דברי מלכיאל ב שס

סימן סט יח) ורק שיש לדון בזה מצד שהורה היתר לעצמו שהאיסור בטל כמש"ל. וא"כ הו"ל נדרי שגגות שאף שהוא שוגג בשעת התנאי ג"כ לא חל הנדר. וכדתנן בנדרים כ"ה ע"ב שאני אוכל ושאני שותה ושכח ואכל ושתה מותר ע"ש. דבעינן האדם בשבועה שבשעת חלות השבועה יהא בדעתו ורצונו. ומשמע שצריך שידע בעת מעשה שחלה עליו השבועה והנדר. א"כ הכא שהורה היתר לעצמו והיה סבור שלא יאסר כלל קולו ושחיטתו. הוי נדרי שגגות ממש. ובשטמ"ק לנדרים איתא בשם הריטב"א לפרש הך דשאני אוכל ושאני שותה היינו שאסר על עצמו מה שיאכל ושכח ואכל שאין בו בל יחל ע"ש. וא"כ מבואר שדעתו דבשגג בתנאי לעתיד שפיר אסור. וכן הובא שם דעת קצת ראשונים גבי שבועה לחלק בין עבר לעתיד ע"ש. אבל דעת רוב הפוסקים אינו כן רק דבכל גוונא שרי. וגם גוף דברי הריטב"א צ"ע דמה נ"מ בבל יחל דהא בכל לאוים שבתורה בשוגג אינו לוקה. ודוחק לומר דאשמועינן לענין דא"צ כפרה כלל אף כפרת שוגג. או דנ"מ לענין אם היה הדבר של אחר. והטעו ומכרו לו. דקיי"ל בבכורות ובח"מ סי' רל"ד דבאיסור דאורייתא אף בשוגג פטור מלשלם. ובאיסור נדר קמ"ל דחייב דלא עבר כלל על האיסור דבעי האדם בשבועה. אלא שעדיין צ"ע דהא בש"ס שם מדמי שבועות לנדרים. ובשבועת ביטוי קיי"ל בשבועות כ"ז דבשגגתה חייב קרבן. ואולי ס"ל להריטב"א כדעת הרי"צ שם בשטמ"ק דבשבועה להבא אסור. ועדיין קשה דהאדם בשבועה משמע בשעת חלות השבועה. ובאמת קשה לי כיון דעיקר שגגות כתיב בשבועה וכמש"ש בשטמ"ק דהא דמדמי שבועות לנדרים לאו דווקא דעיקר כתיב בשבועות ע"ש. וכ"כ התוס' בשבועות כ"ח ע"ש. וא"כ איך אפשר דבנדרים יהא מותר יותר מבשבועות עצמם. וע' רש"י שבועות כ"ח ע"ב ד"ה ותני עלה שהקשה ג"כ על פי' הריטב"א שהזכרנו וכמש"ל: יט) אכן דעת הרמב"ם בפ"ד מה' שבועות שאם היה שוגג בתנאי. לא מיפטר משום נדרי שגגות. וע"ש שגורס בסוגיא דשבועות להיפוך מגירסא דרש"י ותו'. ונראה שזהו גירסת הרי"צ שהזכרנו ג"כ. דאלת"ה תיקשי עליה מסוגיא דשבועות שהזכרנו. אלא שהרמב"ם מפרש גם בנדרים ג"כ דכה"ג לא מיקרי נדרי שגגות. והא דשאני אוכל מפרש כפי' הריטב"א שהזכרנו ששגג בנדר גופיה וכ"כ להדיא בפ"ג מה"ש הל"ו ע"ש. וברפ"ד מה' נדרים כתב שבנדרים הוא כמו בשבועות ע"ש שלא ביאר כלל רק סמך עמ"ש בה"ש. וא"כ מפורש כן. אבל על הרי"צ קשה דמחלק בין נדרים לשבועות ובשבועות כ"ח ע"ב מפורש דמייתי אהא