דברי מלכיאל ב שסד

הא כתב הרמב"ם דגם בשבועה צריך ליזהר כשאסר על חבירו ופסקו המחבר בסי' רל"ו ס"ג וע"ש באחרונים. ובט"ז ביאר שם דהוי כיד לשיטת הפוסקים דנדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר הוי יד. וכן עלה על דעתי בתחילה. אך יש לפקפק בזה דלא שייך זה בתנאי וכ"ש בת"כ ואקצר. וע"ש סי' רל"ו בהגר"א. ועוד נראה דהא כבר כתבו האחרונים דבשבועה בכתב אף שלא כתב בעצמו רק חתם ע"ז. עכ"פ צריך אמתלא לדבריו אם אומר שלא נשבע בפו"מ וא"כ הכא מאי אמתלא יש כאן. וגם דהא קיי"ל בסי' רל"ב סי"ב והוא מתוספתא דטהרות דאם אחר שעבר על שבועתו אמר תנאי היה בלבי אינו נאמן ע"ש. וה"נ אינו נאמן עתה לומר שלא אמר כן בפירוש אחר שכבר עבר ע"ז. וגם כבר פקפק הרשד"ם סי' פ' בגוף האמתלא ע"ש. וגם שאין כאן אמתלא מבוררת לזה. ויותר נראים הדברים שנעשה כן בפו"מ או שקרא הכתב לכל הפחות וכמ"ש בכגון זה בחתם סופר סי' רכ"ז: מ) ועוד נראה דאף אם נאמר שנאמן על עצמו לומר שלא אמר בפירוש. דכל אדם נאמן על עצמו כמאה עדים באיסורים. וממילא יכולים כל העולם לסמוך עליו ולאכול משחיטתו וכמו בכל האיסורים שנאמן אף לאחרים. מ"מ אנשי העיר שחתמו בעצמם על הכתב שמבואר בו שבפירוש אמר כן. ועתה אינם זוכרים אם אמר או לא. וודאי נראה דשוו אנפשייהו חד"א. דע"כ לא כתב התה"ד סי' שכ"ו דלא הוי חד"א. רק כשטוען ברי שלא נשבע בפו"מ ונותן אמתלא לדבריו ע"ש. אבל כאן שאינם זוכרים. וודאי לא סגי במה שהוא אומר שלא אמר כן בפירוש. כיון שהם חתמו א"ע על האמור שאמר כן בפירוש. דהא וודאי אם היו גם עתה זוכרים שאמר בפירוש. היו אסורים בשחיטתו וקולו. וגם הא חזינן שזוכרים שהיה ת"כ בפ"מ. והדעת נותן שבוודאי נדבר אז בפירוש שיכתבו איסור בכתב על שחיטתו אם יעבור. ורגלים לדבר שנעשה האיסור כראוי. עכ"פ נראה דלבני העיר החתומים על הכתב וודאי אין ראוי ליהנות משחיטתו וקולו: מא) ולא נשאר לפנינו לדון להתירו רק מצד שטוען שלא החזיקו לו שני משוררים כפי המבואר בכתב. ולכאורה הוא היתר ברור כדקיי"ל בסי' רל"ו ס"ו ששנים שנשבעו זל"ז אם אחד עבר גם השני מותר. וזה וודאי דל"ד נשבעו שניהם. אלא אף אם אחד נשבע ולא השני. מ"מ אם עבר א' על התנאי מותר השני. ובפרט שכאן עשו ת"כ יחד כמש"ל וא"כ גם הם נשבעו. אבל באמת עדיין הדבר צ"ע כי לבד שלא נתברר הדבר בירור גמור שלא החזיקו לו משוררים אלא דאף אם לא החזיקו נראה דהנה ידוע ענין ההחזקה הוא שאיזה בע"ב נותנים ימים קבועים לאכול. וכשבא משורר הולך הש"ץ או שולח אחר לבקש זה מאיזה אנשים. ולזה טוען שלא היו להמשוררים כל הימים. והוצרך ליתן בעצמו איזה ימים להם לאכול. וא"כ אף שנתחייבו להחזיק משוררים. הלא אינו מוטל הדבר על היחידים שבקשם הש"צ. רק על כללות העיר. והיה לו לתבוע לראשי הקהל וזט"ה שיקיימו לו תנאם. והם יטילו על מי שיהיה חייב להחזיקם. וא"כ אין שייך לומר שלא קיימו בני העיר תנאם. אחר כי לא תבע זה מזט"ה או באסיפה. ורק הלך בעצמו לאיזה יחידים. והיחידים לא היו מחויבים כלל. ופשוט שאם לא תבע מהם דלא מיקרי שינוי. ועס"ס רל"ו בזה בענין אם היה אנוס בזמן ע"ש בט"ז ונה"כ. ואדרבא קרוב לומר שכיון שלא תבע מזט"ה. מחל ע"ז התנאי. וי"ל שיכול לתבוע אח"כ מהם בעד זה. אבל לא לבטל ההתקשרות בשביל זה. ומ"ש הנוב"י מ"ק חי"ד סי' ס"ח שאף שלא תבעו זא"ז מיקרי ג"כ שעברו שניהם על התנאי ובטלו השבועה ע"ש. זה דווקא כששניהם התחייבו. אבל לא כשאחד מחויב והשני שתק ולא תבע וכמ"ש בח"מ סי' ע"ג ע"ש בסמ"ע ס"ק י"ט ובש"ך שם. ובפרט דלפי הענין אין עיקר הדבר תלוי בזה. כי בעצמו אומר שאז היה זה מקומו הראשון. וכל מה שהיו רוצים להתנות עמו היה מסכים. ובוודאי היה מסכים שיתן גם בעצמו איזה ימים להמשוררים. וכמו שחילק הט"ז ס"ס רל"ו בין דבר שעיקר הדבר תלוי בו או לא. אכן אם היה מתברר שלא החזיקו לו שני משוררים ושתבע זה בעת אסיפה או מזט"ה ולא ענו לו. אז בוודאי בטלה ההתקשרות והתנאי שהתנה באיסור כמבואר ס"ס רל"ו שם. וע' שו"ת עבוה"ג סימן ו' שכתב ג"כ שצריך שיתבע: סימן עא מב) והנה אמרתי כדי שלא לירד לדוחקים וספיקות. להתיר נדרו ע"פ התרת חכם. אך קשה למצוא לו פתח. כי ידוע שצריך שבאופן כזה לא היה נודר מעיקרו אף אם היה מתבטל עי"ז הדבר שנעשה אז כמבואר בפוסקים. ובנ"ד אמר בעצמו שכיון שזה היה מקומו הראשון. היה מקבל כל מה שהיו מתנים עמו והיה מתרצה בכל אופן שיהיה. ואף כי בזה וודאי לא היה מתרצה שיעבור אח"כ על התנאי ויאסר לכל העולם. אבל זהו נולד גמור ולא שכיח כלל שיעבור על שבועתו ויאסור א"ע. ואין פותחין בנולד. ולכאורה אפשר להתיר לו בתנאי נולד כדאמרינן בנזיר ל"ב ובש"ע סי' רכ"ח סי"ג. אלא שעדיין צ"ע דשם פירש"י שהיו משקרים לו ואומרים שחרב כבר הבית וכ"ה בש"ע. וכבר כ' הש"ך שם דהיכא דלא שייך זה לא מהני ע"ש. וה"נ כיון דלא שייך לומר שבשעת הנדר יאמרו לו שכבר עבר עליו. א"כ לא שייך זה. ואף לפי' התוס' שם שבני אדם יעוררוהו אולי יחרב בהמ"ק טרם כלות הנזירות. הנה בנ"ד וודאי אם היו מעוררים אותו בשעת נדרו מטעם שמא יעבור עליו. וודאי לא היה מבטל הענין בשביל חשש זה. כי כל אדם בטוח בעצמו שלא יעבור. ובפרט שהשיג עי"ז טובה גדולה כמש"ל. ועדיין יש מקום עפמ"ש ברמ"א שם סי"ג שאם יתחרט מעיקרו מכח הנולד. שפיר מתירים לו. וא"כ הכא אם נתפוס שנאסר עי"ז פיו וידו לכל ישראל. וודאי הוא מתחרט מעיקרו על הנדר. וטוב לו שלא היה נודר כלל. ואף אם לא היה משיג המקום הזה אז. בכ"ז היה מותר לכל ישראל ויוכל למצוא מקום בהמשך הזמן: מג) אלא שעדיין צ"ע לפמ"ש הרמב"ם פ"ו מה"ש והובא בב"י סי' רכ"ח אין פותחין בחרטת נולד רק כשנהפכה דעתו לגמרי מצד הנולד ומתחרט מעיקרו אבל אם לא היה רוצה בהנולד שנעשה ורוצה בנדר שיתקיים לא מהני ע"ש. ועיקר מקור סברא דמהני חרטה מצד נולד נראה שהוא מש"ס דנזיר ל"ב שהזכרנו בתנאי נולד. ומיושב מה שנתקשה הב"י שם ל"ל הביא הרמב"ם הך דתנאי נולד. ואף דשם וודאי היו רוצים שלא יחרב הבהמ"ק ויתקיים נזירותם. אך עיקר סברתו תלוי שם במה שנתהפכה דעתם לגמרי. וכיון שאם היו מעוררים אותם בשעת מעשה בחשש חורבן היו מתחרטים ולא נוזרים כפי' התו' שהזכרנו. א"כ עכשיו וודאי מתחרטים לגמרי על נזירותם. וע' בד"מ שם שכתב שכ"ה דעת המרדכי וש"פ דלא כהב"י. וא"כ בנ"ד וודאי שלא נהפכה דעתו לגמרי בחרטה בעיקר הנדר. ויותר היה רוצה שלא היה עובר כלל על נדרו והיה נשאר על מקומו כבתחלה. ואף שיש עוד מקום עיון בזה בשיטות הפוסקים אי צריך חרטה מעיקרא לבד הנולד אך אקצר. כי רצוני לברר אם ימצא לו היתר בבירור בלי שום פקפוק: מד) ובאמת צ"ע אי פותחין בתנאי נולד ובחרטה דמעיקרא. א"כ מאי מייתי הש"ס בנדרים ס"ד מהא דמשה רבינו. דילמא פתח לו בחרטה מחמת נולד. וגם שפיר שייך שם לפתוח בתנאי נולד. וצריך לדחוק דמשמע ליה לישנא דקרא כי מתו כל האנשים שבלשון זה התיר לו שבועתו. וכן בנדרים כ"ג גבי ריב"י דאמר אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרי ופריך דהוי נולד ע"ש. צ"ל ג"כ דפריך משום דלישנא משמע שפתח בנולד עצמו ולא בחרטה מחמת נולד. שוב ראיתי בכ"מ פ"ו מה"ש שנתקשה מהא דדף ס"ד ונדחק מאוד ע"ש. וגם מש"ש הלח"מ דחוק. ובפרט דאכתי תקשה מהא דתנאי נולד. והכ"מ נדחק במקור דברי