דברי מלכיאל ב שסג

תמן באומר אין בו שבועה [כצ"ל וכ"ה הגירסא באמת לעיל בדר' בא] ברם הכא ביודע בה ששבועה היא אלא שטועה בדבר אחר. פי' שמחלק הירושלמי כמו שחלקנו למעלה בין מי שיודע שהיא שבועה רק שסבור שמותר לישבע לשקר. דזה לא הוי אנוס רק שוגג לפי שאין שגגתו בגוף השבועה כמש"ל. ובין כשהוא שוגג בגוף השבועה די"ל דבכה"ג אין בה תורת שבועה כלל. וכגון במושבע מפי אחרים כמש"ל דאז הוי שפיר אנוס בשבועה. ולזה מוקי הירושלמי דשבועת ביטוי לשעבר משכחת לה באומר מותר לישבע לשקר לשעבר. ויותר נראה לגרוס להיפוך בהא דר' בא. אין זה שבועה. וכ"ה הגירסא לקמן פ"ד הל"ב [ושם הגירסא אין שבועה זו. וצ"ל אין זו שבועה]. והיינו כמ"ש דבכה"ג סבור שאינה שבועה. והכא גרסינן אין בו שבועה. פי' דס"ל בכה"ג אין איסור שבועה. ועוי"ל שלא לשנות הגירסא. והכוונה לא באומר אין זו שבועה כמו התם. דהתם פטור. אבל הכא איירי ביודע שהיא שבועה וכו' והכל כנ"ל. ועכ"פ מתבאר דאומר מותר שוגג הוא והיינו כפי' התו' בשבת ס"ט ע"ב. ורק שציירו התו' שם בידע לה בעשה. משום דס"ל דהוי אנוס. אבל לדעת שאר פוסקים שהזכרנו א"ש בפשיטות באומר מותר ע"ש ברמב"ן ורשב"א ור"ן. והא דבש"ס דילן מוקי לה בדף כ"ו ביודע ששבועה אסורה. כבר יישבו הרמב"ן והרא"ה כמש"ל. ועוד נראה דלרב חסדא דאמר במכות ט' דאומר מותר אנוס. אף דלשאר איסורים הוא לאו דווקא כמש"ל. מ"מ לענין שבועה נראה דלדידיה וודאי מיקרי אנוס ג"כ. וא"כ י"ל דר"נ דאמר הכי בשבועות כ"ו מוקי לה אליבא דכ"ע אף לר"ח וכן רב שם בדף ל"א ע"ב. וע' שבת ס"ח ע"ב דלפירש"י שם מבואר דלא ס"ל לרב אומר מותר אנוס הוא. אך התוס' חולקים שם ובמק"א כתבתי בזה: לה) ולכאורה היה אפשר לומר דהירושלמי ס"ל דבאמת חייב אף בסבור שאכל ונשבע כן דלא כהש"ס דילן. וכן ראיתי בנוע"י שפי' כן. ונראה ראיה לזה מהירושלמי פ"ג דנדרים הל"ב דאית תני נדרי שגגות מותרים שבועות שגגות אסורים ע"ש. והטעם נראה משום דגזה"כ הוא דחייב על שגגת ביטוי לשעבר בהעלם שבועה. והא דדרשינן האדם פרט לאנוס. מוקי לה לאנוס גמור או באומר אין זו שבועה כמבואר הכא בירושלמי. אבל קשה דהא בנדרים תנן להדיא בדף כ"ה אם אכלתי ואם שתיתי. והיינו לשעבר. ועיקר התירא דשגגה ילפינן לה משבועה וכמ"ש התוס' בשבועות כ"ח ע"ב ושאר ראשונים דהיינו משום האדם בשבועה. וא"כ כ"ש בשבועה גופא דשרי בכה"ג. והא דירושלמי דאסור. היינו מדרבנן כמ"ש הרא"ש בדף כ"ד גבי שבועות הבאי ע"ש. או משום שבועות שוא כמש"ש הר"ן גבי הבאי. ולכאורה י"ל דדווקא גבי נדר שתולה לאסור דבר אם אכל כבר. א"כ כשסבור שלא אכל. הוא טועה בגוף הנדר שבאמת אינו רוצה לקבלו על עצמו. משא"כ בשבועה שלא אכל. שהוא כטועה מחמת דבר אחר כמש"ל. אבל ז"א דמשמע דהירושלמי איירי שם בשבועות דומיא דנדרים. וגם דבכה"ג לא שייך לומר אסורות. לפי שבשעה שנשבע סבור שנשבע באמת. ואח"כ כשנזכר כבר עבר. והיה צ"ל חייב. והיינו בקרבן כנ"ל. ולזה ע"כ צ"ל כמ"ש דהיינו רק דרבנן. וכן מוכח מקושיית הירושלמי שהזכרנו ואם כסבור שאכל וכו' רבא בשם ר"י וכו' וכמש"ל. וגם יותר נאות לומר דל"פ הירושלמי אש"ס דילן. ועפמ"ש הרא"ש בתשובה הובא בב"י סי' רל"ב דבשבועות שוגג עונש מיהא איכא. מבואר בפשיטות ירושלמי דנדרים שהזכרנו. ואף התוס' בגיטין ל"ה ושבועות כ"ו שכתבו דליכא עונש. היינו רק למאי דתני מותרים ע"ש. עכ"פ נתבאר הירושלמי לדעת הפוסקים דאומר מותר שוגג הוא בשבועה. ולדעת הריטב"א צריך לבאר באופן אחר והמשכיל יבין. ועפמ"ש מבואר ג"כ הך דנדרים פ"ט. דשם שבשיה לומר דבכה"ג חל הנדר ושיהא מותר מצד אחר. ולזה הוצרך התרה: לו) ולכאורה נראה להעיר מהא דגיטין ל"ה ע"א דלא משביעינן אלמנה משום דמוריא התירא ע"ש ואי נימא דאומר מותר אנוס הוא א"כ שפיר אינה עוברת על השבועה. וגם מה יועיל מה שנודרת כיון שסבורה שמותרת והו"ל נדרי שגגות. וגם דמבואר שם דהיינו משום חומרא דשבועה כמ"ש התו' שם ד"ה דמוריא. ולפמ"ש אדרבא אין עליה עונש דהויא שוגגת. אך נראה דשם הכוונה דמוריא התירא עפ"י שכלה ולא בדין גמור בבירור. וכמש"ל דבעי שיהא הדבר מבורר לו. וכעין דאמרינן בב"מ דף ו' דמספק ממון לא פרשי ומורי התירא משא"כ בשבועה. והיינו שהדבר מסופק לו. וכן כאן. ויותר מזה כתבו התו' שם ד"ה לא דבשכחה מקום הפקדון ג"כ לא מיקריא אנוסה דהו"ל לאסוקי אדעתה שתבוא לידי שבועה ע"ש. והיינו כדאמרינן בב"מ דף מ"ב כל לא ידענא פשיעותא הוא וכמש"ל לחלק בין שכחה דשומר לשאר שכחות: לז) נשוב לנ"ד דאף אם נאמר דאומר מותר אנוס הוא. מ"מ הכא שאינו בר הכי שיורה לעצמו בבירור. רק שהורה היתר לעצמו בספק. והראיה שאח"כ באמת הראה הכתב ובא לדון עליו. והגיעה נפשו לשאול ע"פ ד"ת אם עבר על האיסור או לא. וגם מודה בעצמו שכל הזמן שבינתים היה כמוס בלבו למצוא מקום להראות להרב הכתב ולשאול על האיסור שבו. וכן מצאתי בשו"ת משכנות יעקב חי"ד סי' ס' שהורה באחד שחשד את חבירו. ונדר לצדקה שהאמת כדבריו. ופסק דכיון שאינו יודע בבירור לא מיקרי אנוס ע"ש והביא ראיה ג"כ מהתו' בגיטין ל"ה גבי פקדון וכמש"ל בס"ד. והו"ל להביא גם הא דמוריא התירא כנ"ל. וע"ש שהקשה בהא דיבמות ל"ג גבי ור"ח שקורי משקר. ל"ל משני ליביה אנסיה. ולפלא שלא הרגיש שכבר העירו מזה התוס' בשבועות כ"ו ע"א ע"ש. עכ"פ לדינא הדבר ברור כמ"ש דליכא להתיר בנ"ד משום שבועות שגגות: סימן ע לח) ונשאר לנו עוד מקום בזה מה שאומר שלא אמר כן בפירוש מעולם. והנה לבד מה שקשה להאמין שלא אמר כן. אחר שהרב ז"ל כתב בכת"י שאמר כן. בוודאי החמיר עליו לומר בפירוש. ואף שבת"כ הדרך לכתוב בת"כ בפ"מ אף שלא נעשה בפ"מ. בזה כבר כתבו האחרונים שנעשה כאלו מקבל על עצמו הדבר בחומר איסור ת"כ. אבל כאן שאוסר פיו וידו בקונם על כל ישראל בתנאי לא שייך זה. ובוודאי הצריכו לומר בפיו ובפרט שכבר הכרנו שאין להעמיד כ"כ על זכרונו ודעתו. וא"ל דאם נתלה שאינו זוכר. א"כ הו"ל שוגג. כבר נתבאר דשוגג בעי בשעת חלות הנדר. והיתר זה לא עלה ע"ד כלל בשעה שעקר ממקומו רק שהורה לעצמו מצד שלא החזיקו משוררים לו וכמש"ל. וגם דהא גם אנשי העיר חתמו ע"ז וליהוו כעדים עליו בזה. אלא שבזה יש לדון דהו"ל נוגעים בדבר אז. וגם יש לעיין בעדות בשטר באיסורים אי הוי עדות. ואכמ"ל בזה: לט) אבל לענ"ד יש מקום להחמיר בזה מצד שאומרים קצת שזוכרים בפירוש שנעשה ת"כ בפו"מ בשעת הכתב. ורוב הפוסקים ס"ל דת"כ הוי כשבועה. וא"כ אף אם נתפוס שלא אמר בפירוש הלשון המבואר בכתב מ"מ בוודאי נתן הת"כ לקיים כל הנאמר בכתב. א"כ חלה עליו השבועה דלא גרע מאומר הריני כזה ונזיר עובר לפניו או אהא לחוד ודומיהם. דקיי"ל ריש נזיר שהוא נזיר. והא אף אם לא היה נכתב הכתב כלל רק היה נותן ת"כ לקיים כפי הכתב שיכתוב הרב אח"כ. היה ג"כ חל כענין כל שבועה דלהבא. וכבר ביארו המהרי"ט וש"פ דליכא בשבועה משום אסמכתא. אלא דעדיין צ"ע דהא לאסור על אחרים א"א בשבועה רק בקונם. וכן מבואר בלשון הכתב. ות"כ לא הוי רק כשבועה וכריתת ברית. וא"כ אין זה שייך רק לקבל על עצמו ולא לאסור על אחרים פיו וידו. אבל