דברי מלכיאל ב שפג

יב) ועפ"ז יש ליישב ג"כ דברי הרמב"ם שכתב דמילה דוחה צרעת משום דעשה דוחה ל"ת דבאמת בזה פליגי הני תרי לישני בשבת שם אליבא דרבא אי דחי עשה בכה"ג ל"ת אי לא. והרמב"ם פוסק בזה כלישנא קמא דשפיר דחי. ועפ"ז יש לישב קושיית התו' בשבת כ"ד וביצה ח' דבשבת שם משמע דלא ס"ל לרבא די"ט הוי עשה ול"ת מדלא קאמר טעמא דאין שורפין קדשים ביו"ט משום הכי כדאמר רב אשי שם. ובביצה ח' ע"ב ס"ל דהוי עשה ול"ת ע"ש. והיא סתירה גדולה. אבל עפמ"ש י"ל דהא התו' הקשו בקדושין ל"ד דמ"מ ישרפו נשים שהם אין מצוות על מ"ע שהז"ג ותירצו כיון שיש עשה גם הלאו אלים. ולכאורה קשה כיון דמעיקרא ס"ד דלא אלים הלאו וכשיטת הריב"א הנ"ל. א"כ הו"ל להקשות טפי כיון שאין העשה שוה בכל א"כ כ"ע לישתרו וכמש"ל שזה תלוי בזה. וצ"ל דשפיר אסיק אדעתיה סברא דאלים. רק ס"ד דמ"מ בנשים דליכא בהו העשה כלל ממילא לא שייך לומר דאלים הלאו. ותירץ דמ"מ אלים. ולזה י"ל דרבא לא רצה לומר דהוי עשה ול"ת משום דס"ל כסברת הריב"א דהל"ת שפיר נדחה. וממילא הו"ל לדחות לגמרי כיון שהעשה אינה שוה בכל. ובזה מיושב ג"כ מה שיש לתמוה באמת על כל הני אמוראי דילפי שם מקראי אחרינא דהא וודאי יש ביו"ט מצות עשה. אבל לפמ"ש א"ש. וא"כ י"ל דסוגיא דשבת כ"ד אזלא אליבא דלישנא קמא בשבת קל"ב אליבא דרבא. וסוגיא דביצה ח' אזלא ללישנא בתרא בשבת שם דמחשיב לה בכה"ג לעשה ול"ת. ובזה מיושב ג"כ קושיית התו' בחולין קמ"א על שיטת הריב"א. דשם איירי אליבא דרבא ע"ש ואזלא הך סוגיא אליבא דלישנא בתרא בשבת שם כנ"ל. ומ"מ הרמב"ם פסק כסתמא דסוגיא דפסחים מ"ז ושבת כ"ד שם. וכן בשבת קל"ב בתר הני תרי לישני סתם שם בדף קל"ג כלישנא קמא דרבא לא ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת ע"ש: יג) רק שעומד לנגדינו מ"ש הרמב"ם בפ"א מה' מילה ובפ"ב מה' יו"ט ומה' שופר דיו"ט הוי עשה ול"ת ולא נדחית מפני עשה ע"ש. והנה מהך דמילה ושופר לא קשה לכאורה דהא מילה ושופר העשה גופא אינה שוה בכל ושפיר לא דחיא. אך מפ"ב מה' יו"ט גבי שריפת קדשים קשה [וע"ש מ"ש בספר קובץ. ודבריו קשים מהא דהלכות מילה הנ"ל] ונראה דלכאורה קשה טובא על התו' דקדושין ל"ד. דהא עשה דשריפת קדשים הוי מ"ע שהז"ג דהא אין שורפין קדשים בלילה ואין נשים מצוות בו והוי עשה שאינו שוה בכל. ונראה שאף שאינם מצוות בו. מ"מ מותר להם לעשותו כיון שהאנשים מצווים וכמו דמצינו בפסחים נ"ט דכהן עובר אעשה דהשלמה כדי שיעשה חבירו הפסח. וכן משמע בכתובות מ' גבי ולו תהיה לאשה דהיא אינה מצווה ע"ז. ומ"מ קאמר שהעשה תדחה הל"ת ע"ש. וכ"כ בכפות תמרים ביומא פ"ז והוכיח כן מעשה דייבום. רק שההפלאה בכתובות כ"ד חולק ע"ז. וכן הפנ"י בכתובות מ' ובמק' הארכתי בזה. ועוד יבוא אי"ה בל"נ בזה [ומצאתי בפנ"י שהקשה קושייתו ובאו"ח תירץ כנ"ל. ות"ל שכוונתי לדעת הגדולים] ועפ"ז מיושב מה שהקשיתי ל"ל הקשו התוס' בפשיטות שידחה העשה את ל"ת ועשה. ולפמ"ש א"ש דהא גם עשה דשריפת קדשים אינו שוה בכל. ורק גבי נשים שפיר מקשו התו'. ולשיטת הריב"א שהזכרנו באמת צ"ל דס"ל דכיון דהיא אינה מצווה לא דחיא הל"ת וכדעת הפנ"י והפלאה הנ"ל: יד) ובזה מיושב ג"כ מה שיש להקשות בכגון זה במילה שלא בזמנה שאינה דוחה יו"ט משום דהוי עשה ול"ת. דמ"מ אפשר ע"י נשים דהא קיי"ל דאשה כשירה למול. אבל לפמ"ש א"ש. ולבד זה ג"כ לק"מ עמ"ש בחיבורי ח"א סי' ו' אות ו' בזה. ובזה מיושב הכל בס"ד דרבא קאמר טעמא דהוא לבדו ולא מהא דעשה ול"ת. משום דס"ל כהריב"א הנ"ל. וא"כ הו"ל להעשה לדחות הל"ת ועשה. רק משום דהעשה ג"כ אינה שוה בכל כנ"ל. ואף דתרומה מותר לשרוף אף בלילה וכמפורש במשנה שם דהא איירינן בהדלקת נר שבת וכ"ה בירושלמי שם. מ"מ כיון דתרומה ילפינן מקדשים דמצוה היא לא עדיפא מינה. אבל עדיין קשה דישרפו נשים וכן גבי מילה שלא בזמנה ימולו נשים וכנ"ל. ולזה הוצרך לדרשא דהוא לבדו. אבל הרמב"ם ס"ל דכיון דלא מיפקדה. אינה רשאה לעבור על הל"ת בשביל מה שמחויבים אחרים לעשותה. וגבי אנשים שפיר סגי בטעמא דעשה ול"ת. וכן בשבת קל"ב במילה בצרעת דאף דמילה הוי עשה שאינו שוה בכל. מ"מ ס"ד דנשים ימולו וכנ"ל. ובזה פליגי הני תרי לישני וכנ"ל. ועוי"ל דהא כתבו התו' ריש שבת ובעירובין ל"ב דהיכא שבא ע"י פשיעה לא אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. וזה כעין הא דקיי"ל בעירובין ק' דעשה דפשיעה אינה דוחה ל"ת וע"ש בתו'. ולזה הרמב"ם בפ"ג מהי"ט דאיירי בחלה שנטמאת דהו"ל עשה דפשיעה. לזה לא אמרינן לנשים שיחטאו בשביל האנשים. אבל רבא איירי שם בלא פשיעה בסתמא ולזה הוצרך לטעם הנ"ל. ומיושב בזה דקדוק הקובץ שם ע"ש: טו) אך לפ"ז יקשה ממילה בצרעת שכתב הרמב"ם דעשה דוחה ל"ת. דהא מילה נמי אינה שוה בכל. ומאי שנא ממילה שלא בזמנה שכתב הטעם משום דהוי עשה ול"ת כנ"ל. ואם כי יש עוד מקום לישב זה אך עיקר הדבר אינו נראה לי לומר דעשה דמצורע מיקרי אינו שוה בכל. דעיקר העשה הוא לנהוג דיני טומאה וטהרה מה שיצוה הכהן בדינו. אמנם לפמש"ל דהעשה הוא לאו הבא מכלל עשה דתשמרו לעשות. י"ל דהא כתב הפנ"י בכתובות דף מ' דבשוא"ת שפיר עשה דוחה עשה ע"ש. ורק היכא דאיכא עשה ול"ת העשה מחזק את הל"ת ואינו נדחה. וכבר כתב המל"מ בפ"א מה' נערה בשם הרשב"א סברא זו ע"ש. ולכאורה קשה עליו מפסחים נ"ט גבי עשה דהשלמה דפריך הש"ס מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה. והנראה דכל עשה שעיקרה בקום ועשה אף שנמשך ממנה שוא"ת מ"מ כבר היא עשה גמורה. אבל מה שהוא לאו גמור הבא מכלל עשה שפיר נדחה. ולזה בעולה לכה"ג נראה דעשה דאשה בבתוליה יקח הוא עשה גמורה שהרי הכה"ג מוכרח שיהיה לו אשה ביוה"כ. ואף שהמל"מ כתב ריש ה' אישות היפוך זה ע"ש. מ"מ נראה כנ"ל. וכ"מ מדברי הרשב"א שהביא המל"מ שם בפ"א מה' נערה שכתב על מצרי ואדומי הטעם דהוי לאו הבא מכלל עשה. וגבי בעולה לכ"ג כתב משום דאינו שוה בכל ע"ש. וכן עשה דהשלמה נראה שכיון שבאה העשה מפורשת להשלים כל הקרבנות בתמיד. הוי קום ועשה. ולא חשיב ל"ת רק במקום שאם אינו עובר הל"ת אינו מקיים העשה. ואטו מי שאינו נושא מצרית ואדומית מקיים עשה. אבל מי שמקריב התמיד אחר כל הקרבנות שפיר מקיים עשה. וכן הכה"ג כשלוקח בתולה. וכן בשבת ויו"ט הוי בשביתה שפיר מ"ע כיון דכתיבא בלשון שביתה וכמובן. וכ"כ הרמב"ן בפירושו עה"ת פ' אמור ששביתה בשבת היא מ"ע וכ"כ התו' בשבת ס"ט ע"א ד"ה דידע: טז) והנה עיקר מ"ע דבצרעת נראה שהוא כעין מ"ש הרמב"ם בפ"א מהמ"א דבבהמות טמאות איכא לאו הבא מכלל עשה דכתיב אותה תאכלו. ומ"מ בסה"מ לא חשיב הרמב"ם רק מ"ע דלבדוק בסימני בהמות טהורות וטמאות. וכבר הרגישו בזה המפרשים ע"ש במ"מ ובלח"מ בפ"ב שם וברלב"ח סי' פ"ו ג"כ. ומש"ש הרלב"ח אין לו מובן לענ"ד ע"ש. אבל העיקר כי סברת הרמב"ם שאין ראוי זה למנות למ"ע בפ"ע מה שבא מכח דיוק הפסוק. רק מה שבא בתורת ציווי. ולזה כלל בדיקת הסימנים ואיסור אכילת הטמאים במ"ע אחת. וכן כאן כללו מצות טומאת וטהרת מצורע ואיסור קציצת הבהרת לכל פרטיה במצוה אחת וז"ב. ורק שבזה חולקים הני תרי לישני דבשבת קל"ב. דלישנא קמא ס"ל דבמצות מצורע לא נכלל רק טומאה וטהרה. ואיסור הקציצה הוא מלעשות וכמ"ש רש"י ותו' בשבת שם. ולישנא בתרא או דס"ל דהכל מצוה אחת כנ"ל. או דס"ל דגם בכה"ג מיקרי עשה. ולישנא קמא ס"ל דגם בכה"ג מיקרי ל"ת ולזה הרמב"ם ס"ל כלישנא קמא שכ"נ