דברי מלכיאל ב שפד

לו פשטות הענין וגם דברי הספרי מורים ע"ז דבמצות מצורע לא שייך לכלול זה: יז) ובזה יש לבאר סתירת דברי רבא שהזכרנו. דתלי בהני לישני אי כה"ג מיקרי עשה אי ל"ת וכמש"ל. ועפ"ז י"ל ג"כ מ"ש הרי"ף בב"מ דף ל' דבכהנים בטומאה הוי עשה ול"ת. וחשיב עשה דוקדשתו. והוא תימא שלא כתב עשה דקדושים יהיו וכמ"ש רש"י ותו' שם וקרא דוקדשתו באמת קאי על ישראל כדדרשינן ביבמות פ"ח שיקדשוהו בעל כרחו. אבל לפמ"ש א"ש דבעי שיהא קום ועשה וזה אתי מוקדשתו כדדרשינן ביבמות פ"ח ע"ב שאם לא רצה דפנו ע"ש. וגם לדברי רש"י ותו' י"ל ג"כ דהיא גופה הוי מ"ע שיהיה קדוש. וכמש"ל לענין שביתה. אך באמת קשה טובא על הרי"ף הנ"ל דהא הקשו התוס' בב"מ שם מיבמות כ' ע"ב דמסקינן דהך דקדושים יהיו לא הוי עשה וכן קיי"ל בכ"מ בש"ס. ותירצו דרק לענין אלמנה לכ"ג קאמר הש"ס דלא הוי עשה משום דקדושים יהיו כתיב גבי טומאה בקרא וכן חשיב לה בנזיר נ"ח ע"א גבי גילוח זקן ע"ש [ומ"ש בתוס' שם קדוש יהיה. נראה שהוא ט"ס וצ"ל קדושים יהיו וכ"ה ברש"י שם]. אבל לפמ"ש הרי"ף דהעשה היא מוקדשתו. א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא קרא דוקדשתו כתיבא גבי אלמנה ואינך בפ' אמור ובהדיא מייתי לה ביבמות פ"ח ע"ב גבי נשים פסולות ע"ש. וצ"ע לעת הפנאי ומטרדותי ההכרח לקצר: סימן עז ב"ה טבת תרל"ה בי"ד ס' רס"ח ס"ג הביא המחבר שיטת התו' דגר צריך שלשה לכתחילה ובדיעבד כשר בחד ורק קבלת מצות בעי בשלשה. והביא ג"כ שיטת הרמב"ם דבעי ג' לעיכובא. והנה התוס' הוכיחו דעתם מהא דאיתא ביבמות מ"ה ע"ב דמי שנהג מנהג ישראל הוי גר דמי לא טבל לקריו או לנדותה. אלמא לא בעי שלשה בטבילה. ורק קבלת המצות בעי שלשה. ודבריהם צ"ע דמשמע שם שלא קבלו המצות בפני ג'. דהא איתא שם דהוו קרו ליה בר ארמאה או בר ארמית ולא פירשו משום דלא טבל. משמע שסברו שלא עשה עדיין שום מעשה גירות. ומוכח דלא בעי ג' אף בקבלת מצות. והרמב"ן בחידושיו ביבמות הקשה ג"כ מקדושין ס"ב ע"ב דאמרינן שם דנכרי לא מיקרי בידו להתגייר דמי יימר דמזדקקי ליה תלתא. ומוכח מזה דאף בדיעבד מעכב. ותירץ ע"ז ג"כ דקבלת מצות בעינן בפני ג'. וזהו ג"כ תירוץ התוס' בקדושין ס"ב ע"ב ע"ש. ולפמ"ש קשה לומר כן. ועו"ק דהא שפיר הוי בידו להגיד לפני שלשה שמקבל על עצמו מצות התורה. ובשלמא לראות הטבילה שפיר י"ל שאינו בידו שהרי יכולים תיכף להפנות פניהם לצד אחר לבלתי לראות טבילתו. אבל בזה יוכל להגיד זה ברגע אחת לפני ג'. ודוחק לומר דלא מיקרי ב"ד רק כשהזמינו עצמם לכך. והא מצינו בב"ב קי"ד בשלשה שבקרו החולה ביום רצו עושין דין ואף שבשעת שמיעת הצואה לא חשבו להיות דיינים ואף אם נמצאו שם בבית החולה רק לבקרו כלשון הש"ס שם ולא נתכוונו להיות ב"ד. בכ"ז מיקרי ב"ד. וע' תוס' בב"ב שם. ורק בהודאה לענין שא"צ לומר כתובו איתא בסנהדרין כ"ט ובח"מ סי' ל"ט דבעינן שיהיו ב"ד קבועים ושישלחו אחריו וע"ש במפרשים הסברא בזה. אבל בעלמא וודאי דכל שלשה הוו כב"ד: והנראה בישוב זה דהנה איתא ביבמות מ"ו ע"ב ארחב"א א"ר יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה. ופירש"י ע"ז משום דכתיב במדבר ט"ו משפט אחד יהיה לכם וגו'. ותמהני למה נקיט קרא אחרינא מהאי דדרשינן בגמרא מ"ז ע"א מקרא ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. והתוס' ד"ה משפט תפסו שניהם. ולא ידעתי למה. ואולי לשון משפט שבש"ס דחקם דהו"ל למימר דכתיב בו ושפטתם אבל הוא דוחק גדול. ואפשר הוקשה להם דמאי קמ"ל ר' יוחנן דהא ברייתא היא לקמן מ"ז ע"א. ולזה פירשו דס"ל לר' יוחנן כרב יהודה דדריש בסנהדרין ז' ע"ב מקרא דושפטתם דרשא אחרינא ע"ש. וכן דריש שם מהא דסמיך קרא דשמוע לושפטתם שלא ישמע דברי בע"ד מקודם ע"ש. ובין גרו דריש אפילו בין תנור לכירים ע"ש. וכן בספרי ריש דברים דריש מינה ובין גרו שכנו והיינו כנ"ל. ולזה הוצרך ר' יוחנן לומר דמ"מ בעי ג' דמשפט כתיב ביה. וכן בילקוט פ' דברים מייתי לה בדרך מחלוקת: ועפ"ז יש לישב הא דבשבועות ל"א ע"א יליף בברייתא הא דלא ישמע דברי בע"ד מקרא דמדבר שקר תרחק. וקשה טובא דתיקשי לאמוראי דבסנהדרין ז' דילפי לה מקרא דשמוע. אבל לפמ"ש א"ש דעיקר דרשא דבסנהדרין ז' הוא מדסמיך שמוע לושפטתם. וברייתא דשבועות ל"א אתיא כר' יהודה דיליף ביבמות מ"ז מקרא דושפטתם לענין גר שצריך ג'. ור' יהודה לטעמיה דס"ל ביבמות ד' ע"א דסמוכין בעי מוכח ומופנה. והכא אינו מופנה דקרא דשמוע אצטריך לדרשא אחרינא כדאיתא בספרי ע"ש. וכן ושפטתם צדק דרשינן בסנהדרין ז' לדרשא אחרינא ע"ש. ואף שכתבו התוס' ביבמות ד' דבמשנה תורה הוו כולהו מוכח ומופנה. י"ל לאו דווקא כולהו. ואף שהרמב"ם בפכ"א מה' סנהדרין מייתי לכולהו דרשות ע"ש. נראה דס"ל דהוי רק אסמכתא ע"ש בכ"מ. גם י"ל משום דאנן לא פסקינן כר' יהודה בהא דסמוכין. ור' יוחנן ס"ל דדרשינן סמוכים. וכן משמע בסוכה דף מ' ע"ש: והיותר נראה בישוב דברי התו' דבאמת לענ"ד מה שציינו המציינים ברש"י ותו' על פסוק משפט אחד במדבר ט"ו שהוא משפט דכתיב גבי נסכים. הוא טעות לענ"ד כי מה ענין הוא לשם. וכבר דרשו חז"ל פסוק זה בספרי וילקוט יעו"ש. אבל נראה ברור שזהו הפסוק שבסוף פ' אמור משפט אחד יהיה לכם כגר וגו' ע"ש. ונראה שגרם להם הטעות מש"כ ברש"י ולגר. ובפ' אמור איתא כגר. אבל ברור שהוא ט"ס וצ"ל כגר. וגם לפי הבנתם דקאי אקרא דפ' שלח. ג"כ יש שינוי כי שם כתוב ומשפט אחד וז"ב. וקרא דפ' אמור איירי שפיר גבי דינים ומיניה דריש בסנהדרין ל"ב לענין דינין ע"ש. וקושטא קאי שכן מצאתי בילקוט שהביא מימרא דר' יוחנן בפ' אמור על פ' זה ע"ש. וכן מצאתי באדרת אליהו להגר"א ז"ל שהעתיק שם דרשה זו. וכ"ה ברש"י קדושין ס"ב ע"ב להדיא מהאי קרא משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח ע"ש: והנה התו' כתבו בסנהדרין דף ב' ד"ה דברי הכל דמ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן ס"ל דלא ילפינן מקרא דמשפט אחד רק לענין לאקושי ד"מ לד"נ אבל לא ד"מ להדדי לענין שלשה. וא"כ לא איירי קרא כלל מענין שלשה. והוא מוכרח אליביה דהא לא יליף מומחים מד"נ וכמ"ש התו' שם יעו"ש. ולמ"ד דאין עירוב פרשיות כתיב כאן וס"ל דבעי ג'. ס"ל דילפינן ממשפט אחד לענין שלשה לאקושי ד"מ להדדי. וכתבו שם דר' יוחנן דס"ל בב"ק ק"ז דאין עירוב פרשיות כאן. ובירושלמי והכא ס"ל דבעי ג'. ע"כ ס"ל דיליף ממשפט אחד ע"ש. והשתא מיושב שפיר דר' יוחנן דריש מקרא דמשפט דאזיל לטעמיה דס"ל דילפינן שלשה מהאי קרא וכנ"ל. ור' יהודה ס"ל עירוב פרשיות ולא יליף מינה לענין שלשה. ולזה הוצרך לדרוש מקרא דושפטתם: ועפ"ז מיושב קושיית התו' בדף מ"ה ע"ב גבי הא דאמר ריב"ל מי לא טבל לקריו שהקשו דהא בעי ג'. ונתקשו בזה כל הפוסקים. וכתבו התו' שם לתרץ כמ"ד דד"ת חד נמי כשר. רק דחו דגבי אשה לא שייך זה ע"ש וכ"ה במרדכי. והיה נראה שזה תלוי בזה. דלר"י דס"ל עירוב פרשיות ועיקר לימודו מושפטתם