דברי מלכיאל ב שסא

לא שייך כלל לחיובינהו. דהא בעי שיעשו על פיהם. וכן כתב המהרי"ט סי' י"ט דאומר מותר מיקרי שפיר נדרי שגגות: כג) ולכאורה היה נראה להביא ראיה להיפוך דאומר מותר לא מיקרי נדרי שגגות. מהא דנדרים פ"ט ע"ב שאסר הנאת העולם אם ישא אשה קודם שילמוד ושבשיה רב אחא בר"ה ואנסבוה איתתא ופי' הר"ן והרא"ש והתו' שהטעו וא"ל שיהא מותר אח"כ ליהנות מן העולם ע"ש. ונתקשה כבר המהרי"ט בסי' י"ט דהא הו"ל נדרי שגגות ואמאי מסיק שם דבעי התרה. ותירץ דשבשיה שאינו אסור רק יום אחד ולא לעולם. ועדיין צ"ע לענ"ד דמ"מ הו"ל שגגה דלא ידע שיהא אסור לעולם עי"ז. ואין לך אנוס יותר מזה. וגם כי דוחק הוא בדברי הר"ן והרא"ש ע"ש. אבל אם נאמר דאומר מותר לא הוי אנוס לענין זה. כיון שיודע גוף הנדר רק שסבור שמותר הוא. א"כ א"ש דבעי התרה. וכ"נ להביא ראיה מנזיר י"א דתנן יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ה"ז אסור. ואי אמרת דאומר מותר אנוס נהי דבנזיר הוי גזה"כ דסגי כשנזר בחדא כדאיתא בסוגיא. מ"מ לא גרע מנדרי שגגות דהו"ל שוגג בכה"ג. וכדמסיק שם בסוגיא דגם בנזיר שייך הנהו ארבע נדרים ע"ש. וע"כ צ"ל דאומר מותר לא הוי שוגג לענין זה. ושם בסיפא ג"כ סבור הייתי שחכמים מתירין לי מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין וכו'. ומסיק בש"ס בשינויא קמא דלת"ק הוי אסור. ותיקשי דהו"ל נדרי שגגות. וע"כ צ"ל כמ"ש: כד) אכן שם בשינויא בתרא מסיק דפליגי ת"ק ור"ש בנדרי אונסין אי בעי שאלה. ופירש"י בלישנא בתרא דהו"ל ליביה אנסיה שסבור שיתירו לו חכמים ע"ש. וא"כ מבואר להיפוך דשפיר מקרי אונס. וכ"ה דעת הרמב"ם פ"א מה' נזירות הט"ו דבסבור שיתירו לו חכמים הוי נדרי שגגות. אלא דלפ"ז קשה טובא דא"כ מאי שנא רישא מסיפא. והראב"ד שם השיג וכתב דהוי נדרי אונסין. ונראה כוונתו למ"ש דהיינו החילוק בין רישא לסיפא דאי משום שגגה א"כ רישא נמי: ועו"ק לדעת הרמב"ם דמעיקרא מאי ס"ד דהש"ס דהא הו"ל נדרי שגגות. וא"כ אדרבא מוכח מדעת הראב"ד וכן דעת התו' שם דמפרשי מחמת אונס דלא הוי נדרי שגגות בכה"ג. וגם בדעת הרמב"ם נראה דוודאי ס"ל דאומר מותר לא הוי שוגג ולהכי ברישא אסור. ורק בסיפא דסבור שיתירו לו. אבל יודע שנאסר בנזירותו בכל. א"כ אין זה אומר מותר רק ששגג בדעת החכמים. וה"ז דומה לשוגג מצד אחר כמו שהכתה את בני ושגנבה כיסי בנדרים כ"ה. ושפיר מיקרי נדרי שגגות: כה) ובנדרים פ"ז ע"ב תנן יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר ר"מ אומר לא יפר וחכ"א יפר. ופירש"י שא"י שזה נדר גמור. ומ"מ לר"מ פושע הוא דהו"ל להפר ממ"נ וא"כ מבואר דפליגי באומר מותר אי מיקרי שוגג או פושע. דהקם יש לו דין נדר דהא הקם יש לו שאלה. ושתיקה ביום שמעו הוא כדין היקם ואף דלשתיקה אין מועיל שאלה. היינו משום דגזה"כ הוא דווקא ביום שמעו. אבל אי הוי בטעות וודאי לאו שמיעה הוא. וא"כ מוכח דקיי"ל כחכמים דאומר מותר אנוס הוא. אכן לפי' הר"ן שם בפי' הראשון דמפרש דלכ"ע א"י להפר אח"כ. א"כ מבואר דלא מיקרי אנוס בכה"ג. רק דהוא מפרש שם שסבור שהנדר אין מועיל לו הפרה ע"ש. אבל נראה דלא דמי לנדר. דשאני התם שהטעם משום יום שמיעה ופליגי אי מיקרי מקצת שמיעה ככל שמיעה ע"ש בר"ן ובסוגיא שם. והא ראיה דשותק ע"מ למיקט מסקינן בדף ע"ט דלא יפר אף שאין דעתו לקיים ע"ש. ונראה מזה דאין זה דומה להקם. והעיקר תלוי אי מיקרי שמיעה או לא. דהא באונס גמור ג"כ א"י להפר אח"כ כדאמרינן בדף ע"ו גבי שבת דאף שאנוס הוא בתקנת חכמים שלא להפר. מ"מ א"י להפר אח"כ וכדפשטינן מינה נמי בדף ע"ט לענין ע"מ למיקט ע"ש: כו) וכן הא דנזיר י"א שהזכרנו נראה לדחות דכיון דקיי"ל בנזיר אף שנזר מאחת מהן ה"ז נזיר ודרשינן לה בדף ד' מקרא. ומפורש ברמב"ם פ"א מה"נ דאף כשאומר בפירוש שלא היה בדעתו רק לא' מהם. מ"מ ה"ז נזיר. א"כ מבואר מזה דבענין זה הוי גזה"כ דהוי נזיר. אף דבכל נדרים בכה"ג וודאי לא הוי נדר דבעי פיו ולבו שוים וכמש"ל. ובפרט כשאומר כן בפירוש. והנה עיקר טעם נדרי שגגות הוא מצד דליביה אנסיה ואין פיו ולבו שווים וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' נדרים ע"ש. וא"כ כיון דגלי קרא בכה"ג בנזיר דלא בעי פיו ולבו שוים. וודאי אסור אף שסבור להיות מותר ביין. רק בסיפא שסבור שיתירו לו חכמים. ס"ד דהש"ס בשינויי קמאי דזה הוי ג"כ בכלל זה כנוזר מאחד מהן. ובשינויא בתרא לפירש"י והרמב"ם מסיק דלא דמי. דזה מיקרי שוגג מצד אחר ולא בגוף הנזירות לאסור בדבר אחד ולהיות מותר באחרים. רק שיודע שיאסר בכ"ד ואח"כ יתירו לו באחד מהם. וזה מיקרי שפיר גם בנזירות שוגג. זה נראה ברור בדעת הרמב"ם. ודעת התוס' והראב"ד דמפרשי. משום נדרי אונסין. נראה ג"כ דשפיר ס"ל דאומר מותר הוי שוגג. רק דס"ל דהכא לא מהני זה כיון דגזה"כ הוא דסגי שיזיר בא' מהם. וכמו שצ"ל אף להרמב"ם בשנויי קמאי דבש"ס שם כמש"ל. ובברכת ראש ראיתי שכתב דבאמת אם נזר מן החרצנים ואמר שאם ידע שאסור בכולן לא היה נוזר. הוי כנדרי שגגות. ולענ"ד אינו כן דמשמע דגזה"כ הוא בזה בכל גוונא וכמש"ל מלשון הרמב"ם. וגם זיל בתר טעמא דבעינן פיו ולבו. ובזה גלי קרא דלא בעינן וכמש"ל. ובגוף הדבר יש מקום עיון אי מיקרי שוגג או אונס וכן בדברי התו' שם ואכ"מ. וע' מהרי"ט חיו"ד סי' כ"ז בענין זה. עכ"פ כיון שאין לנו ראיה דאומר מותר לאו שוגג. הדרן לכללן בכל מקום דהוי שוגג וכמש"ל: כז) וההיא דנדרים פ"ט דשבשיה ר"א בר"ה ואנסביה. נראה לישב עפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רל"ט סקל"ג דלא מיקרי שוגג רק אם ברור לו הדבר בדעתו. אבל אם אין ברור לו הדבר לא מיקרי שוגג. וא"כ ה"נ בנ"ד י"ל דרב אחא לא פסק ליה בבירור שיהא מותר. וגם דנראה שהיה אז עדיין בגדר תלמיד דהא אתייה אח"כ לקמיה דרב חסדא. והיינו משום דלא יאלי למישרי בדוכתא דרביה כדאיתא בדף ח' ע"ב. וא"כ הוי כהא דריש הוריות שכשאין שם מופלא שבב"ד היחיד חייב אם עשה ע"י הוראתם וכן בהוראת תלמיד לפי שלא היה לו לסמוך עליהם ע"ש. וה"נ הורה לו ר"א היתר קצת בדרך ספק לפי שלא היה לו להורות הלכה במקום רבו. ולזה הוצרך אח"כ היתר. ובהא דמהרי"ט סי' י"ט דמיירי שחכמים הורו לו היתר. נראה שהחכמים היו ראוים לסמוך עליהם: כח) וראיה מפורשת דאומר מותר הוי אנוס בשבועה משבת ס"ט ושבועות כ"ו דאמרינן שם איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל א"י שחייבין עליה קרבן. ופירש"י דאי בנתעלמה ממנו אזהרת שבועה אין לך אונס בשעת שבועה כזה ע"ש. וכן מבואר מדברי התוס' שם רק שכתבו דסגי שידענה באיסור עשה ומייתו מהא דתלמידי דרב דבעי שיסברו שהוא היתר גמור ע"ש שכן כוונתם בזה. ולא למעט אומר מותר דא"כ ל"ל כלל שידע שאסור ע"ש וכ"ה ברמב"ם ג"כ וז"ב. רק שצ"ל שהיה הדבר ברור לו להיתר ולא כמסתפק וכמש"ל בשם הש"ך. וע' בפנ"י בשבת שם על פירש"י שביאר ג"כ דאומר מותר הוי אנוס ומימעט מהאדם בשבועה ואקצר. וכ"ה דעת הריטב"א בחי' בשבת שם דהוי אנוס וכ"כ הרמב"ם להדיא פ"א מה"ש הל"י דאומר מותר לישבע בשקר הוי אנוס ע"ש: כט) אכן הרמב"ן והר"ן בחידושיהם כתבו להדיא דאומר מותר לאו אנוס הוא בשבועה. וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם בשבת. וע"כ לא מימעיט רק היכא דסבור שנשבע באמת ע"ש. ואומר מותר חייב כמו בשארי איסורים והוי שוגג גמור לחייב קרבן ע"ש. והא דנקט הש"ס בשבועה ביודע ששבועה זו אסורה. היינו משום דבעי דומיא דלהבא ע"ש בדבריהם. ובחי'