דברי מלכיאל ב שסב

הר"ן הביא כן גם בשם הרא"ה דהוי שוגג ע"ש. וא"כ רבו דיעות הפוסקים דאומר מותר לאו אונס הוא. ונעלם כ"ז מהפנ"י הנ"ל ולפלא על המהרי"ט ג"כ שלא הזכירם וגם מהברכת ראש נעלמו שכתב בנזיר י"א בפשיטות דהוי אנוס. ונראה שזהו דעת הראב"ד שחלק על הרמב"ם בהא דנזיר י"א וכתב דלא הוי נדרי שגגות רק אונסין וכמש"ל בזה. ובזה מבואר בפשיטות הא דנדרים פ"ט דשבשיה ואנסביה לפי' הר"ן והרא"ש שהזכרנו. דהר"ן לטעמיה כמש"ל וכן הרא"ש והתוס' שם ס"ל הכי: ל) והנראה דאף לדעת הפוסקים דס"ל דאומר מותר לא הוי אנוס בשבועה. זה דווקא באומר שמותר לישבע בשקר. אבל כשטועה באיזה פרט וסבור שבאופן זה יהא מותר לו. שפיר מיקרי שוגג וכמו בנזיר י"א שסבור שיתירו לו חכמים. דהא עיקר הסברא כתבו ברמב"ן ורשב"א דבעי שיהא אנוס בגוף השבועה. משא"כ כאן שיודע השבועה ע"ש. והנה זה שייך דווקא בנשבע לשקר לשעבר וסבור שהוא מותר. אבל בנשבע להבא. ובשעת התנאי שאז חלות השבועה סבור שבאופן כזה לא תחול שבועתו או יהא מותר בה וודאי הוי אנוס גמור. ומה בין זה למי שהיה שסבור שגנבה אשתו כיסו. וכן כשלא ידע שאביו ואחיו בתוכם דנדרים כ"ה. ודווקא גבי נשבע לשעבר אינו אנוס בשבועתו שהרי ידע שנשבע לשקר רק שסבור שמותר לעשות כן. והוא נכון. וההיא דנדרים פ"ט י"ל ג"כ דאיירי דשבשיה שיהיה מותר לעבור על שבועתו ולא שהורה לו היתר מצד אחר. ולזה הוצרך להתירו אח"כ. ומה שלא הטעה אותו באופן שלא יוצרך התרה כלל. י"ל שלא היה יכול. או שיותר נכון שיהא צריך התרה כדי שיותר בבירור. וגם דהא בהנהו ארבעה נדרים איכא מ"ד בדף כ"ב דבעו התרה ופליגי בה תנאי נמי בנזיר י"א ע"ב ע"ש. ובזה מבואר מ"ש הרא"ה בחי' הר"ן בשבת דבעי דומיא דלהבא דידע עיקר שבועה. אשר לכאורה אין לו מובן. ולפמ"ש א"ש דבלהבא שפיר אומר מותר בכה"ג הוי אנוס: לא) [וע' בשו"ת רשד"מ חי"ד סי' פ"א שכתב שמי שהיה סבור שמין זה מהבגדים לא נכנס בכלל השבועה ולזה עבר. מיקרי שוגג בשבועה והאדם בשבועה אמר רחמנא פרט לאנוס או למוטעה. ע"ש בסוף התשובה. ותמיהני דהא לכ"ע לא שייך למעוטי שוגג רק בשעת השבועה או חלות השבועה. אבל לא בשבועה דלהבא ושגג בשבועה. וש"ס מפורש הוא בדף כ"ו דחייב בלהבא בהעלם שבועה ועיקר חיובו הוא בזה ע"ש. ואף אם היה בשעת השבועה כבר הארכנו לבאר בכגון זה דסבור שאינו בכלל השבועה אי מיקרי שוגג. ושם בנידון דהרשד"מ לא הו"ל להביא כלל הא דהאדם בשבועה. ורק כיון שהשאלה היתה אם להענישו על שעבר על ההסכמה ובזה כיון ששוגג היה אין שייך להענישו אף שבדיני שמים שפיר חייב קרבן. וזה ברור לענ"ד]: לב) ובירושלמי רפ"ג דשבועות איתא ניחא שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי מהנן קיימין אם בידוע שאכל ונשבע שלא אכל שבועת שקר הוא. ואם סבור שאכל ונשבע שלא אכל רבא ב"ר יהודה בשם רב בשוגג בקרבנה ובמזיד בקרבנה. אבל סבור הייתי שאין בו שבועה מותר אלא במזיד בה ובשוגג בקרבנה. ולא כן אר"א בשם ר"י מזיד בחלב ושוגג בקרבן מתרין ביה ולוקה ומביא קרבן לית יכיל דמר ר' לא בשם ר' לעזר כך משיב ר"י לר"ע מצינו דבר שחייבין בזדונו משום שבועת שקר ובהעלמו משום ביטוי. ויתיביניה ר"ע מצינו דבר שחייבין בזדונו משושש"ק ומביא קרבן. אלא כינן קיימין בברי לו שאכל ונשבע ונמצא שלא אכל לא באומר אין זו שבועה. תמן באומר אין זו שבועה ברם הכא ביודע בה ששבועה היא אלא שהוא בטועה בדבר אחר ע"כ וע"ש בפ"מ מה שנדחק בפירושו והרואה יראה שהוא דוחק. ובפרט נדחק בהא דואם סבור שאכל וכו' וכן בהא דויתיביניה ר"ע ע"ש. וגם מ"ש לבסוף דבסבור שאכל פת חטים ובאמת אכל פת שעורים הוי שוגג וחייב. הוא תמוה דמאי שנא מאם סבור שאכל ובאמת לא אכל כלל או שטעה במין שנשבע. דהכל אחד הוא. וכן כתב להדיא הריטב"א בהל' נדרים בסוגיא דנדרי שגגות דאף אם שכח המין שאכל. ג"כ מיקרי אנוס ופטור ע"ש. והביא שם ג"כ קצת מירושלמי זה. ומ"ש במה"פ דדמי להא דהעלם שבועה והעלם חפץ דש"ס דילן דף כ"ו וביאר שם להבא וה"ה לעבר. במחכ"ת ז"א דדווקא להבא הוא חייב על העלם שבועה משום דהא דממעטינן אנוס הוא דווקא בשעת חלות השבועה ולא בשעת קיומה. אבל לשעבר וודאי פטור וכ"כ הריטב"א שם וז"ב. וא"כ צריכים אנו לבאר הירושלמי. ועכ"פ למדנו מהירושלמי לפי פירושו של הפ"מ דאומר מותר אנוס הוא. וכן הביא הריטב"א שם בחי' לשבת ס"ט ראיה מירושלמי בזה וכיון לירושלמי הנ"ל. וא"כ תיקשי מירושלמי הנ"ל על דעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן ורא"ה דס"ל דאומר מותר שוגג הוא וכ"נ דעת הראב"ד כמש"ל: לג) והנראה בביאור הירושלמי דמקשה הכי. אי במזיד גמור. שבועת שקר הוא. ואי כסבור שאכל ונשבע שאכל ר"ב בר"י וכו' אבל סבור הייתי שאין בו שבועה מותר. והוא לקמן פ"ד סוף הל"ב. והכוונה דשם קאי על שבועת העדות שסובר העד דבמושבע מפי אחרים ליכא תורת שבועה כלל. ולא דמי לאומר מותר לגמרי דשם עכ"פ יודע הוא שנשבע רק שסבור שמותר. אבל כאן סבור שאין כאן שבועה כלל כיון שאחר אומרה. וזה אנוס גמור וכעין שחלקנו למעלה. ומבואר הלשון אין בו שבועה. וממילא גם הכא הוי אנוס ופטור. אלא בשוגג בקרבן וכדר"א וכו' וכדמוקי לה בשבת ס"ט בשגגת קרבן ומקשה דא"כ דלקמן הל"ה כדמקשה ר"ע לר"י שנאמר שריבה הכתוב גם לעבר והשיב לו ר"י דא"כ מצינו שבועת שקר וביטוי בחד מילתא. והיינו נמי כשינויא דר' יצחק בש"ס דילן דף כ"ו ע"ש. והפ"מ במחכ"ת שם לא ירד לזה. ולזה כתב דלית יכיל. הוא רק אשגרת לישנא דהכא. ולפמ"ש א"ש בס"ד. וע"ש שצריך להיות מהופך מה שמבואר אח"כ שם צ"ל מקודם וכסוגיין בדף כ"ו והמבין יבין. עכ"פ מייתי הכא דאם תאמר דשגגת קרבן שמה שגגה א"כ גם לר"י מצינו זה בשבועת העדות. דשם וודאי חייב קרבן על לשעבר דליתא כלל בלהבא. ואם שגג בקרבן והזיד בלאו דשבועת שקר. וודאי חייב גם משום שבועת שקר. ואף דממעט בדף כ"ה מביטוי מאחת מאלה. היינו דווקא מקרבן ולא מלאו דשקר. ובפרט דהוי אתרי מילי זה על המזיד דלאו וזה על שוגג דקרבן. אלא ע"כ צ"ל דשגגה דקרבן לאו שמה שגגה. וכדאמרינן בשבת ס"ט לאביי דבעי שישגוג בלאו שבה. וא"כ אף דשבועת עדות חייב גם על זדונה. מ"מ כיון שאין הקרבן בא על שגגת קרבן רק בצירוף המזיד. שפיר ממעיט מאחת מאלה. וע' תוס' שבועות ל"ז ע"א ד"ה הזיד שכתבו דבשבועת עדות א"א כלל שילקה שיכולים לומר שכחנו ע"ש. ולענ"ד דבריהם צ"ע דא"כ גם בשבועת שקר לא מצינו מלקות דיכול לומר שכחתי והו"ל אנוס כמש"ל וכן בכל שבועה דלשעבר. וע"כ צ"ל דאפשר כשידוע שיודע כגון שהיה תיכף אח"כ או שהודה בשעת התראה שיודע. וזה לא מיקרי לוקה על פיו דהו"ל כגילוי מילתא. דאלת"ה למ"ד דבעי שיתיר עצמו למיתה נימא נמי דהוי כנהרג ע"פ. אך משבועת שקר יש לחלק דשם אף אם הוא אנוס בדבר. מ"מ כיון שעדים מעידים ומתרים בו שהוא שקר. אסור לו לישבע. משא"כ בעדות דאף שהעדים מעידים. מ"מ הוא שפיר נשבע שאינו יודע עתה העדות אם שכח. וע' כריתות י"ב ע"ב ובמהרי"ט ח"א סי' י"ד ושער משפט סי' צ"ב סק"א שפירש ג"כ דמצי למימר שכחתי. אבל בתו' ישינים שם מבואר להיפוך ע"ש. ובמק"א בארתי בזה בס"ד וע' כתובות ל"ג דאמרי אשתליין. והתו' בשבועות ל"ז נראה שכתבו זה על צד הרוב: לד) ומתרץ הירושלמי כינן קיימין בברי לו שאכל ונשבע שלא אכל [כצ"ל] באומר אין זו שבועה [כצ"ל]