דברי מלכיאל ב שפז

אבדם בבת אחת והוא מצאם בבת אחת רק הגביה פחות פחות מש"פ. בודאי חייב להשיב דאיכא אשר תאבד ומצאתה כדאיתא בב"מ דף כ"ז ע"א. ואם מצאם בשני זמנים מחולפים. ודאי דלא מצטרפי דאף מאן דס"ל מקרא דאשר תאבד ס"ל ג"כ קרא דומצאתה כדאיתא בב"מ שם ואכמ"ל בזה: ובזה ק"ל טובא על הא דריבית אינו בפמש"פ דלמה לא חשיב לה במשנה בב"מ דף נ"ה ע"א בהא דחמש פרוטות הן. ולשיטת הרמ"ה וש"פ דס"ל דמ"מ יש איסור דאורייתא בפמש"פ. ואף להסוברים דאסור מדרבנן. א"ש דלהכי לא חשיב לה וכמו דלא חשיב גזל וגניבה. אבל להתו' והרא"ש דס"ל שמותר קשה. ומקוצר הפנאי ההכרח לקצר: סימן עט כבוד ידידי הה"ג המפורסם וכו' מו"ה יוסף אברהם נ"י מו"צ דק"ק אסטראווא: ע"ד מה שנמצא בס"ת שנטשטשו בה הרבה אותיות וביניהן גם שם אלקים שאותיותיהם נראים כדבוקים. אבל גופי האותיות ניכרים בשחרותם ואינם דבוקים. לפי שהדיו של האותיות שחור יותר מהדיו או הפלאסין שמחברם. וניכר גם על העמוד שנגלל עליו עמוד זה שנקלט שם דיו מהטשטושים האלה וניכר שזה נעשה שלא בשעת הכתיבה. רק אח"כ. אך לא נודע אם זה נעשה מדיו שנפל על האותיות ואח"כ נגלל ונדבק מהם על עמוד שכנגדו ג"כ. או נעשה ממים שנפלו על האותיות ונתפשט דיו של האותיות לחוץ ונעשה כמו גיפלאסין. והשערת הסופר הוא שנעשה מדיו שנפל שם. והראו האותיות לתינוק דל"ח ול"ט וקרא אותם כראוי. ופלפל מעכ"ת בחכמה למצוא היתר לתקן השם. וחפץ לדעת דעתי הקלושה בזה. והנני להודיעו מה שנלע"ד בזה. אך בקוצר כי טרדותי מרובות כעת: והנה כתר"ה שלח לי למבחן שני קלפים מה שצייר הסופר איך שנתהווה הדיבוק באותיותיהם. ולפלא לי שאין שני הציורים שוים. כי בציור אחד ההא מלמטה פרוד. וגם למעלה בין הקו השמאלי לקו שלמעלה יש הפסק דק שאין בו דיו כלל. ורק הקו העליון דבוק עם היוד וההפסק שביניהם אינו שחור כ"כ כמו גוף האותיות. והיוד אף שיש סביבו דיו בכ"ז יש לו צורת יוד אף כשנצרף יחד ההתפשטות עם גוף היוד. ורק שדבוק ראשו עם קו ההא וקו המם סתומה. והמם סתומה מליאה דיו בפנים רק אינו שחור כ"כ. ובצורה השנית דבוקים שני קוי ההא מלמטה. רק שדיו של הדיבוק אינו שחור כמו גוף האות. וכן קו השמאלי דבוק לקו העליון במשהו באופן הנ"ל. והיוד צורתו כמו בציור הראשון. רק בינו ובין המם יש קצת לבנונית הקלף ואינו דבוק כ"כ להמם. ובתוך המם סתומה יש ג"כ קצת לבנונית הקלף. ואינו מכוסה כולו בדיו. ולפלא שלא הרגיש כת"ר בשינויים שבין שני הציורים הנ"ל. וארשום מה שנלע"ד בכל אופן מפרטים הנזכרים: א) והנה לפי התמונה אשר באות הא למטה אין הקוים מדובקים לגמרי. וכן בין הקו השמאלי לקו העליון יש הפסק משהו. אין פקפוק כלל שכשר. ומותר לגרור מה שנוסף על האות מצד הטשטוש. כיון שצורת האות לא נתקלקלה ותינוק דל"ח ול"ט קורא אותה הא. וגם אין כאן חשש חק תוכות. כיון שאינו דבוק לגמרי. ועוד נראה שאף אם דבוק קצת קו השמאלי לקו העליון. יש מקום להקל לתקן קצת להפריד הדיבוק. ואף דקיי"ל בש"ע י"ד סי' רע"ו סי"א שאם נדבק ההא ודומה לחית מותר למחוק כל הרגל משום שכבר נפקע ממנו הקדושה כיון שנעשה חית. וגם דהוי מוחק ע"מ לתקן. אבל אם דבוק רק מעט. יש לספק אם מותר. בכ"ז לענ"ד יש לסמוך על שיטת הפוסקים דס"ל שהא שנדבק בקו העליון אינו נפסל וכ"ה דעת המרדכי וכ"כ המהרי"ק שורש ע"א ובתה"ד סי' ע"ב בשם התו' וכ"כ התשב"ץ ח"א סי' נ' נ"א ע"ש באורך וכן החליט הגר"א באו"ח בסי' ל"ב ס"ק נ"ד כהמרדכי שמה שמפרידין רגל שמאל הוא רק למצוה מן המובחר. וכ"כ בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' כ"ז כ"ח הלכה למעשה והביא כן בשם מהרי"ט. וע"ש שפסק להפריד הדיבוק ואח"כ להעביר קולמוס על רגל שמאל ולהוסף קצת על הרגל השמאלי משום חשש חק תוכות ע"ש. ובאמת מפורש כן בירושלמי פ"ק דמגילה ה"ט דאיתא שם שבתורתן של ראשונים היה ההא פתוח ופירשו שם שהיה פתוח בין רגל שמאלי לגג. ומשמע דבתורתן של אחרונים ההא סתום. וכ"כ האור זרוע להדיא סי' תקנ"ב ע"ש. שוב ראיתי שכבר הביא את הירושלמי הנ"ל התשב"ץ ח"ב סי' ע"ג והביא ראיה מזה שאם נוגע הרגל משהו לגגו כשר כל שהתינוק קוראו הא ולא חית ע"ש. ובנ"ד יש לצרף שיטת הסמ"ק והכלבו דס"ל שאם נעשה אח"כ לא מיקרי חק תוכות ושרי להפריד. וע' שו"ת רד"ך סי' א' באורך בשיטת פוסקים הללו. ומ"מ שרי למחוק בנ"ד הדיבוק דהא הדיבוק לא נכתב בקדושת השם רק נעשה מנפילת דיו אח"כ ושפיר שרי להסירו משם. רק אם היה כותב לכתחילה רגל שמאל דבוק. היה מקום לאסור להפרידו: ב ועוד דהא פסק בשו"ע או"ח סי' ל"ב ואה"ע סי' קכ"ה ס"ח שאם נפלה טיפת דיו על אות והאות ניכרת לא מיקרי חק תוכות. ומייתי לה בב"י מדברי הסמ"ג וסה"ת והרא"ש רק הרמ"א מייתי באה"ע שם דעת מהרי"ק בשם יש מחמירין לפסול אף אם ניכר האות ושכן נוהגים. ומפורש במהרי"ק שם בשורש צ"ח דהחומרא היא רק בגט ולא בסת"מ יעו"ש. ולבד זה כבר כתב הג"פ שם ס"ק ל"ז שבשעה"ד יש להקל בזה אף בגט ע"ש. ובלא"ה כבר כתב הב"ח באה"ע סי' קכ"ה וש"פ שבסת"מ יש להקל יותר מבגט לפי שההפסד יותר גדול. וגם דהוי בזיון הסת"מ. ובפרט בנ"ד דאיכא קדושת שם הקודש. ובנ"ד האות ניכר היטיב שהרי התינוק קוראו כראוי. ואף שהרד"ך בסי' א' חדר ל' כתב שאם נדבק האות בפנים. מיקרי שאין האות ניכר. כבר השיג עליו הג"פ שם ס"ק ל"ב וס"ק ל"ז שלשונות הפוסקים משמע דלא כוותיה. ובנ"ד י"ל שאף הרד"ך מודה כיון שניכר גוף האות מצד שהוא שחור יותר. ואף שהרעק"א בחידושיו באו"ח סי' ל"ב כתב שאם נדבק בשם ההא לאחר כתיבה ונעשה כעין חית ומחקו הדיבוק הזה צריך למחוק כל הרגל שלא יהא חק תוכות ע"ש. היינו משום שכתב שם לצדד דהיכא שע"י הדיו שנפל דומה לאות אחר גם הסמ"ק מודה דהוי חק תוכות ע"ש. אבל בנ"ד אף אם הוא דבוק קצת. מ"מ אינו דומה לחית כלל וניכר שהוא הא. ובפרט לפמש"ל דכיון שניכר האות לא הוי חק תוכות כלל. ועוד דהרעק"א לא הביא שם שיטות הפוסקים שהזכרנו דס"ל שרגל ההא שנגע בגגו כשר. והטעם נראה לפי שהיה כמו חית ממש. וכבר כתבו המהרי"ק שורש ע"א וש"פ דאף לפי שיטת המכשירים מ"מ צריך שלא יגע כ"כ עד שתינוק יקראנו חית. אבל בנ"ד שניכר שהוא הא נראה דשפיר דמי לגרור הדיבוק מהרגל להגג. ואדרבא אסור למחוק הרגל שיש בו איסור מחיקת השם. וגם במחיקת הדבק צריך להזהר שלא למחוק מאומה מגוף ההא. וע' נו"ב מ"ק חי"ד סי' ע"ח מ"ש בזה ואקצר. ובפרט לפמ"ש הנו"ב סי' ס"ה דכיון שהדיבוק אינו שחור כמו האות מיקרי ניכר האות ע"ש בודאי יש להקל בזה. ולהלן יבואר זה בע"ה. ואף דבנ"ד יש לחוש שבשעה שנפל הדיו על האותיות לא היה ניכר ההא כלל. ורק אח"כ כשנדבק קצת דיו מזה על העמוד שכנגדו וכמ"ש בהשאלה. נתמעט כאן הדיו והוכר האות. מ"מ אין לנו להחזיק ריעותא בזה ובפרט שעכ"פ יש לנו בזה צירוף דעת הסמ"ק ודעימיה שהזכרנו. ואף הרדב"ז ח"ב סי' תקצ"ו שהחמיר בהא שנדבק רגלו לגגו אף משהו. מ"מ כתב שם שאם נדבק אחר כתיבה יש להקל ולהפריד ע"ש. וגם יש לצרף שיטת הלבוש הובא באחרונים שבעוד הדיו לח מותר להסירו ולא מיקרי חק תוכות