דברי מלכיאל ב שעה

מחל על כבודו כמש"ל. ובפרט לפמש"ל דאף במלך אם מלכותו היא מכח התורה יכול למחול על כבודו דתורה דיליה היא. ועפ"ז נראה ליישב קושית התו' סנהדרין י"ט ע"א דאיתא שם שמלכי בית דוד דנין ודנין אותם. והקשו התו' דהא אין מושיבין מלך בסנהדרין משום לא תענה על רב ותרצו דאיירי בדיני ממונות. והקשו מהא דדוד ישב לדון את נבל ונדחקו בזה ע"ש. ולפמש"ל י"ל דבאמת כיון שהמלך יושב לדון ונותן רשות לענות על דבריו או שנותן רשות לאחרים להגיד דעתם קודם לו. הרי מחל על כבודו. וצ"ל דמלך אין כבודו מחול. ולזה במלכי בית דוד שהם בעצמם היו דנים מפני שעיקר מלכותם היתה בכח התורה כמו דהמע"ה שעסק תדיר בתורה ובהוראה כדאיתא בברכות דף ד' ע"א. לזה שפיר יכלו למחול על כבודם דתורה דיליה היא כנ"ל. משא"כ במלכי ישראל. אך ז"א דא"כ מה מקשה הש"ס שם דף כ' מדוד שהלך אחר מטת אבנר. דהא דוד היה יכול למחול על כבודו. ועוד יש לדחות זה מכמה טעמים. ויש להאריך בזה ואכ"מ: ולבד זה פשוט שלשון מלך דאיתא בש"ס גבי ראש ישיבה היא רק בגדר השאלה על פי הכתוב בי מלכים ימלוכו. אבל ודאי שאין לו דין מלך וחלילה לומר כן. ועוד דראש ישיבה מיקרי רק אז שהיתה ישיבה כוללת לכל המדינה ההיא לכל החפץ ללמוד תורה. אבל לא מי ששכור ללמוד עם תלמידים גדולים וקטנים. ואטו נימא שכל מלמד תינוקות יהא לו דין ראש ישיבה: ולבד זה הא אמרינן בסנהדרין י"ט ע"ב דבמצוה שפיר אף מלך יכול למחול על כבודו. ואף דשם הוא רק לדברי ר' יהודה ורבנן פליגי עליה. מ"מ הא בסוטה דף מ"א ע"ב אמרינן לה אליבא דכ"ע. וכבר הקשה המהרש"א בסנהדרין י"ט ע"ב מהא דסנהדרין אהא דסוטה. ותירץ דבסוטה אזיל ג"כ לר' יהודה. והנה לבד שהוא דוחק הנה יקשה מזה על הרמב"ם שפוסק כרבנן דר"י שלא יחלוץ וגבי הא דסוטה פסק בפ"ג מה' חגיגה הל"ד שיותר טוב שיעמוד בעת הקהל וכסתם משנה שם. שוב מצאתי שהקשה כן בתו' רעק"א במשניות בספ"ז דסוטה ונשאר בקושיא. ובמק"א הארכתי בענין זה ואין לי פנאי כעת לחפש באמתחת כתבי בזה: ונראה לחלק דקריאה מעומד אינו בזיון. רק שהוא מכבד את התורה אשר כולנו חייבים בכבודה. אבל חליצה הוא בזיון שרוקקת בפניו וכפירש"י שם י"ט ע"ב וכן יבום שגנאי הוא לו שהוא יקים שם אחיו. וגם כי כלי שנשתמש בו הדיוט ישתמש בו מלך וע' בירושלמי פ"ב דסנהדרין בזה. וכמו דמצינו ברב שמחל על כבודו מ"מ דרך בזיון אסור כדקיי"ל בי"ד סי' רמ"ב סל"ב וה"ה הכא. ונהי דבודאי אף הת"ח היותר גדול חייב בחליצה ויבום. היינו משום שרק אנו מצווים לכבדו. אבל לא מצינו שנצטווה לסבב שיהי מכובד ושתהי אימתו על הבריות. ורק בדבר מגונה לכל אדם דרשו חז"ל בשבת קי"ד שאסור לת"ח משום משניאי אהבו מות. ולזה במצות חליצה שאינו מגונה לכל אדם גם הוא מותר. אבל מלך שצותה תורה בפירוש שמחויב להזהיר בכל דבר להיות אימתו עליהם וצריך להיות גבוה מכל העם. לפניו מיקרי זה בזיון וזה אסור לו. ואף דבמקום מצוה רשאי למחול על כבודו. בכ"ז היכא דהוי דרך בזיון אסור לו למחול. והיינו דאיתא בתוספתא פ"ד דסנהדרין ובירושלמי פ"ב דסנהדרין שהשיבו חכמים לר' יהודא נמצאת פוגם בכבודו של מלך. וקשה דהא ר' יהודה אינו מחייבו לחלוץ. ורק אמר שזכור לטוב אם חלץ וא"כ אינו פוגם בכבודו. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דהכוונה שזה הוי דבר בזיון. ובכה"ג אף בדבר מצוה א"י למחול. אבל בהא דסוטה שאינו בזיון רק שמכבד התורה ביותר. בזה גם רבנן דר"י מודו דשרי ומצוה למחול על כבודו: [ואפשר לפרש עוד לשון התוספתא וירושלמי. דעי"ז שנאמר שאם חלץ הוא זכור לטוב. ממ"נ נפגם כבוד המלך. שאם לא יחלוץ יהי זה לו לפגם שלא רצה למחול על כבודו כדי לקיים המצוה. ואם יחלוץ יש לו בזיון הרקיקה. ועפ"ז יש לישב דברי הרמב"ם פ"ג מה' חגיגה ה"ד שכתב שהמלך בהקהל קורא עומד ואם רצה ישב. וקשה דהא במשנה בסוטה דף מ' שנינו בהיפוך שקורא יושב ואגריפס קרא מעומד ושבחוהו חכמים. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דהשתא ששנינו שאם קרא עומד הוא משובח. ממילא ראוי שיקרא עומד כדי לעשות באופן המשובח. שאם לא ימחול על כבודו בדבר זה יהא זה בעצמו פגם על שלא רצה למחול על כבודו במקום מצוה. והוכיח זה מדברי התוספתא והירושלמי שהזכרנו כמש"ל שאם הוא משובח כשימחול על כבודו. ממילא כשאינו מוחל על כבודו במקום מצוה הוי פגם לו. וזה הוא מקור דברי הרמב"ם הנ"ל]: ולכאורה קשה אהא דמלך אינו דן. הא קיי"ל דמצוה שאני. ואף לפמש"ל דהיכא דהוי בזיון אפילו במצוה אינו יכול למחול על כבודו. מ"מ תיקשי לר' יהודה דס"ל דאף בבזיון קצת ג"כ מצוה שאני כמש"ל. ועוד דנראה שזה שיאמרו הסנהדרין לפעמים שלא כדבריו בהוכחה מן התורה. אין זה בזיון כלל וזהו כבוד חכמים לישא וליתן במלחמתה של תורה. וכעין זה כתבו התו' בשבועות ל' ע"ב דהגדת עדות לא הוי גנאי כ"כ ע"ש. ונראה דהא דאמרינן מצוה שאני הוא רק במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים וכגון הא דחליצה ויבום במקום שאין אח אלא הוא. או בקריאה מעומד בהקהל שעיקר מצות הקריאה אז במלך. אבל במקום שאפשר ע"י אחר. בזה בודאי אין ראוי שימחול על כבודו שיעשה הוא המצוה הזאת. ויש להאריך בזה ואכ"מ: עכ"פ שמענו דבמקום מצוה היכי שתלוי רק במלך ואין המצוה בזיון לו רק שאינו לפי כבודו אזי ראוי שימחול על כבודו. וממילא בנ"ד מה שילמוד אחר באותו ביהמ"ד בשעה אחרת לפני אנשים אחרים שאין לומדים עם הרב הקבוע. אף אם נתפוס שהוא נגד כבודו. בכ"ז בזיון ודאי אינו. וממילא במקום מצות ת"ת ראוי ומצוה על הרב למחול על כבודו. וכמש"ל בס"ד. וכבר אמרו חז"ל שלזה זכה דוד המלך עליו השלום לירש כסא המלוכה תחת שאול המלך עליו השלום לפי שלא הקפיד על כבודו במקום מצוה וכמו שאמר ונקלותי עוד מזאת וגו'. וכבר כתבנו שבפרט זה יש קצת חילוק בין מלכי בית דוד למלכי ישראל. וע' רמב"ם סוף ה' לולב מ"ש בזה דברים נחמדים עד כמה א"צ להקפיד על כבוד המדומה במקום מצוה. וגם כבר הוכחנו מדברי הרמב"ם פ"ג מה' חגיגה שלכתחילה מחויב למחול על כבודו במקום מצוה כיון שמצינו בש"ס ששבחוהו חכמים ע"ז: והנה כ"ז כתבנו לדברי הרב שלהם שתפס בפשיטות שהלימוד באותו ביהמ"ד שהוא לומד בו הוא נגד כבודו. אבל לדעתי אין זה נגד כבודו כלל ואדרבא יגדיל תורה ויאדיר. ואף שלדעתי א"צ לזה ראיה. מ"מ אביא איזה ראיות לזה דהרי מצינו בירושלמי פ"ה דסוכה ה"א ובב"ר פצ"ח שבמקום שהיה ר' יוחנן דורש בקביעות ובאותו ציבור. היה דורש שם מקודם ר' לוי. ופי' הפ"מ שם תמוה כמ"ש הש"ק שם. ואף שפירשו שם הק"ע ובמת"כ שהיה זה מפני כבוד הציבור שלא ישבו בטל עד שיבוא ר' יוחנן. מ"מ מצינו שאין זה נגד כבודו. וגם בנ"ד ודאי אם לא ילמדו עם הבחורים ילכו בטל. וא"ל דבנ"ד אפשר ללמוד עמם במק"א. משא"כ בהך דירושלמי הנ"ל. ז"א דודאי קשה להשיג מקום ללימוד עם בחורים ובפרט בכרכים הגדולים. וגם צריך הוצאה מרובה. ואולי ע"י ההוצאה יוגרם שלא יוכלו לשאת במשא ההוצאה ויתבטל הדבר ח"ו. ומי הוא הגבר ירא ד' אשר יחפוץ להיות לו חלק במעמידי ומבטלי בהמ"ד ע' שבת קי"ח ע"ב. וכעין זה מצינו בעירובין נ"ד ע"ב שאהרן וזקנים שנו פרקן לישראל באותו מקום ששנה להם מרע"ה. אך שם י"ל שכיון ששנו להם אותו פרק ממש שלמד מקודם עמם משה וכדאיתא התם אין זה נגד כבודו. אכן מירושלמי הנ"ל יש ראיה לזה. ועוד יש להביא ראיות לזה. אבל א"צ כי הוא פשוט: