דברי מלכיאל ב שסח

בפתח שמביאו להתחרט על חלות הנדר. והו"ל כנדרי שגגות כנ"ל. ואף שבארנו למעלה שיש פוסקים דס"ל דתלי רק בשעת הנדר ממש מ"מ רוב הפוסקים לא ס"ל הכי כמש"ל. ואף שמבואר בנדרו שנדר ע"ד רבים. מ"מ הא קיי"ל דברשות של הצבור ההוא שנדר ע"ד וגם לדבר מצוה מתירים לכ"ע וכמבואר בסי' רכ"ח סכ"א. וליקח ש"ץ ושו"ב הגון הוי וודאי דבר מצוה וכמובא באחרונים ערשד"ם חי"ד סי' קי"ד: ובפרט בעתים הללו שקשה למצוא ש"ץ ושו"ב הגון כידוע. ועוד נראה שכיון שאין לו פרנסה אחרת. ואם יאסר להיות ש"צ ושו"ב אין לו ממה להתפרנס. אין לך דבר מצוה יותר מזה. וגם שקרוב להכשיל הרבים עי"ז כמובן. ומה שמבואר בנדרו באופן שאין לו התרה. כבר מבואר בסי' רכ"ט ס"ד שישאל על זה שאמר שלא יתירנו ואח"כ ישאל על נדרו. ולדעת הש"ך שם בס"ז א"צ כלל לזה כיון שאמר בלשון באופן שאין לו התרה והוי כמו התנה דס"ז שם. וע' ח"ס חיו"ד ס"ס רכ"א מש"ש ויש לחלק מהא דנ"ד ואקצר: נח) אלא שעדיין יש לעיין כיון שאסר הנאת ידו ופיו על כל ישראל א"כ הו"ל נוגעים בדבר וכמ"ש בטור סי' רכ"ח שמי שאסר הנאתו על בני העיר אינו נשאל לחכם שבעיר ע"ש. וע' בב"י שחולק ע"ז וע"ש בב"ח וש"ך שהסכימו לדעת הטור והרמב"ן להחמיר. אכן כבר כ' הרלב"ח סי' נ"ז הובא בש"ך ג"כ שבאוסר הנאתו על כל ישראל שרי להתיר לכתחילה ג"כ ע"ש. וראיה מהא דנדרים פ"ט ע"ב שאסר כל הנאות העולם על עצמו ונשאל לרב חסדא. והא בכה"ג מבואר בב"י ר"ס רכ"ח דג"כ אסור ואקצר. אכן מאותה העיר שרוצים לקחתו עתה לש"ץ ושו"ב נראה וודאי שלא יתירו מהם לו כי הם וודאי כנוגעים בדבר. וראיה ברורה להרלב"ח דא"כ כל הקדש לא יהא לו התרה דהו"ל נוגעים בדבר כל ישראל שאסור להם ליהנות ממנו. והתינח בהקדש שיש לו פדיון י"ל שאפשר ליהנות ע"י פדיונו. אבל בהקדש שאין לו פדיון לא יועיל שאלה. וזה מפורש בכ"מ דמהני. ועיקר הלימוד דבשאלה הוא בקדשי מזבח גבי שחוטי חוץ בנדרים ע"ח. ובאמת צ"ע לסברת הרלב"ח שם דכיון שאסר על כל ישראל הוי כדיעבד. א"כ אם אסר על כל ישראל חוץ מג' אנשים אסור לכתחילה לישאל רק אצל אותם ג' אנשים. וא"כ בתרומה וחלה דמבואר בש"ס נדרים נ"ט ובכ"מ דמהני שאלה. נימא שצריך דווקא שאלה אצל כהנים ולא אצל ישראלים כי הם כנוגעים בדבר שעי"ז תחזור להיתר לזרים. ואף דהדרא לטיבלא. מ"מ הא אפשר להפריש ממקום אחר וזה יהא מותר. וצ"ל דזה לא מיקרי הנאה כיון שעכ"פ יצטרכו לאסור במקום אחר כנ"ל. וא"ל דא"כ בקדשי מזבח ישאלו לכהנים שהם אינם נוגעים שהרי הם מותרים גם אח"כ לאכול בקדשים. ז"א כי אח"כ משולחן גבוה קזכו ואין זה הנאה. וגם כי יש חומר הרבה בדיני אכילת קדשים. וגם כי גוף הבהמה אסורה להם בהנאה ורק האכילה בבשר הותר להם מצד המצוה. ולפי סברא זו יש לדחות קושייתינו גם מחלה ותרומה. ובענין זה יש להעיר ג"כ מהא דב"ב ע"ד ע"א עכשיו שנשבעתי מי מיפר לי ואמרו דכל אבא וכו' שהיה לו להתיר ע"ש. וקשה דהא הנדר הוא לענין גאולת ישראל וא"כ הו"ל נוגע בדבר ואסור לכתחילה להתיר. וע"כ צ"ל שכיון שא"א להתירו רק מישראל ולא מלאך. כי לא בשמים היא שלזה אמר מי מיפר לי מותר להתיר אף נוגע בדבר. וא"כ מוכח דהיכא שא"א ע"י אחר מותר אף לכתחילה להתיר. ונדר משה רבינו שהותר לו. הקב"ה בעצמו שאני וגם שהיה קודם מ"ת. ובמדרש איתא שא"ל הקב"ה שיאמר ליתרו שבעל השבועה התיר לו השבועה. והעיקר נראה שהלימוד הוא רק ממה שהוזכר בכתוב טעם כי מתו כל האנשים וגו' וכמש"ל בזה. ובהא דב"ב ע"ד י"ל שבאמת כבר הובטחנו שלא יכלה זרע ישראל ואם יתמהמה חכה לו והכל אחד לנו והעיקר לנו לצפות על ישועת ד' שיתקדש שמו הגדול בעולם וכמ"ש עשה למענך אם לא למענינו. ולזה אמרו שהיה לרבב"ח להתיר הנדר ולהורות שאין כוונתינו לטובתינו רק למען שמו הגדול. ואין אנחנו נוגעים בדבר. אלא שקשה למה קאמר שם שטעותו היה משבועת המבול נימא דבהא גופא טעה שהיה סבור שהוא נוגע בדבר. וצ"ל שזה היה פשוט שלא יטעה בזה ואכמ"ל בדברי דרוש. וע' חגיגה י' ע"א נשבעתי וחוזרני בי ובתוס' בב"ב שם: נט) מסקנא דמילתא שצריך להתיר נדרו בשלשה ע"י שיאמר שאלו היה יודע שיזדמן לו לעבור על נדרו באיזה הוראת היתר כזה ועי"ז יאסר על כל ישראל. לא היה אוסר א"ע באופן כזה. ושגם עכשיו מתחרט מהיום על נדרו ועל שעבר וגרם שיחול איסורו. ויעשה זה בהסכם אנשי העיר שאסר על דעתם. ומקודם יתיר הנדר שקיבל ע"ע שלא יהא התרה לנדרו וכמש"ל. ויקח ג' אנשים להתירו שלא יהיו מאנשי העיר שרוצים עתה בו שיהיה שם ש"ץ ושו"ב דהוו נוגעים בדבר וכמש"ל: סימן עב בע"ה חנוכה תרל"ט נשאלתי במי שחלם לו בחנוכה שנדר להתענות למחר תענית נדבה. ואברר מה שעלה ברעיוני בס"ד: א) הנה בנידוי בחלום קיי"ל בנדרים ח' שצריך להתיר. ובנדר בחלום דעת הר"ן והרא"ש שא"צ להתיר. ודעת הרשב"א בשם הגאונים שצריך עשרה להתיר והובא דעתם בי"ד סי' ר"י ואמרתי לברר יסוד הדין בזה. דהנה בנדרים שם איתא בנידוי שצריך להתיר בעשרה. וכ' הר"ן והרא"ש שיש לחוש שנתנדה בשליחות המקום. הרי מפורש דרק ספק נידוי יש כאן והיינו משום די"ל שהחלום הוא דברים בטלים כדאמרינן בעלמא דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ואף לענין איסורא אמרינן כן בסנהדרין דף ל' לענין מעות מעשר שני. וכ"נ בסוגיא שם דקאמרינן דבשמתוהו ושרו ליה בחלום צריך להתיר דא"א בלא דברים בטילים ושמא ההתרה דברים בטילים וא"כ שפיר י"ל שהנידוי הוי ג"כ דברים בטלים. וזה א"ל דדווקא כשיש ב' דברים אמרינן כן ולא בדבר אחד. דהא כללא אמרינן בברכות נ"ה שא"א בלא דברים בטלים. וא"כ קשה האיך הוי אם לא חלם לו רק הנידוי. וצ"ל דהוי דברים בטילים זה האיש שנידהו שבאמת לא נידהו זה האיש רק מן השמים נידוהו. ועדיין י"ל דל"ש זה רק היכא שיש לקיים דבר אחד מחלומו. אבל כאן אם נאמר שהנידוי בטל מהו עיקר החלום: ב) וכן נראה מוכח דק"ל טובא לדעת רוב הפוסקים בי"ד סי' של"ד הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרשב"א ושארם דבנידוי אזלינן בספיקו לקולא. וענו"ב מ"ת חי"ד סי' קמ"ו שכ' שמצא מציאה בתשובת הרשב"א. ובאמת מפורש הוא בטור סי' של"ד ובב"י שם. וכיון דכאן אינו אלא ספק נידוי ניזיל לקולא כנ"ל ולפמ"ש י"ל דכיון דלא חלם לו רק ענין זה. א"כ לא שייך לומר כן כנ"ל. אבל באמת ז"א דכבר כתב התשב"ץ ח"ב סי' קכ"ח קכ"ט שיש ב' מיני חלומות ע"י שד וע"י מלאך וכדאיתא בברכות פ' הרואה כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד. ולזה חיישינן שמא חלום זה הוא ע"י מלאך וכמו שמפורש כאן בלשון הר"ן והרא"ש רק בדרך אפשר. ויש לחוש שהוא מן השמים ע"ש. וא"כ אינו רק ספק. והדרא קושיא לדוכתא למאי ניחוש לה. והיה נראה דבאמת ל"ח לה. רק להצילו מעונש יעצוהו חז"ל שישתדל להתירו וכדאיתא בר"ן שם גבי יהיב שלמא להגין מיסורין ע"ש. אלא שצ"ע על הר"ן שכ' שם להסתפק אם צריך לנהוג בו דיני נידוי והא קיי"ל ספק נידוי להקל. ובלא"ה א"א לומר שאם נתנדה בחלום כולו חלום צודק ואין בו דברים בטלים כלל. דהא א"א