דברי מלכיאל ב שסט

לחלום בלא דברים בטלים קאמרינן משמע דא"א כלל. וכן מפורש בזוהר פ' חיי שרה ע"פ ואברהם זקן שיש חלומות שכולם כדיבים ושקרים שמודיעים החיצונים להנשמה ויש חלומות שמודיעים לה ע"י מלאך והם אמיתים ורק אח"כ מתדבקים החיצונים ומערבים דברים בטלים בזה ע"ש שמבואר שכל החלומות הם כן וע' עוד מזה בזוהר פ' וישב ע"פ ויחלום יוסף. והיינו כדאיתא בפ' הרואה דרמי קראי דהחלומות שוא ידברו ומשני כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד. ונראה ע"פ מה שראיתי בספורנו פ' מקץ ע"פ ופרעה חולם שפי' שהיה חולם עוד דברים והם היו דברים בטלים ובתוכם חלם חלום זה ע"ש וזה נכון מאוד. ואם יקשה למה לא סיפר הכל ליוסף. ודוחק לומר שידע בעצמו שהם דברים בטלים. י"ל ששכח דברים בטלים ההם וכדרך העולם לפעמים ששוכחים קצת מחלומם. וא"כ גם בנ"ד י"ל שחלם לו עוד איזה דבר ושכחו. וממילא מבואר דהא דהתירוהו בחלום הוי ספק כמש"ל דאפשר כולו חלום צודק והיו דברים בטלים אחרים ושכחם. וכ"ה להדיא לשון רש"י והרא"ש בנדרים ח' שמא ההיתר דברים בטלים. הרי שאינו רק ספק. וקשה דהא א"א אמרינן. וזה א"ל שההיתר עיקר והנידוי בטל דז"א דאם לא נתנדה מה התירו לו. ודחוק לומר שהורו לו שקירבוהו מן השמים ומחלו לו על דברים שהיה חייב נידוי ולזה הראו לו היתר זה והנידוי דברים בטלים הם. ועכ"פ מפורש כמש"ל דבהתירוהו הוי ספק ולא וודאי: ג) ואפשר לומר דע"כ לא אמרינן ספק נידוי להקל רק בנידוי אדם כמ"ש הרשב"א במיוחסות סי' רס"ג שהוא דרבנן ונמסר לחכמים להקל ולהחמיר ע"ש אבל בנידוי מן השמים י"ל דוודאי חיישינן לספיקו דנלמד מנזיפה דמרים והוי כדאורייתא. ואף דדיני נידוי לא מצינו מה"ת מ"מ הא מצינו בה הסגר והבדל משארי בנ"א. ומדנצטרעה י"ל דדין מנודה כמצורע. וה"נ משוינן להו בר"פ אלו מגלחין בכמה דברים. וגם י"ל דכיון דעיקר הנידוי הוי מה"ת ומן השמים שפיר מחמרינן אף בספיקות פרטי דינים דהוי מה"ת. וכעין הא דק"ש ספק קרא דחוזר וקורא בברכותיה וע' תו' ברכות כ"א ובמג"א סי' ס"ו. וכן בעלמא לענין סד"א וע"י גילגול נמשך לדרבנן וכבר האריכו האחרונים בזה. ולפי שלא היה ברור להר"ן סברא זו אי מיקרי דאורייתא בכה"ג נסתפק אם צריך לנהוג דיני נידוי כנ"ל. אמנם בעיקר הנידוי י"ל כמש"ל שלא חשו רק להצילו מעונש: ד) ובזה ק"ל על הרמב"ם פ"ז מה' ת"ת שלא הביא שם דין דהתירו לו בחלומו דתלינן בדברים בטלים ורק מייתי הך דיודע מי נידהו. ואפשר לא היה זה בגירסתו וכמו שמשונה גירסתו שם בדין העשרה יע"ש בכ"מ. וכ"נ מדאיצטריך להא דידע מי נידה אותו סברא דלא לישרי ליה דלהכי לא שויוהו שליח. וקשה דלימא דהיינו דברים בטלים האיש שראה וכמש"ל סברא זו. והא רב אשי א"ל לתרווייהו בש"ס בנדרים שם. ולזה אפשר דהרמב"ם באמת לא היה גורס דין השני. אבל הוא דחוק כיון דהרי"ף גריס לה. ואם נאמר משום דזיל בתר טעמא דדברים בטלים והכל בכלל. ז"א דא"כ הו"ל למינקט הך דשרו ליה דאהא איתמר האי טעמא בש"ס. וגם אין דרך הרמב"ם כן להשמיט דין מפורש בש"ס בשביל סברא בעלמא: ה) ולכאורה י"ל הא דל"ק ביודע מי נדהו משום דברים בטלים עפמ"ש החתם סופר סי' רכ"ב דלא שייך זה רק בדבר נפרד מגוף הענין כמו ההתרה מהנידוי אבל לא מה ששייך לגוף הנדר כמו באומר שיאסר במצה מבושלת בפסח זה ע"ש. וה"נ כיון שעכ"פ צריך להיות מי שינדה א"כ ה"ז כגוף הדבר. אבל באמת אינו דומה דשם שייך זה לגוף הנדר וכמ"ש החת"ס שם דעכ"פ צריך לפרש אם רק בפסח זה או לעולם. משא"כ כאן דהיה אפשרות שישמע קול שמנדים אותו. ושפיר י"ל שהאיש שראה הוא דברים בטלים. וסברת הח"ס שם קצ"ע דאטו אם היה אומר בפסח לחודא משמע לעולם וא"כ א"צ לפירוש כלל. ושפיר י"ל דהזה הו"ל דברים בטלים. ומכ"ש לפמש"ש הח"ס הטעם דהוי דבר מצוה עי"ש. א"כ שפיר טפי מסתבר למימר שידור לעולם ולא על פסח זה לבד. אבל באמת לפמש"ל הסברא דהוי רק ספק ובנידוי חשו רק להוציאו מעונש נידוי ושמתא שם מיתה כדאיתא במ"ק ט"ז. משא"כ בנדר הוי רק איסורא. ואף דספק נדרים קיי"ל להחמיר. מ"מ הכא איכא ס"ס שמא לא נדר כלל וכולו דברים בטלים. ואף אם הוא נדר גמור. מ"מ שמא כולו נדר גמור. ומתהפך ג"כ שמא כולו נדר ואף א"ת שהזה הוא בטל שמא כולו בטל. ובס"ס שפיר לא חיישינן וא"ש דינו של הח"ס ולא מטעמיה: ו) ולפ"ז בנידוי י"ל ג"כ ס"ס שמא כולו בטל. ואף אם הוא קיים שמא גם ההיתר מן השמים הוא. וא"ל דשם סברא שההיתר בטל דאלת"ה למה הראוהו כלל. די"ל שהראו לו שהיה ראוי להתנדות וכהא דפ' הרואה וס"פ הפרה דהספד מורה שחסו עליו ופדאוהו וכעין ששלח שב"ש לחוני המעגל אלמלא חוני אתה וכו' אלמלא תודוס אתה וכו' [וכה"ג הביא בתשב"ץ סי' קנ"ט בשם חכם אחד שראה אחר עליו שהתרה בו שאם לא יקבע עתים לתורה ינדהו. וביקש שיתירו לו. והיינו שהראו לו שראוי לנידוי] עכ"פ קשה דהו"ל ס"ס ג"כ בהאי נידוי. ונראה לומר דכיון דשמתא שם מיתה והוי כסכנתא דחמירא מאיסורא ובפרט בנידוי מן השמים שחוששין לעונש כמש"ל. שפיר מחמרינן אף בס"ס וכדקיי"ל בסי' קי"ו ביו"ד לענין סכנה וכדאיתא בחולין ט' בזה וע"ש באחרונים. והא דמקילינן בספק בנידוי. היינו בדיני הנידוי שאין בזה חשש מיתה רק כעובר על איסור דרבנן. אבל גוף הנידוי לענין שיצטרך היתר הוא חמור מאוד כנ"ל. ועש"ך סי' ר"ח ס"ק י"ד שכ' ג"כ שגוף הנידוי דאורייתא ורק פרטי דיניו דרבנן: ז) ובנו"ב סי' קמ"ו בחי"ד נתקשה הוא וחתנו זצ"ל ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' תקצ"א ותה"ד סי' רפ"א להחמיר בספק חרם ונדחק לומר דהיינו מצד שבועה ונדר ע"ש. ולסברת הש"ך מיושב בפשיטות דשם איירי הרשב"א ותה"ד לענין לעבור על גוף החרם ובזה הוי ספיקו לחומרא. משא"כ בנוגע לדיני המנודה כנ"ל. ואף אי הוי גוף החרם מדרבנן ומדברי קבלה כמ"ש הנו"ב שם מ"מ ספיקו לחומרא כמש"ל משום שעונשו גדול [ואף דכל העובר על דברי חז"ל חייב מיתה וכדאיתא בירושלמי ריש ברכות דחמור ד"ס מד"ת בזה. מ"מ אינו דומה לשמתא וחרם וכמבואר במ"ק י"ז. דאל"כ מה הוסיפו בשמתא דהא בלא"ה עבר על דברי חז"ל]. ובזה יהיה מקום להחמיר גם בספק ח' דרגמ"ה שהקיל בו בנו"ב מ"ת חאה"ע סי' ח' מטעם הנזכר. ולפ"ז אין שייך לומר שנחמיר בדיניו מצד דעיקרו מה"ת כמש"ל. דבאמת הוי דרבנן ורק מצד חומר העונש חמיר ספיקו כנ"ל. אכן בגוף תשובת הרשב"א שם מפורש הטעם משום דאסור הוא כשבועה וכן בתה"ד שם מבואר משום דהוי כנדר וע"ש. ומ"ש הר"ן להסתפק בנידוהו בחלום אם צריך לנהוג דיני נידוי. צ"ל כמש"ל דנידוי מן השמים הוי כדאורייתא וראוי לו להחמיר. או שי"ל דכיון שהוא עונש מן השמים ראוי לו לחוש לנהוג נידוי כדי שעי"ז יתכפר לו. וספיקו י"ל ע"פ הא דאיתא במ"ק ט"ו דמסתפק הש"ס אי מנודה לשמים קיל או חמיר יעו"ש וסברת הספק נראה די"ל דקיל משום דדיני מנודה הם רק דרבנן אבל מה"ת לא. או י"ל דחמיר מנודה לשמים שראוי להחמיר עליו ביותר: ח) ואם נאמר דמנודה לשמים יש לו דין מנודה גמור וגם נתפוס כדעת הפוסקים בי"ד סי' של"ד דספק מנודה לחומרא ע"ש בטור שהביא דעת י"א כן. [ולפלא על הנו"ב שלא הביא דעתם כלל] יש ליישב קושייתינו הא דל"ק גבי ידע מי נידהו משום דברים בטלים. דהא לפ"ז בנידוהו בחלום אף דהוי ספק מ"מ צריך לנהוג דין מנודה כנ"ל. וזה שייך רק בספק אחד אבל בס"ס וודאי שרי דאינו רק איסור. וזה שייך רק לענין דיני מנודה. אבל מ"מ לענין התרה צריך לחוש לסכנת