דברי מלכיאל ב שפח

והכא נתמעט הדיו בעודו לח. ואף שכל האחרונים חלקו על הלבוש. מ"מ הכא דבלא"ה יש כמה צדדים להקל שפיר יש לצרף דעתו ג"כ: ג) והנה הרדב"ז סי' תקצ"ו השיג על הר"י אכסנדרני המובא בי"ד בב"י ובש"ע סי' רע"ו שכתב דהיכא שרגל הא שבשם דבוק רק משהו בגגו וקוראים אותו הכל הא. אזי י"ל שאין למחקו משום דיש עליו קדושת שם. ותמה הרדב"ז דכיון שאינו כצורת הא מה לנו שתינוק קוראו הא. וראיתי ביד שאול בי"ד סי' רע"ו שכתב לתרץ דכיון שתינוק קוראו הא הרי יש לו קדושת השם ואסור למוחקו. ואף שהוא פסול. היינו רק מצד דבעינן כתיבה תמה ומוקף גויל. וא"כ אין המחיקה בשביל תיקון השם רק בשביל תיקון הס"ת. וזה אסור דלא הותר למחוק השם רק בשביל תיקון השם. ושמח שם מאוד בזה יעו"ש. ולענ"ד ז"א דהפוסלים בזה אינו משום כתיבה תמה דהא רוב הפוסקים ס"ל שהקפת גויל צריך רק מחוץ להאות ולא בפנים ע' סי' ל"ב סט"ו. והפסול הוא רק משום שאין זה צורת הא וכדאיתא במנחות כ"ט ע"ב שצריך שיהא שם חלל שיהא הרגל תלוי וכמבואר בפוסקים. וא"כ שפיר הקשה הרדב"ז דמה מועיל שקורין אותו הא. והעיקר נראה שהריא"כ חשש לדעת התשב"ץ ודעימיה דס"ל שכשר אף כשנוגע הרגל בגג. אכן בתה"ד בפסקים סי' ע"ב כתב שהספק בזה הוא מפני שאין זה אלא דקדוק ע"ש. ובסי' ע"א שם כתב שרגל הא שנגעה בגג פסול עד שיתקן. משמע דס"ל דמיקרי שיש שם אות על ההא. עכ"פ הרי גם המחמירים בזה צדדו שיש מקום להקל להפריד והרדב"ז שם כתב בפירוש שמותר להפריד כשנפל אח"כ. והרלב"ח סי' א' צידד ג"כ שיש להקל בזה. וגם צידד שם שנגיעה בגוף האות מותר לגררה ולא הוי חק תוכות והביא זה בשם ה"ר מנחם ע"ש. ולזה יש להקל בנ"ד. וראיתי בספר סת"מ למהרש"ק סי' נ"ח שהחמיר בכגון הא דנ"ד שע"י רוק נתחבר הרגל לגג והדבק לא היה שחור כמו גוף האות. ולענ"ד העיקר כמש"ל ואין העת מסכים להאריך בדבריו שם. וגם לא ראה דברי הרדב"ז הנ"ל. וע' ח"ס סי' רס"ז בזה: סימן פ ד) אכן אם ההא שני רגליו מלמטה דבוקים לכאורה קשה להקל דהא הוי חק תוכות ממש. ואף שהסמ"ק והכלבו מקילים שאם נעשה לאחר כתיבה מותר לתקנו ולא הוי חק תוכות. מ"מ אנן קיי"ל כהסמ"ג וסה"ת החולקים על סברא זו. וגם הרמב"ן והרשב"א וש"פ דס"ל כהירושלמי בזה לחלק בין קודם גמר כתיבה לאחר הגמר. מ"מ כתבו הרבה אחרונים דהיינו רק לענין נגיעת אות לאות ולא לענין חק תוכות. וע' רד"ך סי' א' בזה וחי' רעק"א סי' ל"ב סי"ז בזה. וכ"נ דעת הגר"א שם ס"ק מ"ז דלא ס"ל כהסמ"ק. וכן מסתבר דכיון שנפל דיו על האות ונשתנה צורתו. הרי נתבטל האות לגמרי והו"ל כטיוט דיו על הקלף. ובפרט בהא שעיקר צורתו הוא שיהא לו חלל מלמטה כדאיתא במנחות כ"ט ע"ב שדומה לאכסדרה ע"ש. וממילא כשגורר באמצע ונעשה אות הרי הוא חק תוכות ממש. ורק לענין נגיעה אות לאות מחלק הירושלמי בזה להקל אם נעשה אחר כתיבה משום שהרי האות קיים בצורתו והכשירו. וגם מ"ש הבית מאיר סי' קכ"ה דהוי רק מדרבנן כבר חלקו עליו הרבה אחרונים בזה. וע' רד"ך סי' א' מ"ש בזה וע' חי' רעק"א סי' ל"ב סי"ז ואין לנו לחדש גזירות מדעתינו מה שלא נזכר בש"ס להדיא: ה) ורק יש לדון להקל מצד שהאות ניכר ותינוק קוראו הא. ובפרט לפמ"ש הנו"ב מ"ק חאה"ע סי' פ"ה שאם הושחר הקלף מחמת דיו שנפל עליו ואח"כ כתבו עליו אותיות בדיו המשחיר יותר וניכרים האותיות היטיב יש להכשיר ולא מיקרי דיו ע"ג דיו. וא"כ מכ"ש בנ"ד שלא נכתב עליו רק אח"כ נפל ונתפשט סביב האות. וכן הביא מעכ"ת דברי הנו"ב הללו. אכן ראיית הנו"ב