דברי מלכיאל ב שפ

מחודש ושבת שהזכרנו. וצ"ל כמש"ל. וגורס בסוכה ג"כ איבעי לה למיזל כמו בר"ה. וכנראה מדברי הרשב"א שגורס כן. וראיתי בפנ"י בר"ה ט"ז שהרגיש קצת בסוגין מהא שלא הזכיר ר"י חודש ותירץ כמש"ל דרק נשים שאסורות במלאכה בר"ח ע"ש. ותמהני דאכתי תקשה למה לא הזכיר ר' יצחק שבת וכן הרמב"ם וע"ש בפנ"י. ובפירש"י בסוכה שם מבואר שעיקר החיוב הוא ביו"ט ראשון ולא בחוה"מ דלא כהרשב"א וריטב"א הנ"ל יעו"ש שפי' כן להדיא. וצ"ל טעמו דהוי כמו עליה לירושלים שמצותו על יו"ט ראשון וע' מג"א סי' ש"א סק"ז שכתב דבחודש ושבת הוי מצוה וברגל חוב. והיינו כמש"ל בס"ד וע"ש בפרמ"ג ומחה"ש שכתבו דאף שמצוה בכל יום לקבל פני הרב כדאיתא בחגיגה וכ"כ המג"א סי' תקנ"ד סקי"ב. מ"מ נקיט בעל השונמית חודש ושבת שכן היה דרכה ע"ש. ולפמש"ל א"ש טפי קצת. ובפרמ"ג שם הרגיש בסתירת הלשון מר"ה לסוכה שהעירותי באות ד' ות"ל שכוונתי לדעתו הק': ו) עכ"פ לפ"ז הדר תיקשי מה היתה תשובת רשב"ח לרבי קרובים נעשו רחוקים דהא ברגל חייב להקביל לכ"ע ושם איירי להדיא ברגל ע"ש. ונראה לישב ע"פ הא דאיתא בסוכה כ"ז ע"ב דפריך אהא דאמר ר"א אינך משובתי הרגל מהא דר' יצחק ומשני הא דאזיל ואתי ביומיה הא דלא אזיל ואתי ביומיה. הרי דהיכא דלא אתי ביומיה אינו מחויב לקבל פני רבו. וא"כ י"ל שהשיב לו קרובים נעשו רחוקים. פי' ולא אוכל לשוב ביומו לביתו ולזה אני פטור כנ"ל וא"ש בס"ד: ז) והנה הרמב"ם לא הזכיר כלל החילוק דאזיל ואתי ביומיה וכבר הרגיש בזה בכ"מ שם. וכתב דס"ל דרק לר"א קאמר הכי ולית הלכתא כוותיה. וצריך להבין מנ"ל זה דנראה דהש"ס סתמא קאמר. והנראה בזה לענ"ד דהא עיקר טעמא דר"א מושמחת אתה וביתך שצריך לשמח אשתו וכפירש"י שם. ונראה שזה דווקא למ"ד בר"ה ו' ובקדושין ל"ד שאשה בעלה משמחה ומוטל עליו לשמחה. אבל למ"ד שהאשה עצמה מחויבת בשמחה. לא שייך זה כמובן. והרמב"ם לטעמיה שפוסק בפ"א מה' חגיגה שנשים חייבות בשמחה. והראב"ד השיג שם עליו דהא קיי"ל שבעלה משמחה. והכ"מ כתב שם שגם כוונת הרמב"ם הוא כן. אבל באמת דעת הרמב"ם שחייבות בעצמן בשמחה וכר' זירא בר"ה דף ו' וכ"כ הלח"מ פי"ד מה' מעה"ק ע"ש ודבריו ברורים. ולזה לא הביא הרמב"ם החילוק אי אזיל ואתי ביומיה או לא. וזה נכון בס"ד. ובמק"א הארכתי בביאור דברי הרמב"ם בזה [ותמוה לי בזה דברי התו' בר"ה דף ו' ע"ב שהקשו מחגיגה ו' דאמר אביי דאימיה מיחייבא בשמחה. וקשה דהא סוגיא דר"ה שם אזלא אליבא דר"ז דס"ל שם דלא כאביי בזה. ואביי לטעמיה דס"ל בעלה משמחה] ונלע"ד ראיה לדעת הרמב"ם מהא דאיתא בסוכה י' ע"ב דר"ח ורבה בר"ה איקלעו לבי ר"ג ולנו שם. ופירש"י שהלכו שם משום שחייב להקביל פני רבו ברגל וכן איתא בסוכה כ"ו שלנו שם ופירש"י שם כן ע"ש. והיינו בשביל שר"ח ורבה בר"ה היו רחוקים משם כי הם היו בסורא וכדאיתא בסנהדרין י"ז סתם דייני סורא ר"ה ור"ח. וריש גולה היה בנהרדעא כידוע ששם היה רב נחמן חתנו וכדאיתא בקדושין ע' ע"ב. והרי מפורש שלנו שם. ובוודאי לא הוי כדאזיל ואתי ביומיה. וגם כי בדף כ"ו איתא בשבתא דריגלא וא"כ לא היו יכולים לילך חוץ לתחום. ומכ"ש לפירש"י בסוכה כ"ז דמשמע שעיקר המצוה ביו"ט ראשון ע"ש וכמש"ל וגם לבד זה משמע במכות ה' ע"א דסורא רחוק מנהרדעא דקאמר חזינן אי מצו אתא מצפרא לפניא מסורא לנהרדעא ע"ש. הרי שלילך ולחזור בוודאי אי אפשר. וע"כ צ"ל כמש"ל בס"ד דלמ"ד דאשה חייבת בשמחה בעצמה ולא מצד בעלה. לא שייך חילוק זה. ודוחק לומר שלא היה להם נשים אז. דהא ר"ח נסיב בר שתסר כדאיתא בקדושין כ"ט ע"ב והיא ראיה נכונה בס"ד: ח) והנה מה שפירש"י דאיירי ביו"ט ראשון לכאורה צ"ע דל"ל לדחוקי. דטפי א"ש אינימא דאיירי בחוה"מ. ואפשר לומר דלישנא דאזיל ואתי ביומיה משמע שיוצא ביום וכדאמרינן לעולם יצא אדם בכי טוב ויבא באותו יום. וא"כ קשה ל"ל שיבוא באותו יום. דהא ביום ההוא כבר קיים מצות שמחה בלילה. וע' שאגת ארי' סי' ק"ב. ולמחר יבוא ויקיים בשאר היום מצות שמחת יו"ט. דהא לא בעי רק חציו לכם. וכבר כתבו הפוסקים דחציו לאו דווקא. ובתשובה הארכתי בזה בס"ד. וע' פרמ"ג סי' רמ"ב בא"א. ומזה הוכיח רש"י דאיירי ביו"ט ראשון שאז אסור לילך חוץ לתחום. וע"כ בא מעיו"ט וכפירש"י שם ויתבטל כל היום משמחת יו"ט. ובלא"ה לא שייך לומר שיצא בשמחת הלילה. דליל יו"ט ראשון אינו מחויב בשמחה כדאיתא בפסחים דף ע"א ע"ש. וראיתי בספר סדר משנה בפ"ה מה' ת"ת שהאריך הרבה בענין זה. ובענ"ד לא מצאתי טעם בכל דבריו שם ע"ש. ולא רציתי להאריך בדבריו. רק ראיתי שהקשה שם דהא ר"א גופיה ס"ל דשמחת יו"ט רשות בביצה ט"ו וס"ל או כולו לד' או כולו לכם וא"כ מאי קאמר שמחויב לשמח אשתו. ונראה דזה לא שייך רק באנשים אבל באשה לא שייך לומר כולו לד'. וא"כ מחויב שפיר לשמחה. ועוד אפשר לומר דלר"א משמע ליה ושמחת אתה וביתך שישמחנה לדבר מצוה היינו תשמיש וכלשון הש"ס הרוצה שיהיו בניו זכרים ישמחנה לדבר מצוה. ומבואר בזה אמרם דאתא ביומיה. היינו שלא יצטרך ללון שם: ט) ועפ"ז אפשר לבאר אמרם משים שלום בבית בטל שהוא נפלא מה שייכות הוא לתשובתו. ועפמ"ש י"ל שמקומו היה רחוק כ"כ ממקום של רבי שלא הוי אתיא ביומיה בזקנותו. אבל היה יכול ליצא בבוקר ולבוא לעת ערב. והיה מקיים מצות שמחת ביתו בשמחה לדבר מצוה כנ"ל. לזה א"ל שמשים שלום בבית בטל. וא"כ על כרחו ישמחנה ביום בשארי שמחות. וכיון שקרובים נעשו רחוקים ולא אתא ביומיה. לזה הוא פטור. והוסיף שתים נעשו שלשה להוסיף טעם דבכה"ג זקן פטור מלעלות לרגל ג"כ לפי שאינו יכול לעלות ברגליו כדאיתא ריש חגיגה וברמב"ם פ"א מה' חגיגה ע"ש במל"מ. ומ"ש סלעים נעשו גבוהים נראה שהוסיף טעם ג"כ בזה דאמרינן בפסחים ח' דאף דשלוחי מצוה אין נזוקים. מ"מ היכא דשכיח הזיקא שאני ולזה אמר שמואל איך אלך ושמע שאול וגו' ע"ש. ולזה אמר שעכשיו נעשו אצלו הסלעים גבוהים וירא שיפול עליהם ושכיח הזיקא ולזה פטור. ואמר ג' טעמים איזה שיועיל עכ"פ. ונכון בס"ד: ואגב אזכיר מה שנ"ל בישוב קושיית מהרש"א על פירש"י בסנהדרין דף ס"ב ע"ב דפירש"י שם בד"ה חלב וחלב שני זתים בשני ימים ולא נודע לו בנתיים שחטא אינו חייב אלא אחת כדמפרש טעמא לקמן עכ"ל. והקשה המהרש"א דליתא כלל לקמן שום טעם על זה. ולדעתי נראה ברור דאינו חייב אלא אחת שברש"י הוא דיבור בפ"ע. וקאי אהא דאיתא שם זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. והטעם מפרש הש"ס לקמן דף ס"ג ע"א. והמדפיס טעה וסבר שהוא דיבור אחד ולא נתן ריוח בין הדבקים: סימן עו ב"ה אלול תרל"ד אשר כתב מעכ"ת להביא ראיה לשיטת הרמב"ם פ"י מה' ט"צ דקציצת בהרת הוי ל"ת לחוד מהא דמכות כ"ב דמקשה ר' אבהו דליחשוב קוצץ בהרתו. ואי הוי גם עשה קשה מאי פריך. דילמא אתיא מתניתין כר"י דס"ל לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו. והכא הוי קדמה עשה שהתורה אמרה נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. ולא שיקוץ בעצמו. וע"כ דפשיטא ליה להש"ס דבקציצת בהרת ליכא כלל עשה אלא לאו גרידא דהשמר. ומישב בזה קושיית המל"מ שם שהקשה על הרמב"ם מהא דשבת קל"ב דקציצת בהרת הויא עשה ול"ת: