דברי מלכיאל ב שעב

כתב הטוש"ע בגוונא דהיה פקדון לישב ק' הר"ן דלא עדיף מע"א. ולזה בהיה פקדון וודאי הוי מועיל ע"א כיון שעכ"פ ידוע שהיו מעות פקדון ת"י. ובחלום לא מהני עכ"ד. ולענ"ד ברור דאף בידוע שהיה פקדון לא מהני ע"א. ולא שייך בזה מתוך שאינו יכול לישבע משלם. דלא הו"ל למידע. ואינימא דהו"ל משואיל"מ בכה"ג. א"כ גם בבא ע"א ואמר של פלוני הם נימא הכי. ולכאורה נ"ל דבהא תלוי שיטות הפוסקים שנחלקו אי אף במוסר אינו נאמן ע"א או דבמוסר נאמן ע"א ע' בב"י וש"פ. ואדרבא בירושלמי מבואר דבכה"ג מסתבר טפי דאין החלום כלום וכמש"ל. ואכמ"ל בזה. וע' זוהר פ' וישב דמשמע דאף החלומות הצודקים הם ג"כ מהרהורי דיומא. וכן משמע לשון הש"ס אין מראין לאדם אלא מהרהורי וכו'". משמע שמראין לו מן השמים ואקצר: יז) והנה עכ"פ צריכין אנו לבאר דברי הירושלמי שעומד נגד משמעות הפוסקים כמש"ל. אכן באמת צריך להבין מה מקשה הירושלמי ר' יונה מצטער וחמי וכו' דמה הוכחה יש מזה שמצטער. ועיקר ההוכחה שהחלום צודק הוא רק ממה שכיון החלום מקומם ומספרם ולא ממה שמצטער. וצריך לדחוק משום דבעתו הראו לו. ונראה כמש"ל דהירושלמי גריס כמו בתוספתא שהזכרנו שהצטער על מע"ש של אביו. ולזה שפיר מקשי כיון שיודע שצריך להיות מע"ש של אביו וראה כך בחלומו. למה נתלה זה בדברים בטלים. וע"ז משני ר' יוסי דמשום דהרהר לזה ראה כן בחלומו. אבל כשלא היה מבקש מעות מע"ש רק מעות סתם או לא היה מבקש כלל. א"צ לסברא זו דהרהור. דבלא"ה אין חלומו מועיל וכנ"ל. ולפ"ז היה מקום לומר דביודע שצריך להיות מע"ש של אביו וגם לא הרהר כלל בזה וחלם לו כן. שיש לחוש לחלומו. ואפשר לומר דהירושלמי אזיל שם אליבא דרבי דמתניתין שם אתיא כוותיה כמבואר בירושלמי שם. וס"ל דכיון דא"ל אביו שמע"ש שם אף במצא מנה במקום מאתים ומאתים במקום מנה הרי הם מע"ש ע"ש. וע' ביצה דף י' בזה. אלמא ס"ל דכיון דהוחזק מע"ש ברשותו שוב אין מוציאין מחזקת מע"ש אם נמצא במקום ההוא. וה"נ יותר תלינן במע"ש כיון שיודע שצ"ל מע"ש. אם לא תלינן בהרהור לבו. משא"כ לרבנן דקיי"ל כוותייהו דהכל חולין ע"ש ברמב"ם פ"ו מה' מע"ש. שפיר גם בזה הוי חולין [ובאמת צ"ע דבוודאי מע"ש וספק חולין נימא אין ספק מוצא מידי וודאי ול"ש למיזל בתר רובא. אך הא מצינו דבהניח מאתים ומצא מנה דלרבנן הוי חולין אף דוודאי הוי מע"ש כאן. ויש להאריך בזה בהא דאי כיס אחד או ב' כיסים ובדברי הרמב"ם וראב"ד בזה ואכ"מ]. ובירושלמי שם איתא א"ר אבין מאן דעבד יאות עבד כר' יוסי וע"ש בפ"מ. וקשה דמאי קמ"ל דמאן דעביד כברייתא שפיר עביד. וגם מאי רבותא הוא ועביד יאות שלוקח לעצמו. ולולא שאיני כדאי להגיה הייתי אומר דגרסינן עבד כר' יונה. והיה כתוב בר"ת כר"י. וטעה המדפיס ופירש כרבי יוסי. והיינו אף דבברייתא מפורש כר' יוסי. מ"מ מי שרוצה לעשות לפנים משוה"ד ולהסתלק מן הספק. ראוי לו לעשות כר' יונה לחוש ולנהוג בהם דין מע"ש: יח) ונשוב לנ"ד לנודר בחלום. והנה בעלמא אם מסופק לו אם נדר או לא כתב בתשובת מבי"ט סי' רנ"ו והובאה בש"ך סי' ר"ח דאזלינן לחומרא דספק נדרים להחמיר. והנה מדינא בספק הו"ל לאוקמא בחזקת היתר. ואף דסד"א הוא. מ"מ הו"ל רק מדרבנן להחמיר כמ"ש התו' בכתובות כ"ג ויבמות ל'. ואף אינימא דהו"ל דשיל"מ ג"כ אינו רק מדרבנן. ובש"ס ופוסקים נראה דהו"ל דין נדר גמור ולא מחמת ספק. והטעם פי' הרא"ש בפירושו דף י"ח ע"ב דסתם הנודר דעתו לאסור מדלא שתק. וזהו מעין סברא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. אלא דבזה אף רבנן מודו. דרק שם פליגי שצריך לפרש נגד משמעות לשונו. משא"כ כאן שאפשר לפרש כן. ומכ"ש