דברי מלכיאל ב שסה

הרמב"ם. ומקורו מהא דנזיר ל"ב כמש"ל. ועוד נראה לישב הא דנדרים כ"ג דהתם איירי בר' ישמעאל ב"ר יוסי. ואיהו ס"ל לעיל כ"א ע"ב דאין פותחין בחרטה ע"ש בר"ן. וכן מוכח הכא שנצטער למצוא פתח לנדרו. וא"כ שפיר אף בחרטה מחמת נולד לא שרינן [ולפי הסברת הרמב"ם שם דאי לא בעי הדבר שנולד לא שרינן ליה. א"כ בלא"ה לק"מ משם דוודאי לא ניחא ליה דלימחוהו קצרא. אך מתנאי נולד יקשה. ולפמ"ש א"ש] ובזה נראה לישב ג"כ הך דבדף ס"ד דס"ל לר"א דאין פותחין בחרטה וכהא דר"ג ע"ז ע"ב: מה) ועוד נראה בזה דהנה הר"ן והרא"ש הקשו שם דהא משה נדר ליתרו שלא יצא ממדין בשביל צפורה. וא"כ מה מועיל פתח דמתו האנשים. ותירצו דעיקר הנדר היה בשביל דתן ואבירם ע"ש. והוא דוחק עצום כמובן. ובשו"ת הרמב"ן סי' רנ"ה כ' שהיו ב' נדרים. א' שלא יצא ממדין בשביל צפורה וא' בשביל שלא ירד למצרים. ולזה הועיל הפתח. ולהראשון כיון דלא היתה כוונתו עצמית לנדר זה רק שלא יעזוב אותה. לזה מועיל חרטה דהשתא. ומחדש דין דכל נדר שאינו רק בדרך קנס. סגי בחרטה דהשתא. והוא דחוק לחדש שני נדרים שלא מצינו זה כלל. וגם תירוץ הר"ן דחוק כמובן. ומה שנראה בזה דבאמת לא נדר משה רק שלא יצא ממדין בשביל צפורה אשתו. ומ"מ וודאי היה מוציא את מצרים מן הכלל שהרי ראוי לילך לשם לבקר את אחיו בנ"י. ורק בשביל יראתו מדתן ואבירם נדר לגמרי. והנה עתה בפתח דכי מתו האנשים הותר לרדת למצרים. ועדיין לא היה מותר לילך אח"כ עם ישראל למדבר בצאתם ממצרים. אך הא קיי"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וא"כ ממילא הותר בכל. אבל הרמב"ן כתב והובא בר"ן דף כ"ז דדווקא בניתר ע"י פתח אבל בחרטה לא הותר כולו ע"ש. וא"כ א"ש דלהכי לא אפשר לומר שהותר למרע"ה ע"י חרטה דמעיקרא בשביל הנולד דא"כ לא הותר לו כל הנדר. ולזה שפיר מוכיח דפותחין בנולד. ואף דהרי"ו כ' הובא בב"י סי' רכ"ט דבנדר ע"ד חבירו ל"א הותר מקצתו הותר כולו. היינו דווקא כשכל הנדר תלוי בדעת חבירו. ועוד נראה דהכא הסכים יתרו להתרת הנדר. וגם דלטעם הירושלמי משום כל היוצא מפיו יעשה בהא דהותר מקצתו נראה דאין חילוק והרי"ו לא כתב רק לאידך טעמא משום דאדעתא דהכי לא נדר. וע' ישועו"י בה' נדרים בתשובת בנו זצ"ל. ובאמת קשה אכתי דהא שפיר איכא למשרי בתנאי נולד שנצטוה מפי הקב"ה ושיגאלו ישראל על ידו ויקבלו התורה. וצ"ל דדייק מלישנא דקרא כי מתו וגו' דמשמע דרק בשביל זה הותר נדרו. ובשו"ת הרמב"ן סי' רנ"ה כ' דלנדר שלא יצא ממדין לא הו"ל חרטה דמעיקרא בשביל שנצטוה לילך למצרים דלא נתחרט לומר שלא היה נושא את צפורה ע"ש. ותמיהני דוודאי לא היה נושאה. כדי לקיים מצות הקב"ה ולגאול ישראל וכדמצינו אח"כ שפירש ממנה מעצמו כדאיתא בשבת פ"ז בשביל הנבואה. ובאמת צ"ע בזה דהא הוי אנוס ע"פ הדיבור דלא גרע מעיכבו נהר בדף כ"ז דהוי נדרי אונסין וכן בנזיר י"א ע"ב ע"ש בתו'. וצ"ל משום דלא בשמים היא. אך ז"א דהא היה זה קודם מ"ת. וגם הא ע"פ נביא מוחזק משנין לפעמים כדאיתא ביבמות צ' גבי אליהו בהר הכרמל. ובמד"ר באמת איתא שהקב"ה א"ל שיאמר ליתרו שבעל השבועה התיר לו שבועתו ואקצר בזה. והעיקר נראה דעיקר ילפותא דר"א הוא מדכתיב קרא שא"ל הקב"ה למשה כי מתו וגו' וודאי אתא לאורויי דבכה"ג שרינן נדרא. וכה"ג מצינו בכמה דוכתי שמדקדק מיתורא דקרא: מו) ועדיין נשאר לנו מקום בנ"ד להתיר נדרו עפמ"ש הרמב"ן בשו"ת המיוחסות סי' רנ"ה והובא בב"י סי' רכ"ח דבנודר מבשר ויין אם יעבור עבירה פלונית ועבר עליה שפיר מצי לעשות פתח מזה ולא הוי נולד שהיצר עשוי לתקוף בו והוא דבר המצוי. והויא כהא דדביתהו דאביי בנדרים כ"ג שפותחין מגוף הנדר. וכ"ש למי שמורגל בזה. וכהא דאביי דלא מקשה והא נולד הוא משום דשכיח שתעבור על דעתו ע"ש. וא"כ גם בנ"ד שפיר נפתח לו פתחא שאם ידע שיצרו יתקפנו לעבור על האיסור וודאי לא היה נודר אף שעי"ז לא היה מתקבל בעיר הלז כי טוב לו מלהאסר על כל ישראל כנ"ל. אלא שהדבר צ"ע איך אפשר לעשות היתר מזה דנראה שהוא נולד דכל ישראל אוקמא אחזקת כשרות. והרי בחולה כתב הרמב"ן שם בסי' רע"ג דרוב חולים לחיים והוי מיתה נולד ע"ש. וכ"ש הכא דאיכא רובא וחזקה. והרי מפורש בנדרים ס"ה במשנה דעשה תשובה הוי נולד ע"ש בסוגיא. אף דידוע מ"ש הרמב"ם שנפש ישראל רוצה לילך בדרך התורה ומכ"ש לעבור עבירה דוודאי הוי נולד גמור. ויותר נראה שעיקר יסוד הרמב"ן שם בשביל שהיה מורגל בעבירה זו וכנראה מלשונו שם וכמ"ש עבר עבירה ושנה נעשה לו כהיתר אבל בתחילה ודאי הוי נולד: מז) ועדיין יש מקום לפמ"ש הרמב"ן שם אח"כ דבנדר שהוא רק משום קנס ואין הכוונה בו מצד עצמו. סגי בחרטה דהשתא ע"ש. וא"כ שפיר ה"נ בנ"ד ליסגי בחרטה דהשתא. והוא ממש כההיא דהרמב"ן שהתיר לו אף שברצונו היה שלא היה עובר העבירה והיה מקיים נדרו ע"ש בשאלה. אכן הדבר צ"ע טובא דהנה ראיית הרמב"ן הוא שם מהא דמשה רבינו שנדר ליתרו שלא יצא ממדין. דע"כ לא הותר בפתח דמתו האנשים רק בחרטה דהשתא ע"ש. וצ"ע לענ"ד דמנ"ל בפשיטות שהיו שני נדרים. דשפיר י"ל דהוי נדר אחד ומשום שהותר מקצתו כמש"ל. וגם הא בארנו למעלה דמשום הנבואה שפיר הו"ל חרטה דמעיקרא. וכן מה שהביא מצדקיהו שם תמיהני דוודאי היתה השבועה בכוונה עצמיית שלא לגלות לשום אדם ואין בה שום קנס. גם מה שהקשה וכי נתחרט צדקיה על שנשבע והלא היה נ"נ חותך ראשו. צ"ע דא"כ תיפוק ליה דהו"ל נדרי אונסין. וכבר הרגיש הרמב"ן בעצמו בזה בסי' רע"ג וביאר דלא היה חושש אז מהריגה ע"ש. ואף שגוף סתירת דבריו יש ליישב קצת דכוונתו שם שאף שאם לא נשבע היה הורגו. בכ"ז בשעת השבועה לא כיון מחמת אונס רק נשבע ברצונו הטוב ע"ש בדבריו ותמצא כן. אבל ממילא לק"מ קושייתו דשפיר מתחרט על מה שנשבע לו באמת ובלב שלם. ואף שהיה מוכרח לישבע מצד חשש הריגה. אבל אז לא היתה חלה השבועה כלל. וזה וודאי א"ל שכיון שמ"מ היה צריך לישבע לא הוי התרה. דעיקר ההתרה הוא על כוונתו ודעתו וכמ"ש לבך עלך. ע"ש בר"ן כ"א ע"ב שפי' בשעה שנדרת. ועוד הביא ראיה מהא דגיטין ל"ה דפרכינן באלמנה שתלך לחכם ויתיר לה. ואמאי הא ליכא חרטה דמעיקרא כי אינה מתחרטת ע"ז שנטלה עי"ז כתובתה. וע"כ דסגי בחרטה דהשתא בכה"ג. והנה בגוף הקושיא הוא מתורץ עפמ"ש הר"ן בנדרים ס"ה שאף שבאמת לא תהא מותרת מ"מ חיישינן שתורה לעצמה היתר ותהא סבורה שמותרת ע"ש. וא"כ ה"נ נימא הכי. ואף שלכאורה צ"ע דהא בלא"ה אמרינן שם דמוריא התירא מ"מ אמרינן שתחפש לצאת גם חשש איסור שנראה לה. אלא שי"ל דהכא אינה יודעת כלל שצריך להתיר בפני היתומים: ולפ"ז נדחה תירוצינו. דהכא שהחכם שואל אותה אם מתחרטת מעיקרו. בוודאי לא תשקר. דאם תשקר מה מועיל התרתה וכמ"ש בש"ע סי' רכ"ח ס"ז. אלא שבאמת צ"ע למה לא פריך בגיטין שם הניחא למ"ד אין פותחין בחרטה דלמ"ד אין פותחין בחרטה איך יתיר לה החכם. אך י"ל דשם פריך לר"ה. ור"ה ס"ל בנדרים כ"א פותחין בחרטה. ובזה היה מיושב קושיית התוס' בגיטין שם ד"ה ליחוש שהקשו מאי פריך לר"ה ליפרוך אמתניתין ע"ש. ולפמ"ש א"ש בס"ד דבמתניתין שם איתא התקין ר"ג הזקן. ור"ג ס"ל בנדרים ע"ז אין פותחין בחרטה ע"ש [ואף שי"ל דשם ר"ג אחר] ולזה לק"מ אמתניתין. משא"כ אר"ה שפיר מקשה לטעמיה כנ"ל. ולהרמב"ן צ"ל דאף למ"ד אין פותחין בחרטה מ"מ בנדר שהוא בקנס פותחין כיון דסגי בחרטה דהשתא: מח) אכן צריך להבין הא דקאמר דליחוש שמא תשאל לחכם. וע"כ הכוונה שהחשש שבשעה שידירוה תסמוך ע"ז