דברי מלכיאל ב שעד

כה) והנראה דבאמת לא דמי דרק בחלום בעלמא שראו חז"ל שנצרך להתענות עליו והתירו להתענות בשבילו בשבת שרי שפיר. אבל בחלם לו שיתענה. לא עדיף מאלו בא לו בהקיץ מלאך או בת קול וא"ל שיתענה בימים האסורים להתענות. שבוודאי אסור להתענות. דבכגון זה נאמר לא בשמים היא כי א"א להעמיד ע"ז לעבור על ד"ת. ורק בנביא מוחזק כאליהו שנבואתו לא ע"י מלאך רק מושפעת מהקב"ה כביכול בעצמו. וג"ז רק למיגדר מילתא עיין יבמות פ"ט ע"ב ובתו' שם. אבל בלא"ה חוששין יותר שמשקר. ואף בדרבנן הדין כן ע' רמב"ם פ"ט מה' יסוה"ת הל"ד. ובכגון זה לא התירו חז"ל כלל לשמוע לדברי חלומות לעבור על דיני התורה כי יבוא מזה מכשול גדול חלילה. ולזה נלע"ד דאף לדעת הב"ח בסי' רפ"ח דבכל חלומות אם נפשו עגומה מותר להתענות בשבת וכ"כ הט"ז שם וע"ש במג"א. מ"מ בחלום זה אסור להתענות דהו"ל כשומע לחלומות לעבור על ד"ת. ואף דאמרינן כל חלום ולא טוות בברכות נ"ה. ופירש"י שחלם ששרוי בתענית. הרי שאינו חלום טוב. זה רק ביושב בתענית כפירש"י שם. ולא שקיבל תענית. והרי בסי' רפ"ח לא חשיב רק יוה"כ מחלומות שמתענים ולא שארי תעניתים. וגם הרי הערוך מפרש שם להיפוך דתענית אין החלום כלום ע"ש: כו) לזה נ"ל דוודאי אין להחמיר על עצמו להתענות בחנוכה. ואף אם יתיב תענית לתעניתו. כי חלילה לשמוע לדברי חלומות לעבור על דין תורה ואף דרבנן ואף על איסור קל. ורק מהיות טוב אמרתי להתיר בשלשה כמ"ש הרשב"א ומצד הטבת חלום כמש"ל. ואם לבו נוקפו יתענה יום אחד אחר חנוכה. ובנדר בעלמא לפמ"ש שאינו רק ספק וגם אין לזה סמך גדול. ג"כ התרתו רק מצד הגנה מעונש וכמש"ל. וראיתי בט"ז או"ח סי' רפ"ח שכתב דבהרהר ביום א"צ להתענות בשבת. ולענ"ד גם בחלום אמיתי מראין לו מהרהורי לבו כדאיתא בברכות נ"ה ובזוהר פ' וישב וכמש"ל. ובמג"א שם כתב בשם הכנה"ג שחלום חבירו לא יתענה בשבת. וצ"ע דאמרינן בברכות נ"ה דחלום חבירו יותר אמיתי מחלומות של עצמו ע"ש. ואולי כיון שלא הראו לו בעצמו. לא יועיל לו התענית ודוחק הוא. ואפשר דעיקר הטעם מפני שנפשו עגומה מצד חלומו והתענית עונג לו כמ"ש הפוסקים שם. והכא שלא ראה בעצמו אין נפשו עגומה כ"כ ולזה אסור להתענות וג"ז דחוק. ואין ס' כנה"ג ת"י לידע טעמו בזה. אחרי כותבי בא לידי ס' שו"ת שיבת ציון וראיתי בסי' נ"ב שדיבר בענין זה וכוונתי בקצת דברים לדעתו בס"ד ומטרדותי ההכרח לקצר: סימן עג לחוץ למדינה ע"ד ביהמ"ד של שותפין אשר שכרו להם רב אחד ללמוד עמהם כחצי שעה בבוקר וכשעה וחצי בערב. וכל היום הבהמ"ד סגור כי אין איש. ועתה רוצה אחד מהשותפין לקבוע שם שיעור עם נערי בנ"י ביום בעת שהבית היה סגור עד כה. ומשיעורי הרב הנ"ל לא יגרע דבר ולא ממשכורתו. והרב הנ"ל מוחה באמרו כי זה נגד כבודו שיבוא אחר ללמוד בבהמ"ד שהוא לומד בו עם אחרים. ואינו יכול למחול על כבודו בזה. וחפץ כבודו לדעת דעתי בזה. והנה אינני יודע מי הוא זה הרב הלז. וגם כי ראוי בענין זה לשמוע דברי שני הצדדים. בכ"ז למען כבודו כי רב הוא. הנני לחות דעתי במה שהוצע לפני. ואם לדברי הצד השני יהי שינוי בגוף ההצעה. מובן הדבר כי אז ישתנה גם הדין בזה. ודברי לא יהיו למעשה בזה רק להלכה אם היה מעשה כעין זה. ואקצר באמרים כי טרדותי מרובים וגם אני רפה אונים כעת. ד' יחזקני לתו"ע ית"ש: הנה מ"ש בשם הרב שראש ישיבה אין כבודו מחול נראה טעמו משום שמצינו בש"ס בתענית דף כ"א ע"א וב"ב י"ב ע"ב והוריות י"ד ע"א שנקרא ההתמנות לראש ישיבה בשם מליך ע"ש. ומבואר מזה שדומה למלך. אבל באמת ז"א דהא סתמו הרמב"ם פ"ה מה' ת"ת והטוש"ע סי' רמ"ב סל"ב שרב מובהק שמחל על כבודו כבודו מחול. ולא חילקו כלל בין ראש ישיבה לשאר ת"ח. וכן מוכח בש"ס בקדושין ל"ב ע"ב דאמר שם הטעם שהרב יכול למחול משום דתורה דיליה הוא. ובזה אין חילוק בין רב לראש ישיבה. וכן איתא שם דרבא מחל על כבודו אף שידוע שהי' ראש ישיבה אחר אביי. ואף בימי אביי הרביץ תורה כדאיתא בב"ב כ"ב ע"א. וכן איתא בקדושין שם שר"ג מחל על כבודו ור"ג היה ראש ישיבה כדאיתא בברכות דף כ"ח ע"א שכל הנשיאים היו אז גם ראשי הישיבה כדאיתא בהוריות י"ג ע"ב. ובקדושין שם איתא שר' יהושע הביא ראיה מאברהם שמחל על כבודו. וקשה לכאורה דהא אברהם היה מלך כדאיתא במד"ר פ' חיי שרה. וצ"ל דלאו דווקא מלך רק היה נשיא כדכתיב נשיא אלקים אתה בתוכנו. ובאמת קשה מאי מייתי מאברהם דהא שם היו מלאכים ואין חייבים בכבודו. וצ"ל דמ"מ כיון שנדמו לו כאנשים היה להם לנהוג בו כבוד. ועוד שאם אין כבודו מחול. אז האיסור גם על הרב בעצמו שלא למחול על כבודו. וכן מוכח מהא דמייתי שם ר"צ ראיה מהקב"ה שמשיב רוחות ומוריד מטר וכו'. וקשה דמה ראיה היא זו דמה לנו לעשות לזה וכי יש בכח האדם שלא לקבל טובות של הקב"ה. וכבר נאמר בעל כרחך אתה חי. אבל לפמש"ל א"ש שהראיה היא שאין איסור למחול על כבודו שהרי הקב"ה מחל על כבודו: ולכאורה עדיין קשה דהא הקב"ה מכונה אצלינו בשם מלך כמפורש בכמה פסוקים ומלך אין כבודו מחול. כדאיתא בכתובות דף י"ז שאגריפס עבר מלפני הכלה ושבחוהו חכמים ופריך מכלל דשפיר עבד והא מלך אין כבודו מחול. מבואר שהאיסור על המלך שלא למחול על כבודו. ונראה לחלק דהיכא שהמלוכה באה מצד ההסכם להמליך עליהם איש זה. אף כי הוא כאחד האדם. בזה אמרה תורה שום תשים שלא ימחול על כבודו כדי שתהא אימתו על העם דכיון שכבוד המלוכה נותנים לו העם מרצונם. צריך הוא להזהר בכבודו. אבל מי שמלכותו היא עצמיית מצד שהוא מופרש מכל העם ונעלה מהם בחכמה ונבואה. שפיר דינו כמו רב כיון שמלכותו נצמחת מצד גדלו בתורה. ותורה דיליה היא. ולזה הקב"ה שמלכותו עצמיית מצד שבידו הכל והוא מרום ונשא על כל ברואיו. ממילא הכל שלו. וכן איתא להדיא בקדושין שם ל"ב ע"א דמייתי ראיה מהקב"ה דרב כבודו מחול. ומשני שאני הקב"ה דכ"ע דיליה ותורה דיליה ע"ש והיינו כמ"ש. ובזה מיושב מה שקשה טובא דאיתא במכילתא פ' יתרו והובא ברש"י שם שמשה היה עומד ומשמש לפני חותנו ואהרן וזקני ישראל. וקשה הרי מרע"ה היה מלך כדאיתא בזבחים דף ק"ב ע"א ובכמה דוכתי ואיך מחל על כבודו ודוחק לומר שנעשה מלך אח"כ. וכן מצינו במרע"ה שהיה עניו ומחל תמיד על כבודו. וכן מצינו שהלך בעצמו לקרוא לדתן ואבירם. וכן יקשה על מ"ש הרמב"ן פ' בהעלותך אלדד ומידד שמרע"ה השיב ליהושע שהוא מוחל על כבודו. וקשה דהא הוי מלך. אבל לפמ"ש א"ש דמלוכת מרע"ה לא היתה כעין שאר מלכים. רק מלוכתו היתה מצד עצמו שהיה איש האלקים מופרש ונעלה מכל האדם. לזאת יאתה לו המלוכה. וזהו כמ"ש בי מלכים ימלוכו. ולזה שפיר היה יכול למחול על כבודו כי תורה דיליה היא כנ"ל. ולזה מבואר בזבחים ק"ב שלא נתנה המלוכה לזרעו של משה. והיינו בשביל שמלכותו היתה רק מצד שנבחר למלך. וכיון שבניו לא היו במעלה גדולה כאביהם לא היו ראוים למלוך טרם שנבחרו מהעם: עכ"פ שמענו שראש ישיבה ודאי יכול למחול על כבודו. ולא ממרע"ה שלימד תורה לכל ישראל. ובכ"ז