לפמ"ש הפוסקים דאיירי באומר עתה שאז כיון כמו שיפרשו חכמים. אמרינן כוונתו כמו שיפרשו לקיים הנדר וע' סי' ר"ח בפוסקים וע' תו' ערכין ה' ולעיל בסי' ס"ח הארכתי בס"ד. ולכאורה קשה טובא על הרא"ש מסוגיא דנדרים שם דמדמי למקדיש כוי וכן בכרי שנגנב. דשם לא שייך כלל סברא זו דהא דבריו לא היו לבטלה עכ"פ כי אם לא נגנב הכרי ונתברר הדבר לא היה לבטלה כיון שאמר על תנאי. וכן בכוי י"ל כן ואכמ"ל בזה: יט) ובטוש"ע שם איתא דברוב קורין בשר מליח לקדשים אינו נאמן לפרש להקל והקשה הש"ך והב"י דבנדרים אין הולכים אחר הרוב וא"כ אפילו מיעוט נמי. וזה קשה דמאי קושיא דילמא לענין שלא יהא נאמן בעי רוב. אבל בסתם כההיא דסי' רי"ז שפיר חיישינן לחומרא אף למיעוט. ובאמת העיקר כמ"ש בהגהת הפרישה דזה רק לענין ע"ה שצריך התרה ולא בת"ח. ודלא כש"ך שחולק עליו. וכן ראיתי בהגר"א שם שהסכים להפרישה. ובש"ך שם כתב דה"ה להיפוך ברוב קורין בשר מליח לבשר של ע"א אזלינן לקולא והביא שכ"כ רמב"ם פ"ב מה"נ. ותמיהני דברמב"ם שם מפורש דדווקא כשכל בני המקום קורין כך ולא ברוב ע"ש לשונו. והוא כמו דאיתא בש"ס דף י"ט דג"כ משמע כן. אבל וודאי לא אזלינן לקולא בתר רובא וכדאיתא בדף נ"ג ע"ב ובסי' רי"ז סי"ז. ולסברת הרא"ש הנ"ל מבואר עוד דלא ניזיל בזה בתר רובא דתלינן שנדר באופן המועיל. וכה"ג איתא בנדרים פ"ד ע"א דמוכחא מילתא דעל התירא קאסרה נפשה ע"ש. ורק במפרש להדיא שכוונתו לקולא נאמן כמפורש במשנה. ובענין אי אזלינן בתר רוב בנדרים אכמ"ל וע' לח"מ פ"ט הל"ה ופ"י הל"ט ובב"י ופרישה וט"ז וש"ך בזה: כ) ועכ"פ לפ"ז מבואר דלא שייך לומר ספק נדרים להחמיר רק באופן זה שאם כוונתו להקל יבטל הנדר וזה היפוך סברת הט"ז רס"י ר"ח ע"ש]. אבל בנ"ד שמסופק אם נדר כלל. וודאי לא שייך לומר להחמיר וטפי י"ל דנוקמא אחזקת היתר וכמש"ל. ורק מדרבנן מחמירים עליו כמ"ש התו' שהזכרנו וגם דהו"ל דשיל"מ. וכ"נ דעת הרמב"ם שבפ"ט הל"ד כ' שאם קצתם קורים כך וקצתם כך ספק נדרים להחמיר ואם עבר אינו לוקה. ובפ"ב גבי ספק נדרים להחמיר ששם עיקר הדין ע"ש לא הזכיר כלל שאם עבר אינו לוקה. אבל הדבר כמ"ש ששם הוא וודאי נדר. דמן הדין אומדין דעתו שכוונתו להחמיר כנ"ל. אכן בפ"ט שעכ"פ אסר את עצמו מאיזה דבר. רק שאנו מסופקים מאיזה דבר. הוא ככל הספיקות שאין לוקים עליהם. והא דמדמי בנדרים י"ט להאי דכרי. נראה דזה רק לענין ספק נזירות להקל. דשם הוי טעמא דלא נחית לספיקא וא"כ כל ספק בכלל. ובסוגיא שם יש להאריך. וא"כ הא דמייתי המבי"ט סי' רנ"ו הך דספק נדרים להחמיר לענין זה. אינו שייכות כלל. רק הא דמייתי מהא דדף נ"ג א"ש. ועכ"פ בנדון דידיה נראה דהוי להחמיר רק מדרבנן. ואף לדעת הסוברים ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת. שאני הכא דאית ליה חזקת היתר כנ"ל: כא) והנה בנדר בחלום אם נדון אותו לנדר עדיין י"ל שספק הוא שמא הוא מחלומות שע"י שד הבלתי צודקים כמש"ל. אך מ"מ יש להחמיר מדרבנן כמש"ל. אכן בלא"ה יפה הקשה הרא"ש בתשובה דהא אף בהקיץ בעינן פיו ולבו שוים ומכ"ש בחלום דוודאי לאו כלום היא וגרע מנדרי אונסין. וצריכים אנו להבין באמת דעת הגאונים והרשב"א בזה. והח"ס סי' רכ"ב כתב הטעם דמסתמא הרהר בלבו כן ביום. ובדבר מצוה הוי קבלה בלב כנדר ולזה חוששין להצריכו התרה. ואם כי הסברא נכונה מאוד. אבל אין זה כוונת הרשב"א והגאונים לענ"ד דהא הרשב"א דמייתי הב"י סי' ר"י איירי להדיא בנדר בדבר הרשות ע"ש ובדבר הרשות לא שייך לומר דקבלה בלב כנדר. וזה וודאי א"ל דחיישינן שהוציא ביום מפיו וגם דא"כ למה הצריכו הגאונים עשרה להתירו. תסגי לה בשלשה: