דברי מלכיאל ב שסו

שאח"כ תשאל לחכם ותדור בשקר. וא"כ קשה טובא מאי שייך שאלה כיון שמקודם נדרה ע"ד זה. א"כ א"א למצוא לה פתח. ולכאורה היה נראה דהא אמרינן בסוגיא שם דמוריא התירא ולזה נמנעו להשביעה וא"כ קשה מה מועיל הנדר. ונראה כמש"ל ס"ס ס"ט שאין ההיתר ברור לה. ולזה אף שבשעה זו תקל לעצמה אבל לאסור עצמה לעולם לא תרצה כי לבה נוקפה להיות כל ימיה באיסור. ובזה מיושב מה שהקשו התו' שם שתדור על ככר ותאכלנו בפנינו ותרצו דאינה חוששת רק לנדר שעומדת באיסור כל ימיה ואין לזה מובן. אבל לפמ"ש א"ש. ולפ"ז שפיר פריך שכיון שמועיל התרת חכם. א"כ היא שפיר מוריא התירא לידור. וסבורה שעדיין תתיישב בדעתה אם הוראת היתר שלה נאות או לא ואם יהא לבה נוקפה תוכל לשאול על הנדר. וא"כ אין לה חשש עמידת כל ימיה באיסור. ומיושב שפיר קושיית הרמב"ן הנ"ל דשפיר חושבת שאם יהא לבה נוקפה על הוראת היתר שלה אז תתחרט על נדרה בלב שלם וגם על קבלת כתובתה תתחרט ויש לה פתח גמור שאם היתה יודעת שזה גזילה ת"י לא היתה נודרת [ואין זה בכלל אומר מותר שהזכרנו למעלה. כי הוא טעות מצד אחר וגם אינו מבורר וכמש"ל] ועפמ"ש דקושיית הש"ס שתמצא פתח לנדרה. נראה ליישב קושית ה"ר יהונתן הובא בגרש ירחים שידירוה בנזירות שמשון שאין לה התרה. ולפמ"ש א"ש עפמ"ש המבי"ט והובא במהרי"ט שע"י פתח וחרטה דמעיקרא מועיל שפיר התרה לנ"ש דהוי נדר טעות ע"ש וא"כ ה"נ שפיר מועיל התרה כנ"ל. ובאמת בלא"ה לק"מ דהא שפיר י"ל דניחא לה להיות נזירה כל ימיה ורק בפירות שצריכה לאכול אמרינן דוודאי לא ניחא לה וגם דהא דנ"ש פלוגתא דתנאי בנזיר ה' ע"ב. ועוד נראה לפמ"ש הרמב"ן שהזכרנו שבדבר שהוא משום קנס סגי בחרטה דהשתא. נראה דאף בנ"ש שנדר בתורת קנס. ג"כ מועיל כיון שאין הכוונה מצד עצמות הנ"ש. וזה נראה נכון לדעת הרמב"ן שהזכרנו: מט) ובאמת צ"ע דכיון דבעינן בכל נדר חרטה דמעיקרא כמבואר בפוסקים. והטעם צ"ל משום דבעינן שבשעת הנדר יהא בטעות. וכיון שמתחרט מעיקרא איגלי מילתא שלא נדר בלב שלם וכדאמרינן בנדרים כ"א לבך עלך פי' בשעה שנדרת ע"ש בר"ן ובנדרים העיקר תלוי בכוונה של הנודר ובעינן פיו ולבו שוים. רק החילוק שאם הרגיש בשעת מעשה שאין פיו ולבו שוים בטל לגמרי כמש"ל. ואם נתברר לו אח"כ שלא נדר בלב שלם אז צריך התרת חכם. אבל אם מתחרט מעכשיו אינו מועיל כיון שמעיקרא נדר בלב שלם. וא"כ צ"ע מה סברא יש בנדר מחמת קנס שתועיל חרטה דהשתא כיון שמ"מ נדר בלב שלם ורעיון נכון. ולכאורה רציתי לומר שבגוונא דאיירי הרמב"ן שנדר מבשר ויין אם יעבור עבירה פלונית הנדר חל בשעת קיום התנאי היינו עשיית העבירה ואנן קיי"ל דגם בשעת חלות הנדר בעינן האדם בשבועה ומימעטו נדרי שגגות וכמש"ל. והטעם בנדרי שגגות דבעי פיו ולבו שוים ע' ברמב"ם וש"פ. וא"כ מבואר דגם בשעת חלות הנדר אזלינן בתר כוונתו. ולפ"ז שפיר י"ל דבנדר שמחמת קנס בתנאי סגי בחרטה משעת קיום התנאי ולא בחרטה למפרע דכיון שמתברר שלא היה לבו נכון בשעת חלות הנדר שפיר מתירין לו נדרו. אלא שלפ"ז צ"ע מאי מייתי הרמב"ן מהא דמשה וצדקיה ואלמנה דשם חל הנדר תיכף בשעת נדרם. וכן באלמנה שנודרת אם נהניתי מכתובתי ע"ש. ואם כבר נהנית נאסרת תיכף: נ) וכן ק"ל טובא על שיטת הרמב"ן מהא דנדרים כ"ג גבי דביתהו דאביי דשרי ליה רב יוסף משום דאי ידעת דעברת וכו' ופריך ומי שרי כה"ג וכו' ומייתי אלו היית יודע שעוברת וכו' והתירו ר' יוסי ע"ש והוא נפלא לדעתו דהא הוי רק נדר בתורת קנס ול"ל כלל לאשכוחי פתח. וגם מאי פריך מי שרי כה"ג כיון דסגי בחרטה דהשתא. והלא הפוסקים הוכיחו דבעי חרטה מעיקרא. דאלת"ה ל"ל להחכם לשאול כלל להנודר אם הוא מתחרט. דכיון שבא לשאול ממילא מוכח שמתחרט. אלא ע"כ דבעי מעיקרא. וע' בר"ן שם כ"א ע"א שכ"כ. וא"כ הכא דסגי בחרטה דהשתא. ל"ל פתח כלל. וצ"ל דאף לדעת הרמב"ן מ"מ מודה דלמ"ד דאין פותחין בחרטה. ואף בנדר שמחמת קנס ג"כ אין פותחין בחרטה. וזה דלא כמש"ל לדעתו. ולפ"ז א"ש דהכא ר' יוסי לטעמיה לעיל כ"א ע"ב דאמר ריב"י משום אביו שא"ל לאדם אלו היו י' בנ"א וכו'. וכתב הר"ן שם שאין פותחין בחרטה ע"ש. וא"כ ה"נ לא סגי בחרטה דהשתא. וכן אביי ורב יוסף צ"ל כמ"ש הר"ן שם כ"ב סע'"ב גבי ר"ס ור"נ שהחמיר על עצמו שלא להיות ניתר בחרטה ע"ש ואף שהרמב"ן הביא הנהו עובדי בהלכות נדרים שלו בפ' ר"א ע"ש. י"ל משום הא דשמעינן מינה חידוש דין שפותחין מגוף הנדר. וגם דהא נ"מ אם התיר החכם באופן זה ולא מחמת החרטה. לא הוי התרה בטעות ומועלת שפיר. שוב ראיתי בב"ח סי' רכ"ח ס"ז וס"י שהתעורר להקשות על הרמב"ן מהא דאביי כנ"ל ונדחק מאוד. ולהלכה נראה שאינו מסכים להרמב"ן הנ"ל ע"ש: נא) וכן יש להעיר מהא דיפתח וקצת הובא ברש"י ותו' תענית ד' ע"א ומפורש יותר במדרש תנחומא ס"פ בחוקותי שאמרה אלך לסנהדרין שמא ימצאו פתח לנדרך והלכה ולא מצאו פתח ע"ש. ולדעת הרמב"ן לא בעי פתח כלל. דכיון דלא היה הנודר מכוין לעצמו של נדר סגי בחרטה דהשתא דהא לא נדר רק בשובו בשלום מן המלחמה. ובזה אין לחלק בין נדר בעת צרה לנדר אחר. אך אפשר דהיינו דקאמר בתר הכי שם שהעלים הקב"ה מהם ההלכה שלא ימצאו פתח לנדרו ע"ש. ואין הלשון מבואר איזו הלכה העלים מהם. ולא הול"ל רק שהעלים מהם הפתח. אבל למ"ש י"ל שהעלים מהם דבכה"ג סגי בחרטה דהשתא. ולזה בקשו פתח ולא מצאו. אך בלא"ה ג"כ י"ל שהעלים מהם דסגי בפתח מגוף הנדר כהא דאביי בנדרים כ"ג. וה"נ הומ"ל אם ידע שתצא בתו לא היה נודר. ובפשוטו י"ל שנעלמה מהם ההלכה שהנדר אינו חל עליה מצד שאין מקריבים אדם וכמו שאמרה לו בעצמה מקודם ע"ש. וע"ש בענף בשם ז"ר וע"ש פלוגתא דר"י ורשב"ל ואקצר: נב) ועוד יש להעיר בזה מהא דכתובות ר"פ המדיר דאמר שמואל דאף בסתם ימתין ל' יום שמא ימצא פתח לנדרו ופריך מהמדיר אשתו שלא תטעום וכו' וכתבו התו' דס"ד כשתלה בתשמיש וכ"ה בירושלמי. ומשמע דגם הכא בעי פתח לנדרו. והלא נדר התשמיש אינו עצם הנדר וא"כ קשה תטעום מהפירות ותאסר בתשמיש ואח"כ יוכל להתיר בחרטה דהשתא. דע"כ צ"ל שהוא רוצה להתיר נדרו ומתחרט רק שאינו מוצא פתח. אלא שצ"ע דא"כ תיקשי אי פותחין בחרטה לכ"ע ליפתח בחרטה דמעיקרא. ואפשר דעת הרמב"ן לפרש שימתינו ל' יום שמא יתרצה להתיר נדרו ויתחרט וממילא ימצא פתח לנדרו. והכוונה אף בחרטה דהשתא. ועוד יש לישב באיזה דרכים. אכן פשטות לשונות רש"י ותו' שם וכן בר"ן נראה דבכה"ג בעי פתח יע"ש בסוגיא שם דף ע"א ע"א וע"ב וכ"נ דעת הפוסקים שלא הזכירו סברא זו רק סתמו דבריהם בכל נדרים בשוה. וכן בש"ע לא הביא סברא דהרמב"ן אף שהביאה בב"י. והביא שם ג"כ דהרשב"א והרשב"ץ ס"ל הכי ע"ש. וכ"נ קצת מלשון הרא"ש פ' נערה ובטור סי' רכ"ח ובש"ע שם ס"ד ובשביל שיש לדחות אקצר. אך פשטות הלשון שם מורה דהנדר שנדר שלא יעבירוהו על דעתו לא היה בו כוונה עצמיית ע"ש: נג) וסברת הרמב"ן נראה דכבר ענין התרת נדרים לפי שהכל הולך אחר דעת הנודר בשעת הנדר אם היה בלב שלם. ולזה בנדר שאינו בכוונה עצמיית על הנדר רק לכוונה אחרת. וכמו בדרך קנס שאם יעשה כך וכך הוא נודר בכך וכך. א"כ אדרבא מבואר מדבריו שאינו חפץ בנדרו ויותר חפץ שלא יהיה כן ולא יהיה חל הנדר כלל. וא"כ שפיר אין חל הנדר בלב שלם כמש"ל ודמי לנדרי שגגות. ולזה סגי בחרטה