שם צ"ע שהביא ראיה מהא דקיי"ל שעושים דיו מקנקנתום עם עפצים וכותבים על קלף מעופץ ודלא כר"ת בגיטין י"ט בתו' דס"ל שם שאין כותבין בדיו של עפצים על קלף מעופץ שאין מי מילין ע"ג מי מילין. אלמא דכיון שהדיו משחיר יותר משחרות הקלף שפיר דמי לכתוב בו. והוא תמוה דהא כבר כתבו הרא"ש וש"פ הטעם דרק של עפצים פסול מפני שצריך שיהא עם עוד מין אחר עם קנקנתום או גומא וכדומה וע' ביאורי הגר"א סי' תרצ"א ושו"ת משכנות יעקב סי' ל"ז באורך בזה. ולזה שפיר הוי כדיו ע"ג סיקרא דהוי כתב כדאיתא בגיטין י"ט משום שהוא מין אחר. וה"ה הכא שבדיו יש מין אחר ג"כ לבד עפצים. משא"כ היכא שהדיו הוא ממין אחד. רק שהעליון שחור יותר מהתחתון. וכן מוכח מדברי ר"ת בעצמו שכתב שם שהדיו הוא הנעשה משרף קליפת העץ. וקשה דהא מ"מ הוא דיו ע"ג עפצים שהם ג"כ קצת שחור. וא"ל דס"ל לר"ת שכיון שזה שחור יותר שפיר מיקרי כתיבה. דא"כ מה מקשה ממי עפצים. נימא שעושה המי עפצים חזקים יותר מכפי שהקלף מעובד בעפצים. וע"כ צ"ל דס"ל דכה"ג לא מיקרי כתיבה. וכ"כ הנו"ב בעצמו שם דלר"ת ס"ל דאף ששחור יותר לא מיקרי כתיבה. וא"כ קשה כנ"ל. וע"כ צ"ל לדעת ר"ת דכיון שהדיו שכותב בו נעשה ממין אחר שפיר מיקרי כתיבה אם הוא שחור יותר. וא"כ ה"ה לשאר פוסקים שמכשירים בדיו מעפצים י"ל ג"כ הטעם משום שמעורב בו עוד מין אחר וכדקיי"ל דבעינן דווקא שיהא בו עוד מין: ו) וכן איתא בירושלמי פ"ב דגיטין ה"ג דאיתא שם לענין אם כתב במי מילין ואח"כ שפך על הקלף דיו שאין בו עפצים הוי כתב לענין גט ורק דממעט לה מקרא וכתב ולא ושפך. ובעי שם אי הוי כתב לענין שבת ופשיט מהא דדיו ע"ג סיקרא הוי כתב וה"ה הכא. כן פירשו שם הק"ע והפ"מ. הרי מפורש שדיו ממין זה על דיו ממין אחר שפיר הוי כתב. ושם איירי ע"כ בקלף שאינו מעופץ או בנייר. דבמעופץ אם ישפוך עליו דיו ישחיר כל הקלף וגם דבזה לא הוי בעי אי הוי כתב לגבי שבת דפשיטא שכתב ראשון לאו כלום הוא דאין מילין ע"ג מילין וכמו שתופס הש"ס בפשטות בדף י"ט ובדף כ'. וע"כ איירי שאינו מעופץ וכן איתא להדיא בגיטין י"ט ע"ב שמי מילין נבלעים בנייר עד שאינו ניכר כלל. ואף שהנייר אינו מעופץ ע"ש ובתו' שם. והפ"מ כתב דאיירי בקלף מעופץ. והוא תמוה לענ"ד. והעיקר כהק"ע שם דאיירי בנייר שאינו מעופץ וע' בק"ע פי"ב דשבת ה"ד. וצ"ע טובא על הרמב"ם שלא הביא כלל הך דינא דהשופך לא גבי גט ולא גבי שבת וכן לא הביא הא דאיתא בירושלמי שם וכתב ולא המטיף ואכמ"ל בזה: ז) ומש"ש הנו"ב להוכיח מדפירש"י דלהכי אין מי מילין ע"ג מי מילין משום שמראה הכתב והקלף שוין ואינו ניכר. ומשמע שאם ניכר שפיר מיחשב כתב. לענ"ד נראה ברור דלאו דווקא נקיט רש"י שאינו ניכר דודאי ניכר קצת וכמ"ש הנו"ב בעצמו שם לשיטת ר"ת שהדיו שנעשה ממי עפצים ניכר על הקלף אף שמעובד בעפצים וכן מוכרח. דאינימא שאין ניכר כלל. א"כ מה תועלת במה שרושמים להעדים במי מילין באין יודעים לחתום ע"ש. וא"ל דאיירי כשעדיין לח וניכר הליחות על הקלף. דא"כ למה נקיט מי מילין לינקוט מים או רוק. וכן משני שם אח"כ ר"פ באמת שרושם ברוק. וע"כ צ"ל דהכא איירי שהמי מילין ניכרין מצד שחרותן. ורק כשנבלעין לגמרי שוב אינו ניכר כדאיתא שם י"ט ע"ב. ופירש"י דבכ"ז לא הוי כתב שאין זה היכר גמור. וממילא מוכח מזה דאף שניכר. מ"מ כיון שהוא ממין אחד לא הוי כתב. וכן מסתבר דאלת"ה למה פשיט שאין מי מילין ע"ג מילין. הא ודאי אפשר שיעשה המי מילין יותר חזקים מהראשונים. וע"כ צ"ל דבמין אחד אין חילוק: