דברי מלכיאל ב שפב

קיימו כמבואר בפי"ו מה' סנהדרין ופ"א מה' נערה. ואיהו גריס כגירסת הרי"ף כמ"ש בכ"מ שם. וגריס הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו ומפרש כפי' הבעה"מ והרמב"ן במלחמות סוף מכות דלכ"ע לאו שקדמו עשה לוקין עליו ואף לר"ל. ולהבעה"מ עיקר טעם ר"ל הוא משום התראת ספק. וממילא אין קושיא מהא דדמי ללאו דחסימה וכמובן ע"ש. והוא מוכרח בסוגיא שם ולא כתירוץ הראשון של הבעה"מ שם וכבר דחה אותו הרמב"ן שם בלא"ה. וכ"כ הלח"מ בפי"ח מה' סנהדרין דהרמב"ם מפרש כפי' הבעה"מ ע"ש. ודברי הכ"מ בפ"א מה' נערה שכתב שהרמב"ם פוסק דלאו שקדמו עשה אין לוקין עליו הוא תמוה. וכ"כ הלח"מ בפי"ח מה"ס שם שהרמב"ם פוסק דלוקין. ולפ"ז אין שייך להביא ראיה לשיטת הרמב"ם מהך דמכות כ"ב ע"א כיון דלדידיה ליכא למ"ד דאין לוקין בקדמו עשה: ו) ומ"ש כתר"ה שהעשה הוא מקרא דנגע צרעת וגו' והובא אל הכהן. לא ידעתי מנין פשוט לו הדבר כ"כ. והלא כבר נתחבטו התו' בשבת קל"ב מה היא העשה אם לשמור או לעשות ע"ש. והעיקר כתירוצם שם דתרי לעשות כתיבי. דבספרי פ' תצא דריש הך דאתה עושה בסיב שע"ג רגלו מלעשות בתרא ע"ש. והא דדריש לה בשבת קל"ג מלעשות קמא. צ"ל דלאו דווקא נקיט קמא וקיצרו הפסוק וכמ"ש התו' בכ"מ כה"ג. וע' שבת קכ"ו ע"ב וקל"ב ע"א בתוד"ה ההיא בכה"ג. ובאמת צריך להבין למה לא פירשו דהאי עשה היינו ההוא קרא דוהובא. והנה הרמב"ם בס' המצות מצוה ק"א מנה מ"ע שהמצורע יהיה טמא בכל דיניו. וכוונתו שם נראה שהמצוה היא עלינו בכלל שננהוג דיני טומאת מצורע וכמש"ש לענין טומאת נבילה וזב ושארי טומאות ע"ש. והרמב"ן חולק עליו באמת שם במצוה צ"ו וס"ל שאין לחשוב דיני טומאות למצות עשה. וכ"כ הפר"ד בדרך מצותיך שהרמב"ן אינו חושב מצות מצורע וכ"כ החינוך במצוה קס"ט. והנה כ"ז שייך אם נאמר שהמ"ע היא לדון דיני טומאת צרעת. אבל אם נאמר שהמ"ע היא על גוף המצורע לבוא אל הכהן. א"כ למה יחלוק הרמב"ן ע"ז דוודאי מ"ע גמורה היא זו. ופקחתי עיני וראיתי בחינוך שם מצוה קס"ט שכתב להדיא כן דהמ"ע היא על המצורע לבוא אל הכהן ע"ש. וכבר תמה עליו הפר"ד שם בהגהותיו דאם הכוונה כן לא היה חולק הרמב"ן וכמש"ל. ות"ל שכוונתי לדעתו הק'. ודברי החינוך לכאורה סותרים את עצמם שבמצוה תקפ"ד כתב להדיא שמילה דוחה צרעת משום דעשה דחי ל"ת ע"ש. ולדבריו הא הו"ל עשה ול"ת. ובאמת צ"ע על הרמב"ם והרמב"ן ל"ל נפרש כפי' החינוך שהמצוה מוטלת על המצורע וכן על תו' ורש"י דשבת קל"ב שנדחקו בביאור העשה מאיזה פסוק הוא. וקשה דהא מפורש בקרא נגע צרעת כי תהיה וגו' וכמ"ש גם כת"ר: ועוד נראה בזה לפמ"ש הא"ע בביאור התורה על פסוק והובא שיביאוהו אחרים אף בע"כ. ובאמת לא נמצא דרש זה בתו"כ. רק ריש פ' מצורע כתיב עוד והובא אל הכהן גבי טהרתו ושם דרשו בת"כ שלא ישהא אותו והובא ברמב"ן עה"ת שם ופי' כהא"ע ע"ש. ונראה הכוונה שאין מוטל עליו המצוה בפרטות רק שמוטל המצוה בכלל להזהר בדיני טומאות וכמ"ש הרמב"ם וממילא החיוב על כל ישראל להביאו אל הכהן ולשאל עליו אם הוא טמא או טהור. [וע' בהתורה והמצוה פ' תזריע שכתב דהת"כ מפרש דוהובא קאי על הנגע ולא על האדם דלא כהא"ע ע"ש פ"ג סי' ע'] והוי כמו וקדשתו אפילו בע"כ דקאי על אחרים ונראה שגם החינוך כוונתו כן שמוטל על האדם להראות אל הכהן הנגע למען ידע אם הוא טמא או לא באשר כי הדבר תלוי בכהן במה שאומר טמא או לא וכמבואר בת"כ ובמשנה רפ"ג דנגעים. וכן בנגעי בגדים ובתים דכתיב והראה את הכהן וכתב שם החינוך כדעת הרמב"ם הנ"ל שהמצוה היא להתנהג בדיני טומאות ההם. ולזה צריך לישאל לכהן לידע אם הוא טמא או טהור. ואזדא ליה קושית הפר"ד הנ"ל על החינוך. וכמובן: ח) ובזה מיושב ג"כ דברי החינוך שכתב במצוה תקפ"ד דצרעת הוי ל"ת לחודה וכן דברי התוס' ורש"י בשבת שלא כתבו דהמ"ע היא מהאי קרא. דבאמת במה שהוא קוצץ בהרתו אינו מבטל כלל מ"ע ההיא. דאטו מי שהוא טמא בזוב אינו רשאי לבקש לו רפואה שיתרפא מזובו. וכן המצורע אם יקצץ הבהרת שפיר מקיים דיני טומאתו. דהשתא יטהרנו הכהן כיון שהלכו לה סימני טומאה. וע"ז באה הל"ת שאסור לו לקצצה. וא"כ אין הל"ת מענין העשה כלל ואין שייכים זה לזה. ורק חז"ל דרשו מתיבת לעשות דקאי על קציצת בהרת שלא יקצץ. וכן מפורש בחינוך שם מצוה תקפ"ד כאשר צויתים תשמרו לעשות. ולא שיקצצו הבהרת. והיינו לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה. ואף שהחינוך גופיה צ"ל דלא נקטה להכי דהא איהו ס"ל דהוי ל"ת לחוד כנ"ל. מ"מ מיניה נשמע לשיטת רש"י ותו' בשבת. וגם לפירש"י שם דילפינן מלעשות ככל אשר יורו. ג"כ הכוונה שיעשו ככל אשר יורו ולא שיקצצו. והוא לאו הבא מכלל עשה. וכ"כ שם בחי' הרשב"א להדיא בדף קל"ג ע"א דהויא לאו הבא מכלל עשה ע"ש: ט) וממילא אזדא לה ראיית כתר"ה מהך דמכות כ"ב. דכיון שעיקר העשה הוא מלעשות שהוא מיעוט שאסור לקצוץ. א"כ אין שייך לומר שהוא לאו הניתק לעשה כמובן. ואף לדברי כת"ר שהעשה הוא מוהובא אל הכהן. לא הבנתי מה שייך זה ללאו הנל"ע דאטו העשה היא היפך הלאו. וכי אחר הקציצה אינו יכול להראותו לכהן. ואם נתפוס שאינו יכול. א"כ שוב כבר ביטל העשה ושפיר לקי. ולאו שקדמו עשה אינו רק כשבא לתקן הלאו וכמו בלאו דטמא הבא למקדש דאף כשנכנס יש המצוה לשלחו. וכן חשב הרמב"ן במלחמות במכות כמה לאוין כאלה יעו"ש. ולבד זה לדברי כתר"ה נימא שהמסיר בדי ארון אינו לוקה דהא כתיב והבאת וגו' ולא יסורו וגו'. והו"ל לאו שקדמו עשה. ובמכות שם פריך ג"כ מינה. אבל העיקר כמ"ש כי זהו אינו עשה רק נכלל בכללות המצוה וכמ"ש הרמב"ם על כל הציווים שבפרשה שאינם רק פרטי מצוה אחת. וכן כאן גבי טומאת צרעת וכנ"ל. וגם הרי הלאו שייך אף משנזקק לטומאה שכבר הראה את הכהן והוחלט כמ"ש בספרי שם. אבל העיקר כמ"ש שהעשה היא מלעשות כנ"ל: י) ועוד נראה לדחות ראיית כת"ר לפמ"ש דהמ"ע היא מקרא דנגע צרעת והובא אל הכהן. דהנה ידוע דראיית נגעים אינה בלילה ולא בשבת ויו"ט. וא"כ הו"ל מ"ע שהז"ג שהנשים פטורות בה. והרמב"ם ס"ל רפ"א מה' תמורה דעשה שאינו שוה בכל אינו מנתק לאו השוה בכל וכלישנא אחרינא שברש"י תמורה ד' ע"ב ע"ש. וא"כ ה"נ לא מיקרי כלל לאו הנל"ע כיון שהעשה אינו שוה בכל. ועפ"ז אפשר לישב ג"כ דעת הרמב"ם שכתב דמילה דוחה צרעת משום עשה דוחה ל"ת. דהא בש"ס איתא דהוי עשה ול"ת. וכמו שהקשה המל"מ כנ"ל. אבל לפמ"ש י"ל דכיון דהוי עשה שאינו שוה בכל שפיר דחי אף עשה ול"ת. וכדאיתא בנזיר נ"ח ע"ב. וכן משמע בשטמ"ק בב"מ ל' ע"א דאף דהל"ת שוה בכל. מ"מ אם העשה אינו שוה בכל שפיר דחי ע"ש שלזה נדחק שם לומר שהאשה מוזהרת על עשה דבעולה לכה"ג ע"ש: יא) ונראה שזה תלוי במחלוקת הריב"א בתוס' חולין קמ"א ופסחים מ"ז עם הר"י מארץ ישראל בקדושין ל"ד דלשיטת הר"י מא"י דבעשה ול"ת העשה מחזק הלאו ואלים הלאו גופיה ואף כשאין העשה מ"מ אין נדחה הל"ת ע"ש בקדושין. וא"כ אף שהעשה אינו שוה בכל מ"מ הלאו מתחזק. משא"כ לשיטת הריב"א שהל"ת שפיר נדחית ורק עיקר הטעם משום מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה. א"כ כשהעשה אינה שוה בכל שפיר נדחית. ולא עדיף מתרי לאוי שמשמע בנזיר מ"ח שנדחים מפני עשה. וכ"כ הפנ"י בכתובות וכ"כ המעיין החכמה והוכיח מהא דיבמות דף כ' דבאלמנה לכ"ג איכא לא יקח ולא יחלל: