דברי מלכיאל ב שע

העונש כמש"ל. וא"כ בהתירוהו בחלום דהוי ס"ס כנ"ל א"צ לנהוג דיני מנודה. ורק להתיר צריך כנ"ל. וא"כ מיושב דנקיט גבי ידע מי נידהו טעמא דלא שויוה שליח להתיר. כי היכי דלא ליהוי רק חד ספק ויצטרך לנהוג דיני מנודה. משא"כ אינימא טעמא דשמא דברים בטלים הם. הו"ל ס"ס וא"צ לנהוג דיני מנודה כנ"ל: ט) ולשיטת הפוסקים דמקילינן בספק מנודה ונאמר דגם כאן א"צ לנהוג דיני מנודה כנ"ל. מ"מ י"ל דלהכי נקיט טעמא דלא שויוה שליח משום דנ"מ לענין נדר בחלום כשהדירו אחר. שי"ל דכיון שנעשה שליח לאסור יהיה הנדר תלוי בדעתו ג"כ להתיר אף ע"פ ג' וככל נודר ע"ד חבירו. ולא ידון כנדור מן השמים להצטרך עשרה. ואף אינימא דאפשר הוי דברים בטלים. מ"מ הו"ל ס"ס לקולא כנ"ל. אבל אי טעמא משום דלהכי לא הוי שליח שפיר לא הוי ספק כלל. וא"כ הו"ל רק חד ספק. וספק נדרים להחמיר וכמש"ל. ולזה הצריך הרשב"א בשם הגאונים עשרה להתיר. והרשב"א לשיטתו דס"ל במיוחסות סי' רס"ג שספק בדיני מנודה לקולא ע"ש. ולזה ס"ל דנדר בחלום צריך היתר ומיושב סוגיא הנ"ל. ולפ"ז יהא מוכח דלא כש"ך סי' ר"י שכ' דגם בנדר אם התירו בחלום בעי התרה ומסברא נראה כדעת הש"ך דדווקא בנידוי י"ל דהוי ספק כמש"ל שי"ל שהראו לו שראוי לנידוי. אבל בנדר מה שייך לומר שהדירוהו מן השמים והתירוהו דאם צריך הוא לנהוג איסור בדבר זה לא שייך לומר שיתירו לו. ואם א"צ א"כ מה תועלת בחלומו. וע"כ צ"ל שעכ"פ ההתרה הוי דברים בטלים ואין כאן ספק כלל ורציתי לדון בזה מצד ס"ס בדשיל"מ דהא נדרים הוו דשיל"מ כדאיתא בנדרים נ"ט. וא"כ בנדר אף בס"ס יש להחמיר. אך ז"א דעיקר טעמא דנדרים הוו דשיל"מ הוא משום דמצוה להתירו כדאיתא בנדרים נ"ט ע"א. אבל בהדירוהו מן השמים לאו מצוה להתירו. דא"כ לא היו מדירין אותו כנ"ל. והוי כנודר בעת צרה. וכ"כ הרעק"א סי' ס"ה בכה"ג דהיכא דליכא מצוה להתיר לא הוי דשיל"מ וכ"כ הרבה אחרונים: י) ועדיין קשה על הרא"ש שפסק בפ' ואלו מגלחין בבעיות דבמנודה לקולא. ובתשובה כלל ח' פסק דנודר בחלום לאו כלום הוא וא"כ הדר תקשה קושייתינו. והנראה דבאמת קשה טובא דהא נידוי הוי דשיל"מ וגם מצוה להתירו והיינו שיעשה תשובה שיתירוהו. ודוחק לומר דזה מיקרי ע"י טורח הרבה. דהא גם נדר צריך למצוא לו פתח חרטה. וא"כ נחמיר בספיקו מהא טעמא. ובשלמא לסברת הצל"ח דבטלטול ל"ש לומר דשיל"מ לפי שהטלטול שיטלטל עכשיו לא שייך להניחו למחר. י"ל ג"כ הכי בכל הנהו דמ"ק ט"ו שם דמ"מ עד שנתיר לו לא ינעול סנדל וכן אינך דהתם. אבל אם לא נתפוס כן קשה. וגם בלא"ה ע"כ צ"ל דבנדר אין שייך זה. דא"כ גם בנדרים נאמר דלא הוי דשיל"מ בכה"ג בנודר מן הבשר. דלמחר יזדמן לו בשר אחר. וצ"ל דכיון שיכול להתיר נדרו תיכף הוי שפיר בכל גוונא דשיל"מ אף להצל"ח. וא"כ נימא ה"נ בנידוי. ודוחק לומר דאיירי דוקא בנתנדה לזמן וא"א להתירו בתוך זמנו. וצ"ל דדוקא במעשה מחמרינן בדשיל"מ. אבל לא בספיקא דדינא ולהכי פסקו בתיקו לקולא בנידוי וכ"כ בפר"ח סי' תצ"ז ובשאגת ארי' סי' צ' והביאם הרעק"א סי' ס"ה בתשובה דבספיקא דדינא הוי לקולא אף בדשיל"מ. וא"כ שפיר בספק במעשה וודאי יש להחמיר בנידוי. ועפ"ז מיושב קושית הנוב"י וחתנו על תשובת הרשב"א שהזכרנו בפשיטות וזה נכון מאוד בס"ד דשם הוי ספק במעשה להכי פסקו להחמיר דהו"ל דשיל"מ. אבל בגוף תשובת רשב"א ותה"ד מבואר הטעם משום שבועה ונדר וכמש"ל. ועכ"פ מיושב ממילא בנ"ד בנידוהו בחלום דוודאי מצוה להתיר והו"ל דשיל"מ. לזה צריך התרה ויחוש לנידוי. ואי נימא דנידוי משמים חמיר משאר מנודה. צריך לנהוג כל דיני מנודה כנ"ל. והנה בס"ס בדשיל"מ רבו המתירים וע' ט"ז ונה"כ יו"ד סי' ט"ו וסי' ק"י ס"ח ובשעה"מ פ"א מהיו"ט ה"כ שהאריך בזה. וא"כ קשה בהתירוהו בחלום הא הו"ל ס"ס כנ"ל. וצ"ל דבאמת לא נחית בסוגיין לענין אי צריך לנהוג דיני נידוי משום דלא אתברר לן אי חמיר משאר מנודה או קיל כדאיתא במ"ק ט"ו וכמש"ל ורק אמרו שצריך התרה וזה שייך גם בס"ס להנצל מעונש כמש"ל ולזה קאמר גבי ידע מי נידהו טעמא אחרינא כי היכי דלא ליהוי ס"ס ויתחייב לנהוג דין מנודה לשמים עכ"פ במאי דפשיטא לן שעכ"פ צריך עטיפה ואסור בשאילת שלום כדאיתא במ"ק ט"ו להדיא. ובאמת צל"ע מ"ש הר"ן שצ"ע אם צריך לנהוג דיני מנודה. דהא מפורש בסוגין שמותר לשאול בשלום אחרים. ואולי שכיון שזה גופו הוי כקצת היתר לנידויו ומכ"ש לפירש"י שזהו התירו. להכי התירו לו לשאול שלום ודחוק. ועוי"ל בזה ואקצר [ואם נידהו אחד י"ל שהראו לו שצריך לנהוג כדין מנודה מאדם ולא משמים]: יא) ועפ"ז אפשר לישב הרמב"ם שהקשינו עליו שלא הביא הא דשרו ליה בחלום. דנראה דהרמב"ם מפרש כפשוטו דהוי וודאי נידוי כשנידוהו בחלום ולאו ספק הוא כלל ורק בהתירו לו הוי ספק משום הא דכשם שא"א לבר בלי תבן וכו'. והנה רב אשי בנדרים שם לטעמיה בביצה דף ד' דס"ל דספק בדשיל"מ אף בדרבנן מחמרינן. אבל הרמב"ם בפ"א מהיו"ט ה"כ לא הביא כלל דברי רב אשי וע"ש בלח"מ שכ"כ דלא כהה"מ. ונראה בפשוטו שפסק כאינך אמוראי שם דלא ס"ל סברא דדשיל"מ רק לענין ביטול ולא לענין ספק. דכיון דעיקר הסברא הוא עד שתאכלנו באיסור וכו' וזה שייך בביטול דעכ"פ האיסור נאכל. משא"כ בספק די"ל דאין כאן איסור כלל. והוכיח זה מדאמרינן בעירובין מ"ה ע"ב גבי תחומין ספק דבריהם להקל וכן בדף ל"ד בשבת אף דהוי דשיל"מ כדאיתא בביצה ל"ט. וכבר הרגישו התו' בעירובין שם ונדחקו בזה דמ"מ ספק עירוב להקל. והוא דחוק. ולזה הכריע הרמב"ם דבהא אין הלכה כרב אשי. וכן הוכיח הפר"ח סי' ק"ב מהא דמנחות ס"ח גבי חדש דר"פ ור"ה בדר"י מקילי בספק בחו"ל אף דהוה דשיל"מ. וע' בצל"ח ריש ביצה שהאריך בזה. והא דספק מוכן אסור כבר כתבו הראשונים ריש ביצה משום דהוי כעין של תורה. ולזה לא מייתי הרמב"ם הך דרב אשי דהותר בחלומו דלדידיה באמת שרי בכה"ג דס"ל ספק נידוי להקל אף בספק במעשה [ובדעת הרשב"א שכתבתי לעיל יש עוד לפלפל וע' במ"מ ולח"מ שם ובצל"ח שם ואקצר] ועוי"ל דאף הרמב"ם ס"ל דהוי ספק. ורק רב אשי ס"ל דס"ס בדשיל"מ נמי אסור ולהכי מוקי בביצה ד' ברייתא בספק יו"ט ומ"מ נתערבה באחרות אסורות אף דלהרמב"ם הוי ס"ס בכה"ג ע' ש"ך יו"ד סי' ק"י ופר"ח שם. אבל דעת הרמב"ם דס"ס בדשיל"מ מותר כמ"ש הפר"ח והשעה"מ פ"א מהי"ט ה"כ בדעתו ולהכי לא הביא שם אוקימתא דרב אשי. וכן הכא לא הביא האי דינא דהתירוהו בחלום דהו"ל ס"ס בדשיל"מ וכמש"ל. אבל חד ספיקא שפיר אית ליה דמחמרינן בדשיל"מ וכמ"ש הה"מ שם בדעתו וכל האחרונים שם וענין זה דורש אריכות ואכ"מ: יב) עכ"פ נתברר לנו מכ"ז דנידוהו בחלום הוי רק ספק שמא הוא מחלומות הצודקים. וכשהתירוהו בחלומו הוי ס"ס כנ"ל. ולכאורה קשה דאוקמא לגברא בחזקת כשרות ושאינו מנודה. ומכ"ש לפמ"ש הנו"ב חאה"ע סי' ל"ח דביש לו חזקת היתר ל"א ספק דשיל"מ לחומרא. ובשלמא אינימא דההיתר אינו רק להציל מספק עונש א"ש. אבל לדעת הרמב"ם נראה שהוא נידוי גמור שסתם כן גבי שארי הלכות נידוי. וגם הר"ן נסתפק בזה כנ"ל. ולכאורה ראיה לזה מהא דספק נזירות להקל אף דהוי דשיל"מ. אך שם טעמא אחרינא הוא כדאיתא בנדרים י"ט. ובאמת הנו"ב שם לא החליט בעצמו כן ע"ש. וכ"נ ממ"ש הר"ן פ' אין צדין דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא. וכ"ש בתר חזקה דגרע מרובא. וע' מל"מ פ"ג מה' מעילה ה"ו מ"ש בזה ושם הביא דעת המבי"ט סי' נ"א דרק באתחזיק איסורא לא אזלינן בתר רובא בדשיל"מ ע"ש. מ"מ נראה דאף רובא בכה"ג עדיף