דברי מלכיאל ב שסז

דהשתא. ואין הכוונה שיסוד התרת החכם תהיה על החרטה דהשתא. דוודאי לא מהניא רק היסוד הוא שלא נדר בלב שלם כנ"ל. וחרטה דהשתא דבעי הרמב"ן הכוונה שאם אינו מתחרט עתה א"כ לא שייך כלל להתיר לו וכמ"ש הר"ן והרא"ש בדף כ"א ע"ב בזה שכיון שבא לישאל על הנדר ע"כ מתחרט מעכשיו וגם נראה שכיון שעכשיו אינו מתחרט כלל. מוכח ממילא שגם בשעת חלות הנדר היה לבו שלם בדבר וכמו עכשיו: נד) עכ"פ בנ"ד אף שלדעת הרמב"ן שפיר אפשר להתיר אף בחרטה דהשתא. אכן סתימת לשונות הפוסקים משמע דלא ס"ל הכי וכמש"ל. וקשה לסמוך ע"ז למעשה וגם הרמב"ן נראה שלא כתבה רק לסניף. ואף שהרשב"ץ סמכה למעשה הובא בב"י. בכ"ז השמיט זה בש"ע. רק מה שנראה דאף שבארנו שעבירת האיסור הוא וודאי נולד גמור. נראה שכ"ז דוקא אם עבר במזיד גמור. אבל כיון שהיה לו בזה איזה הוראת היתר כמש"ל לא מיקרי נולד. שזה שכיח הוא לבנ"א קלי הדעת להורות היתר לעצמם ע"פ דעתם הנקלה לפעמים. ולזה י"ל דשפיר מצינן לפתוח לו מזה. ועוד נראה דאף דלא הוי חרטה דמעיקרא מחמת נולד רק כשנהפכה דעתו כמש"ל. מ"מ מהשתא וודאי הוא מתחרט כנ"ל. וא"כ שפיר מצינן לעשות פתח מהחרטה דהשתא ולומר שאם היה יודע שיתחרט אח"כ לא היה נודר. וכעין דעבדינן בחרטה דמעיקרא וכמבואר בש"ע סי' רכ"ח. וכבר אמרו בירושלמי התהות מצויה בבנ"א ומכ"ש בחרטה דהשתא שיותר מצוי. ומה לנו אם החרטה מחמת נולד או מחמת דבר אחר. וכמו דאמרינן בירושלמי ר"פ ר"א העניות מצויה ולא הוי נולד. ובזה וודאי אין נ"מ אם נעשה עני ע"י מקרה רחוק או ע"י מקרה קרוב כיון שגוף העניות מצויה. וה"נ בחרטה דהשתא שפיר עבדינן מינה פתח אף אי הוי מחמת נולד. ונראה שזהו כוונת הירושלמי רפ"ט דנדרים. ר' יוחנן פתח ותהי ואילולי דו תהא הוא אתי ותהות לא כנולד הוא א"ר הילא התהות מצויה. ולכאורה קשה טובא מאי פריך על ר' יוחנן טפי מכל מ"ד דפותחין בחרטה. ועו"ק דמה שייך להקשות על חרטה. דכיון שזהו גוף ההיתר מצד שמתחרט מעיקרא א"כ לא שייך לומר דהוי נולד. אבל לפמ"ש א"ש דר"י היה פותח בחרטה דהשתא כי אלו לא היה מתחרט עכשיו לא היה בא לישאל וכ"ה בק"ע שם. וע"ז מקשה דחרטה דהשתא הוא נולד ואין פותחין וכמש"ל שצריך לעשות מזה פתח. ומשני דהתהות מצויה: נה) ונראה שזהו דעת רש"י בעירובין ס"ד ונדרים ע"ז שפי' הא דפותחין בחרטה ואין פותחין היינו אם ב"ד פותחין לו אם יתחרט או שיפתח מעצמו. הכוונה שאם ב"ד פותחין לו. א"כ מבקשים לו פתח למפרע וחרטה דמעיקרא. אבל אם מעצמו אומר שמתחרט הוא חרטה דהשתא. וע"ש שכתב שהחכם עוקרו אע"פ שאינו מוצא לו טעם עקירה ואין לו ביאור ועפמ"ש א"ש. וכ"נ דעת היש גדולים שהובא במרדכי והובא בב"י ג"כ דסגי בחרטה דהשתא. וכן הוא פשטות לשון הש"ס. לבך עלך. כדו תהית. ונראה דאף לשיטת הר"י בכור שור שבמרדכי שם דבעי פתח. מודה שפיר דסגי בפתח שיעשו ע"י חרטה דהשתא כמש"ל. וכמבואר בש"ע סי' רכ"ח שיעשו מהחרטה פתח לצאת ידי דעת ר"י בכור שור ע"ש. וכ"נ דעת הרמב"ם שם בפ"ו מה' שבועות שאומר שנחמתי ואלו הייתי יודע שאני מצטער וכו' לא הייתי נשבע אלו היה דעתי בעת השבועה כמו שהוא עתה לא הייתי נשבע והחכם או הגדול מהשלשה אומר לו וכבר ניחמת והוא א"ל הן וכו' מי שנשבע ולא ניחם ובא לב"ד לקיים שבועתו אם ראו ב"ד שהיתר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו וכו' פותחין לו פתח ונו"נ עמו בדבר וכו' עד שיתנחם אם ניחם בדבריהם מתירין לו ע"ש. וכתב הב"י שהרמב"ם ס"ל כפירש"י דאין פותחין בחרטה הכוונה דאין פותחין לו פתח רק שיפתח בעצמו שמתחרט ופוסק כן. ורק באשר כמה משניות יש שפותחין בחרטה לזה הכריע שבדבר מצוה פותחין לו ע"ש. ולענ"ד הוא נפלא שהרמב"ם יעשה הכרעה כזו מדעתו ויפסוק דלא כמאן. וגם דפשטות הסוגיות מורים דפותחים בחרטה מעצמו כהא דלבך עלך ואינך. ופירש"י שם באמת קשה הביאור ואכמ"ל בזה אבל לפמ"ש מבוארים דבריו שהוא מפרש פותחין בחרטה אף בחרטה דהשתא. ועושין ממנה פתח. ויש פתח שעושים ע"י דבר שנולד אח"כ אצלו ורק דהוי דבר מצוי. והנהו תרי גווני היתר נקטינהו שם רפ"ו מה"ש ע"ש. והכא מפרש להו ג"כ או שמתחרט מחמת צער עכשיו ופותחין לו בזה או שפותחין לו בדבר שנתחדש לו עכשיו. וכ"ז כשבא מעצמו. וממילא מוכח שמתחרט עכשיו כמש"ל. אכן במי שבא לפנינו לקיים שבועתו. אם יש בה דבר מצוה אנו מחפשים עליו דרכים להורות לו שיתחרט עכשיו כדי שנתיר לו. ואז לא יותר לו רק ע"י החרטה לפי שלא נתחדש לו דבר. וכן מורה לשונו בסוף דבריו שם שאומר לא נחמתי ורוצה אני בזה וכו'. משמע להדיא דעכשיו ג"כ הוא רוצה: נו) ועפ"ז מבוארים מאוד דברי הרמב"ם שהזכרנו שלא מצינו מקור לדבריו לחלק בין דבר מצוה לש"ד בענין זה וידוע דרכו שלא להביא רק דבר המפורש. ומ"ש הב"י שהוא משום דאיתא במשניות דפר"א דפותחין ואיהו ס"ל אין פותחין. לבד שז"א כמש"ל. הנה גם ממשניות הנ"ל אין הכרע. דשפיר יש לפרש דאיירי שבעצמו פותח לו פתחים הנ"ל רק דקמ"ל דשפיר הוי פתח. אבל לפמ"ש א"ש דהוקשה להרמב"ם דכיון דקיי"ל פותחין בחרטה פי' דבחרטה דהשתא עושין פתח. א"כ מה נ"מ בכל הנהו דתנן בפר"א דאשמועינן דפותחין בכל הנהו. דל"ל כלל לזה דכיון שבא לישאל ע"כ הוא מתחרט עכשיו וכמש"ל בשם הר"ן והרא"ש וא"כ נפתח בחרטה כנ"ל. ולזה ביאר הרמב"ם דכל הנהו משניות איירי שרוצים לקיים שבועתו ורק ב"ד נו"נ עמו להתיר לו. וא"כ קשה ל"ל להם להכניס א"ע לזה. ודוחק לומר משום דר"נ דהמקיים כאלו הקריב קרבן. דמ"מ עדיף טפי לקיים וכדאיתא בירושלמי דר"י הוה שרי והוי מקיים ע"ש. ולזה ביאר הדבר שכ"ז איירי בדבר מצוה שמוטל על ב"ד לחפש דרכים להתיר לו נדרו ושבועתו. וא"ל של"ל לבקש פתחים. יאמרו לו שמוטל עליו להתחרט ולהתיר נדרו מפני הדבר מצוה שיש בזה. דנראה מלשון הרמב"ם דאיירי בגוונא שאינו מתנחם אם לא בהרבות עליו דברים ופתחים כנ"ל. ואף לדעת הפוסקים דס"ל דבעי חרטה דמעיקרא. היינו דווקא לטעמייהו דסגי בחרטה לחוד בלי פתח. אבל אם עושה מן החרטה פתח נראה ברור דאף בחרטה דהשתא עושה ממנה פתח וכמש"ל מהירושלמי ואולם איני כדאי לחדש ענין שלא מצאתי מפורש בפוסקים. וע' בתו' רי"ד ר"פ ארבעה נדרים מה שביאר באורך ענין דפותחין בחרטה לשיטת רש"י שם. ולדעת הב"י שהזכרנו גם דעת הרמב"ם כן ע"ש דברים נכונים. ורק שמבואר משם שאין זה דעת הרמב"ם. כי הוא ביאר ענין פותחין בחרטה כשבא לפנינו ואומר שהוא מתחרט מעכשיו ופותחין לו שיתחרט למפרע ע"ש. והרמב"ם ביאר כשבא לקיים שבועתו. והיינו כמש"ל שאם הוא מתחרט מעכשיו ורוצה להתיר אין לנו לבקש פתחים הרבה ואקצר: נז) עכ"פ בנ"ד אף אם נאמר שאין לעשות פתח מן חרטה דהשתא וגם שלא נהפכה דעתו מכל וכל ע"י הנולד כנ"ל וגם נאמר דלא כהרמב"ן הנ"ל. בכ"ז בנ"ד נראה דלאו נולד הוא כיון שלא עשה זה במזיד גמור רק בהוראת היתר וכמש"ל. ועוד נראה דאף אם נאמר דלא כהרמב"ן דבנדרי קנס סגי בחרטה דהשתא. מ"מ בכל נדרי תנאי סגי בחרטה משעת קיום התנאי וחלות הנדר וכמו שבארנו באורך. כיון שעיקר מקור ההיתר דהוי כנדרי שגגות. ומבואר היטיב בלשון תו' רי"ד ר"פ ארבעה נדרים ע"ש. וזהו שיטת המבי"ט והחזיק בה בנו המהרי"ט דנדר שיש בו פתח א"צ התרה רק מדרבנן דהוי כנדר טעות. ורק שבתו' רי"ד ביאר שם להדיא דהויא דאורייתא שגזה"כ הוא לא יחל דברו שבעצמו אינו מיחל רק ע"י אחרים ע"ש. אבל עכ"פ החכם שפיר מתיר לו ע"י חרטה משעת חלות הנדר או