דברי מלכיאל ב שעז

אמרין שאם נתחכם אח"כ ונעשה חכם קרוב לרבו שוב א"צ לנהוג בו כבוד כרב מובהק. אבל בשעה שעודנו לומד לפני רבו צריך לנהוג בו כבוד כרב מובהק. ובודאי צריך לקראו בלשון רבי ולא בלשון נוכח כמדבר עם אחד האדם. דהא בשעה זו הרי הוא רבו עכ"פ. וגם דהא אפשר שילמוד אצלו הרבה עד שיהיה רוב חכמתו מרב זה. כי לחכמה אין שיעור וארוכה מארץ מדה כתיב. וכן מצינו דרבינא קרי לרב אשי מר בעירובין ס"ג ע"א אף דהוי תלמיד חבר כדאיתא התם. והרי אמרינן בברכות כ"ז ע"ב שא"צ לומר לו מר וכ"כ התו' בערכין ה' ע"א ד"ה והא שאין דרך לומר לחבירו מר. וע"כ צ"ל דהכא איירי שהיה זה בעת שלמד לפניו לפי שרב אשי היה מנהיג הישיבה אז כידוע. וממילא שצריך לשאול בלשון שלום עליך רבי וכמש"ל דבמקום שקוראו רבי צריך לשאול בשלומו ג"כ בלשון זה. אך י"ל שכיון שהיה ר"א אז ראש ישיבה ומנהיג הדור הוצרך לקראו מר אף שהיה תלמיד חבר. והנה מצינו במ"ק ט"ז ע"ב שרבי קרא לר' חייא מר אף שהיה תלמידו. ואף לפמ"ש התו' בנדה ד' ע"ב ד"ה מאי לאו שלעת זקנותו היה חבירו של רבי. מ"מ הרי מצינו שקרא לחבירו מר. ואולי מפני שרצה לפייסו קראו מר וכעין סברא שכתבו התו' בערכין שם ע"ש. ובאמת יש בענין זה כמה סתירות ע' פסחים שאמר ר"י לבריה מר. וע' עירובין מ"ד ע"ב שאמר אביי לרבה ואת לא תסברא. אף שהיה רבו מובהק בזה ואכמ"ל. וכ"נ ברור דודאי לא מסתבר שבשעה שלומד אצלו לא יקראנו רבי. וכן מצינו בסנהדרין ק"ו ע"ב שבתחילה קרא דהמע"ה לאחיתופל רבו ואח"כ קראו חבירו ואח"כ תלמידו. ואיתא בפ"ו דאבות שקרא רבו בשביל דבר אחד שלמד ממנו. וקשה דא"כ איך קראו אח"כ חבירו ותלמידו. וצ"ל דבעת שלמד ממנו קראו רבו ואח"כ קראו חבירו. לפי שהיה באמת חבירו או תלמיד חבר. ואח"כ כשנתחכם דהמע"ה ולמד אחיתופל ממנו נעשה תלמידו. וכן אמרינן בנדה י"ד ע"ב שבתחילה היה רבי כפוף לפני ר' יוסי. ואח"כ כשנתחכם רבי אלו היה ר"י קיים היה כפוף לפני רבו וע"ש בתו' ובתו' שבת דף נ"א: ו) וכ"נ להוכיח מהא דאיתא בפסחים דף ק"ח ע"א אמר אביי כי הוינן בי רבה הוי זגינן אבירכי דהדדי כי אתינן לבי רב יוסף אמר לא צריכיתו מורא רבך כמורא שמים משמע מזה שהיה נוהג כבוד ברב יוסף כמו ברבו. ורב יוסף לא היה רבו מובהק כידוע שרבה היה רבו מובהק. וכ"כ הסדר הדורות בח"ב אות אלף שהיה תלמיד חבר של רב יוסף והוכיח מדאמר לר"י בכמה דוכתי את אמרת לן. ולא אמר מר אמרה לן. וכעין הוכחת הש"ס בברכות כ"ז ע"ב. וע"כ צ"ל כמש"ל שבשעה שלומד לפניו צריך לנהוג בו כבוד אף שאינו רבו מובהק. ואף דבלא"ה כתבו הרא"ש ומרדכי וכ"ה בטוש"ע סי' תע"ב דאף אצל רב שאינו מובהק א"צ להסב. מ"מ הרי הוכיחו זה מדמקשה הש"ס שם מהא דקתני שתלמיד אצל רבו צריך להסב. ודחיק לאוקמא בשוליא דנגרי. וקשה דהו"ל לאוקמא ברב שאינו מובהק. והוכיחו מזה שאף באינו מובהק א"צ להסב. וקשה דהו"ל להוכיח מהא דאביי שפטרו רב יוסף מלהסב אף שהיה רב שאינו מובהק. וזה נזכר בש"ס שם קודם הא דשוליא דנגרי. וגם דשם יש לדחות שדחוק להש"ס לאוקמי לסתם לשון תלמיד אצל הרב ברב שאינו מובהק דווקא וכמש"ל דלהכי לא אוקמא להא דב"ק דף ע"ג ברב שא"מ. ומצאתי בב"ח סי' תע"ב שדחה כן באמת ראיית הרא"ש ע"ש. ולזה דעדיפא מינה משני דאיירי בשוליא דנגרא. וע"כ צ"ל כמש"ל דבשעה שלומד לפניו צריך לנהוג בו כבוד כמו ברב מובהק ולזה לא הביאו ראיה מהא דאביי. וחכם אחד הקשה לי דא"כ מאי מייתי הרא"ש ראיה. דילמא כיון דקתני תלמיד אצל רבו משמע להש"ס דאיירי בשעה שלומד לפניו. וז"א דשפיר משמע אף בשעה שאינו לומד לפניו רק במקרה אכלו יחד בלילי פסחים [ואפשר שזה החילוק בין לשון אצל רבו ללשון לפני רבו. ובתו' בפסחים שם נראה דגרסי בפני רבו'. ונראה דבפני משמעותו ג"כ כולל אף בשעה שאינו לומד אצלו רק שהוא בפניו. ולפני רבו משמעותו בשעה שלומד אצלו כי כן הוא לשון הש"ס בכמה דוכתי. אבל מלשון הש"ע בסי' תע"ב שכתב לפני רבו מוכח דלא ס"ל דקדוק זה]. וכן מוכח מדעת הב"ח ס' תע"ב והמהר"ל מפראג שהביא הב"ח שם והובא בעטרת זקנים ג"כ שחולק על הרא"ש וס"ל דברב שא"מ צריך להסב. וא"כ יקשה עליהם מהא דאביי שהזכרנו. ואין לומר שרב יוסף אמר זה לשאר רבנן שלמדו אז לפניו שהיה רבם מובהק. דהא מפשטות הלשון מבואר להדיא דאף אביי היה בכלל זה. וע"כ צ"ל כמש"ל דבשעה שלומד לפניו שאני: ז) וכן יש להוכיח מהא דאיתא בקדושין ל"ג ע"א דאמר אביי שלפני רב מובהק צריך לקום כמלא עיניו. ומייתי עלה דאביי מכי הוי חזי לאודנא דחמרא דרב יוסף דאתי הוי קאים. וקשה טובא דהא אביי הוי תלמיד חבר לר"י וכמש"ל. וכבר הקשה זה בסדר הדורות ולא תירץ כלום. ולפמש"ל א"ש בס"ד דזה היה בשעה שלמד לפניו: ח) והנה בברכות ס"ב ע"א איתא שר"ע נכנס אחר ר"י לביהכ"ס וא"ל בן עזאי עד כאן העזת פניך ברבך. והשיב תורה היא וללמוד אני צריך. ואח"כ איתא שם שב"ע נכנס אחר ר"ע. וא"ל ר"י ע"כ העזת פניך ברבך. ומבואר שם שב"ע למד מהנהגת ר"ע בביהכ"ס אותם השלשה דברים שלמד ר"ע מר"י. וקשה למה נכנס ב"ע כיון שכבר שמע זה מר"ע בעצמו. וא"ל שנכנס אולי ילמוד ממנו איזה דבר חדש דא"כ לא הול"ל ולמדתי ממנו ג' דברים. ודוחק לומר שרצה לדעת אם ר"ע עשה מעשה כר' יהושע בזה. וע"כ צ"ל דעובדא שב"ע נכנס אחר ר"ע היתה קודם ששמע מר"ע המעשה שנכנס אחר ר"י ובברייתא קתני לה ברישא לפי סדר הזמנים דעובדא דר"ע הוי ברישא. [וגם י"ל דנקיט לפי סדר זמן הסיפורים]. אך לפ"ז קשה דא"כ למה אמר ב"ע לר"ע ע"כ העזת פניך ברבך הא הוא עצמו כבר השיב לר"י תורה היא וללמוד אני צריך. וצ"ל לפי שב"ע היה תלמיד חבר לר"ע. לזה היקל בזה ליכנס כדי ללמוד תורה. אבל ר' יהושע היה רב מובהק לר"ע לזה חשב ב"ע שלא היה ראוי לו ליכנס אחריו. ור"ע השיב דמ"מ תורה היא ושרי אף ברב מובהק. וכ"נ מדקאמר ר"י לב"ע ע"כ העזת פניך ברבך. וקשה דהא ר' יהודה היה תלמידו של ר"ע כדאיתא בסנהדרין דף פ"ו ובכמה דוכתי. והיכי קאמר ליה רבך דמשמע ולא רבי כדדייק הש"ס כה"ג ביבמות ק"ה ע"ב. ולפמ"ש א"ש שזה היה בתחילת גדלות ר"ע שעדיין לא למד ר' יהודה לפניו כדאיתא ביבמות ס"ד ע"ב שר"ע למד עם ר"י וחביריו בסוף ימיו. ולפמש"ל דבשעה שלומד לפניו אף ברב שאינו מובהק דינו כמובהק א"ש טפי הא דקאמר ליה ר"י העזת פניך ברבך דאיירי בעת שהיה ב"ע לומד לפני ר"ע. לזה קרי ליה רבו. וכשסיפר ר"ע לפני ב"ע לא היה לומד לפניו. לזה אמר ב"ע לר"ע ע"כ העזת פניך וכדדייק הש"ס נמי בב"ב קנ"ח מדקאמר ליה שבאת דהוי תלמיד חבר. ובכ"ז שאל ב"ע לר"ע ע"כ העזת. אף שבעצמו עשה כן. לפי שחשב דמ"מ יש חילוק קצת בין רב מובהק לאינו מובהק אף בשעה שלומד לפניו. ובסדר הדורות כתב דלמ"ד בירושלמי פ"ק דר"ה ה"א דב"ע היה חבר ותלמיד לר"ע. ס"ל שמקודם היה חבר ואח"כ תלמיד. ופליג עם מ"ד שם שהיה תלמיד וחבר. והרואה בירושלמי שם יראה שז"א. ולא פליגי שם כלל רק דמר דייק מהא שבאת לחלק. ומר דייק מהא דקאמר הללו אומרים ע"ש. ובירושלמי פ"ג דשקלים ה"א הגירסא בתרווייהו חבר ותלמיד וע"כ צ"ל שאין שום חילוק בלשון. והכוונה אחת שבתחילה היה תלמיד ואח"כ נעשה חבר. ולפירוש רש"י ורמב"ם דתלמיד חבר היינו שאין רוב חכמתו הימנו הכוונה שבשעה שלמד לפניו היה תלמיד ואח"כ נעשה חבר. והיינו כמש"ל שבשעה שלומד לפניו הרי הוא כרבו מובהק ונקרא תלמידו ממש: ט) ובאמת נראה דבזקנותו של ר"ע היה תלמיד חבר לר' יהושע דהרי איתא בברכות דף כ"ח ע"א שאמר