דשבועות שגגות אף אנן נמי תנינא מהא דנדרים ע"ש. ולפירושו מאי מייתי דהא לא דמי כלל. וע' במהרי"ט ח"א סי' י"ט בזה. עכ"פ דעת הרמב"ם והריטב"א לאסור בשגגה דתנאי אף בנדרים. וא"כ בנ"ד יש מקום לחוש לשיטתם. איברא לדינא דעת רוב הפוסקים אינו כן רק דשרי בכל גוונא ע' יו"ד סי' רל"ט בזה: כ) אלא שעדיין יש לדון בגוף הדבר אי אומר מותר מקרי אנוס או שוגג בזה. דהנה במכות דף ז' ט' פליגי אביי ורבה אי אומר מותר אנוס הוא או קרוב למזיד. וגבי שבת וחלב קיי"ל דאומר מותר חייב קרבן דהוי שוגג. וע' תו' במכות ז' ע"ב ושבת דף ע"ב ד"ה באומר מותר נתקשו בזה. ותירצו דשאני גלות דכתיבי טובא בשגגה. ועדיין קשה לי לדעת אביי ורב חסדא במכות ט' דאומר מותר אנוס הוא א"כ למה חייב קרבן. ומבואר שם דמסברא הוי אנוס בלאו קרא דשגגה. והתוס' הקשו שם לר' מהא דקרי לה מזיד בדף ז'. ותירצו דמ"מ כיון שעושה ברצון קראו מזיד. ולפמ"ש תקשה אכתי דל"ל קרא כלל כיון דאנוס הוא וצ"ל דלאו דוקא אנוס רק דהוי כשוגג גמור ופטור ממיתה דאיירי בה התם [וכ"כ התו' בשבת ס"ח ע"ב ד"ה אבל להדיא ע"ש] ושפיר איצטריך קרא דאף דבכל עבירות שבתורה חייב כנ"ל. הכא פטור. וראיה ברורה דבכל עבירות חייב. מהא דשגגת הוראה שמפורש בפרשה שחייבים קרבן. ומהתם ילפינן לכל דוכתא. וגבי גלות איצטריך ממילא קרא למעוטי. וגוף הדין דאומר מותר יש להאריך בזה בכ"מ בש"ס ופוסקים ועי"ד סי' צ"ט ובט"ז שם ובאה"ע סי' קע"ח ס"ג ברמ"א ובאחרונים בזה. וע' ח"ס חי"ד סי' פ"ח בזה. אך אכמ"ל כי עיקר מה שאנו צריכים לברר הוא לענין שבועה ונדר ולא לענין שאר דברים: כא והנה הסברא נראה דבשבת מבואר דפליגי מונבז ורבנן בדף ס"ח בתינוק שנשבה אי חייב אי לא. ופליגי בה נמי רב ושמואל ור"י ור"ל ע"ש. ופירש"י טעמא דמונבז משום דאומר מותר אנוס. ובתוס' הקשו דהא טעמיה מקרא ע"ש. ובאמת קשה לפירש"י דא"כ הכיר ולבסוף שכח נמי. ונראה הסברא דבאמת יש סתירות הרבה בזה דבא"ח סי' ק"ח מבואר דשכחה הוי אונס ובסי' תקכ"ז ג"כ ע"ש. וכן מבואר בב"ק כ"ו ע"ב. וביו"ד סי' רל"ב סי"ב מחלק בין היה לו פנאי ללא היה לו פנאי ע"ש בהג"ה בסי"ב וע' ח"מ סי' קמ"ג ובקצה"ח שם ג"כ בענין זה. ובח"מ סי' רצ"א גבי שומר מבואר דבשכח מקום שהניחו כל לא ידענא פשיעותא הוא וכדאיתא בב"מ מ"ב וע' ח"מ סי' כ"א. ובשבת ד' ועירובין ל"ב הקשו התוס' מהא דפסחים נ"ט ותרצו דבשבת פשע דאף דהוי בשוגג מ"מ הו"ל לאסוקי אדעתיה ובהא דפסחים לא פשע. ובהא דפסחים ג"כ איירי בשכח להביא מקודם. ובחי' מהרא"ל צונץ לשבת תירץ דבשבת עביד מעשה והו"ל לאסוקי אדעתיה וזה דחוק וגם דהא בשבועה ג"כ קעביד מעשה ואמרינן ליביה אנסיה. וע' שו"ת מהר"מ מרוטנבורג סי' תרנ"ד. ועי' נ"י ס"פ כיצד הרגל בענין זה. ונראה בירור הדברים דכל היכא דהויא מילתא דרמיא עליה מעיקרא אי שכח הוי פושע. אבל מילתא דלא רמיא לא הוי פושע וכעין הך דשבועות מ"א ובח"מ סי' פ"א. וגם הא במילתא דלא רמיא גם אח"כ אינו נאמן כענין ברי לי ששחטתי יפה בי"ד סי' א' ס"ג ובכל כה"ג כמבואר בפוסקים. ולזה גבי שומר שקבל על עצמו לשמור הדבר הו"ל מילתא דרמיא והוי פשיעה. וכן שבת דכתיב זכור את יום השבת שנצטווה על הזכירה לזה מיקרי פושע כששוכח ולא אנוס. וכל כה"ג. רק בתינוק שנשבה דלא ידע מקודם כלל. בזה ס"ל למונבז ור"י ור"ל דפטור דהוי שפיר אנוס. ומיושב בזה ג"כ דברי התו' דשבת ד' שהזכרנו דשאני שבת דכתיב זכור ומוטל עליו לזכור והוי פושע טפי. ובלא"ה לק"מ די"ל דבפסחים נ"ט איירי בנאנס מלהביא קודם התמיד קרבנו וע' בחיבורי ח"א סי' מ"ג מ"ש בענין מילתא דלא רמיא [ואחר זמן רב בא לידי שו"ת שבות יעקב ומצאתי שחילק כעין זה בח"ב סי' קמ"ח אף שאינו כן]: כב) ולפ"ז בשבועה שפיר אמרינן ליביה אנסיה כשנשבע הכי אמר רב. וכדאיתא בשבועות כ"ו ע"א משום דהוי מילתא דלא רמיא והו"ל כאנוס כנ"ל. משא"כ בנשבע להבא הו"ל מילתא דרמיא כשארי איסורים וחייב. רק בתולה בתנאי היא מחלוקת הפוסקים שהזכרנו אם התנאי מיקרי ג"כ מילתא דרמיא. וכן ס"ל להרמב"ם כיון דמחמתו יאסר באיסורו. ולדעת שאר פוסקים ס"ל דהויא מילתא דלא רמיא כיון שגוף הדבר אינו אסור וא'. להזהר בו כלל כדאיתא בנדרים ט"ז כי לא זהיר בתנאי וכו' ע"ש. ולר"י דאסר שם הוא רק דרבנן וע"ש בסוגיא ור"ן. ולפ"ז באומר מותר דמילתא דלא רמיא היא עליה כיון דהוא אינו בר הכי לידע בירור הדין. וודאי מיקרי אנוס גבי שבועה. ואף דבעלמא חייב קרבן באומר מותר היינו כמ"ש דשם ילפינן מהוראת ב"ד. אבל הכא שפיר ממעטינן מהאדם בשבועה. והא דממעטינן בהוריות ח' ע"ב ב"ד מביטוי שפתים משום דהוי בעולה ויורד. צ"ל דא"צ לטעם זה רק לאינך שם. אבל בביטוי בלא"ה י"ל דהו"ל כאנוסים בשבועה כמש"ל. אלא שיש לחלק בין ב"ד לאונס האדם עצמו. אך ז"א דכיון שלא עשה האדם איסור כלל על ידיהם לפי דשבועות שגגות מותרות. א"כ