בסעיף ו' בכל גוונא וע' בב"י שם. ומ"ש מצד שאינו נוגע באות אחר כוונת הח"מ שם מצד קל וחומר. דהא חק תוכות חמיר מנגיעה כמבואר בפוסקים וכ"ה הלשון בח"מ ס"ק י"ב ע"ש. אך י"ל דהא גופא קמ"ל דבגט אף שניכר האות צריך תיקון ואקצר: ט) עכ"פ לענ"ד אין ראיה מכל זה לדינו של הנו"ב ואדרבא פשטות הש"ס בגיטין י"ט דדיו ע"ג דיו לא הוי כתב לענין שבת וכן לענין מעביר בקולמוס דקיי"ל כרבנן דר"י בגיטין דף כ' ע"א דלא הוי כתב משמע דאיירי בכל גוונא אף שהדיו השני שחור יותר. וכבר הרגיש בזה הנו"ב בעצמו שם וכתב לחלק דהתם כיון שכבר נכתב שוב לא מיקרי כתב עליון כתב אף שמשחיר יותר. אבל אם הקלף הושחר ע"י דיו שנפל עליו ואח"כ כתב עליו בדיו המשחיר יותר שפיר הוי כתב. וזה צ"ע לענ"ד דמאי שנא כיון דדיו ע"ג דיו לא מיקרי כתב. ולכאורה נראה ראיה לדבריו מהא דקיי"ל בגיטין י"ט ע"א שאין כותבים בעד עדים שא"י לחתום במי אבר אף שיכתבו אח"כ ע"ז בדיו ממין אחר ויהא שחור יותר אלמא שאינו כתב אף שכתב השני ניכר יותר. וכ"כ הטור באה"ע סי' ק"ל שאם כתבו במי אברא או במי עפצים על קלף שאינו מעופץ ואח"כ כתבו העדים ע"ז בדיו אינו גט ופסולה לכהונה. וע"ש בב"י הטעם מהא דבעי ר"ל מר"י בגיטין י"ט אי מותר בדיו ע"ג סיקרא והשיב לו וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ובירושלמי הלשון וכי מפני שאנו עסוקין בהלכות שבת אנו מתירין אשת איש [וזה דלא כפירש"י בגיטין שם שפירש דקאי על שבת ג"כ. וכ"פ הרמב"ם בפי"א מה"ש כהירושלמי וכבר העיר בזה בש"ק ע"ש] הרי שהחמירו בגט שאף כתב ממין אחר לא יהא כתב מספק. וא"כ קשה איך מועיל דיו על קלף מעופץ וכקושיית הנו"ב הנ"ל. וע"כ צ"ל דשאני התם שכל הקלף הוא כן. משא"כ הכא שכתב בהם אותיות והוי כתב גמור וכסברת הנו"ב הנ"ל. וזה דוחק לומר דבגט מחמירים טפי מבסת"מ. דעיקר החילוק משמע משום דבשבת בעינן מלאכת מחשבת כמ"ש במפרשים בירושלמי שם. אבל באמת אינה ראיה דנראה דלזה מהני לר"ת הכתיבה בדיו על קלף מעופץ משום דס"ל דמי עפצים לא הוי דיו כלל. ורק בגט כשר משום דבעינן רק דבר המתקיים. אבל בס"ת בעינן דיו דווקא. ולזה כשר דאף אם כתב במי עפצים אינו כתב כלל בסת"מ. ובגט כשר כשכותב בדיו על קלף מעופץ אף דמי עפצים כשרים לגט כדאיתא להדיא בגיטין י"ט. היינו משום דבגט בעינן רק דבר שהוא ניכר ושל קיימא והכא ניכר הכתב היטיב. רק בכתב ע"ג כתב ממש החמירו בגט אף שניכר וכמו דיו ע"ג סיקרא. והיינו דקאמר ר"י בירושלמי שבאיסור א"א ראוי להחמיר שלא לחשבו לכתב גמור. ויש להאריך בזה. ועכ"פ כיון שאין ראיה ברורה לדינו של הנו"ב קשה לחדש דין כזה נגד פשטות הש"ס והסברא: י) אמנם נראה דנהי דלענין אם כתב על קלף שהושחר מדיו קשה להקל כהנו"ב. מ"מ לענין הא דנ"ד וכן בנידון של הנו"ב שפיר יש להקל בזה. דהנה כשנופלת טיפה דיו לתוך האות יש בה שני פסולים. אחד מצד שאינו מוקף גויל מבפנים כי דעת כמה פוסקים שצריך בפנים ג"כ הקפת גויל. ואחד מצד שנתבטל צורת האות ע"י שנתמלא החלל הפנימי. וכשיגרור הדיו שבפנים וישוב האות כבראשונה. הרי נעשה האות ע"י חק תוכות שאין זה כתיבה כלל. ואף שהאות נכתב כהוגן על הקלף בכ"ז עתה שנתמלא דיו אין כאן אות רק טיוט דיו או איזה ציור אחר שאינו אות כלל וצריך לעשותו אות ע"י חקיקת התוך. וכ"כ הפמ"ג באו"ח ס"ק כ"ג. והנה גבי מוקף גוי' הסכימו כל הפוסקים דמהני גרירה ולא שייך בזה חק תוכות. והיינו משום דלא הוי פסול בגופו של אות דהאות נעשה כדין ואין בו שינוי. וכ"כ הרעק"א בחידושיו בסי' ל"ב סט"ז ע"ש באורך וכ"כ בפמ"ג בסי' ל"ב בכמה דוכתי. וכתב הפמ"ג במשבצות סי' ל"ב סק"ח דאף מבפנים האות אם ניקב ואינו מוקף גויל דאיכא דפסלי כדאיתא שם סעיף ט"ו. מ"מ מהני שיגרור מבפנים קצת מעובי האות סביב הנקב כדי שיהא מוקף גויל ולא מיקרי זה חק תוכות כיון שגוף האות נעשה כדין. ובלא"ה רוב הפוסקים ס"ל דמבפנים האות ליכא כלל דין דמוקף גויל ע"ש בסי' ל"ב סט"ו ואחרונים שם. וגם רוב הפוסקים ס"ל דמה שנעשה אינו מוקף גויל אחר גמר הכתיבה אינו מעכב כלל וכהירושלמי דפ"ב דברכות ומגילה. וא"כ עכ"פ בנ"ד אין לפסול מצד שאין מוקף גויל מבפנים עי"ז שהושחר שם מהדיו שנפל שם. דהא שפיר מהני לכ"ע לגרור שם מבפנים וכנ"ל: יא) ולענין מה שמתבטל צורת האות ע"י נפילת הדיו. נראה שצדקו דברי הנו"ב שזה שייך רק כשהדיו שנפל משחיר כמו גוף האות ואין ניכר כלל גוף האות ושוב אין שם האות עליו שהרי אין כאן לפנינו רק טיוט דיו או איזה צורה אחרת. אבל היכא שגוף האות משחיר יותר וניכר היטיב לעין רואה שזהו האות ותינוק קוראו. א"כ הוי שפיר שמו עליו ולא נתבטלה כלל צורתו והדיו שנוסף עליו גורם רק שנעשה האות אינו מוקף גויל לפי שהגויל שם שחור. אבל אין שייך לקרות זה חק תוכות. כי א"צ בזה לחוק התוך כדי לעשות צורת האות דהא האות נעשה כדין. וגם עתה ניכר צורתו לפנינו ושמו עליו. ואף אם נתחברו קוי ההא מלמטה ונעשה צורה אחרת לגמרי. ואלו היה עושה כן מתחילה ודאי פסול אף אם הקו המחבר הקוים היה נעשה בדיו שאינו שחור כ"כ כמו גוף האות. היינו לפי שנעשה האות בתחילה בפסול. וה"ז כאלו לא כתב הא כלל. אבל הכא שנתחבר אח"כ ע"י דיו שנפל על האות. שפיר י"ל דכיון שגוף האות ניכר. הרי לא נתבטל צורת האות ושמו עליו. ורק שנעשה בלי הקפת גויל. ובזה אין קפידא מצד מה שנראה כצורה אחרת. דהא אף כשנוגעים שתי אותיות זה לזה הרי ג"כ שניהם יחד הם כצורה אחרת ואין לה צורת אות כלל. ומ"מ שפיר מהני הפרדה וגרירה ולא הוי חק תוכות כיון שניכר צורת האותיות ושמם עליהם. וה"ה הכא בנ"ד. ולפ"ז נהי שהוכחנו למעלה שמ"ש הפוסקים גבי נפל טיפת דיו שניכר האות. כוונתם שלא נתמלא כל החלל וכדומה. מ"מ לדינא שפיר י"ל