דברי מלכיאל ב שנט

ליכנס בביתו ולרחוץ בצונן לאכול ולשתות. וא"כ י"ל שהיה כן הגירסא לפני הרא"ש ז"ל. ובהא דבתוך המשתה אסור. י"ל בפשיטות דאיירי שכיון באמת שלא יכנס לביתו ממש. לפי שכן הדרך כשעושים משתה ושמחה שאף מי שאינו רוצה לאכול שם בכ"ז מכבד את בעל המשתה ונכנס לביתו ויושב שם. וא"כ פשוט שכוונתו לזה. ואשמועינן דלאחר המשתה מותר. ולזה לא נקיט גבי הך בבא רק ביתך שאני נכנס ולא טיפת צונן שאני טועם. וא"צ כלל לדוחק של המהרי"ט בזה. ונראה דגם בטיפת צונן הדין כן במשתה בנו שידוע שכן הדרך לטעום קצת בבית המשתה לכבוד בעליו. וכה"ג איתא בב"ב קמ"ה ששתה כוס של חמין בבית חמיו ע"ש. ולפ"ז אדרבא דברי הרא"ש מסתברים ביותר ומכוונים להלכה מהא דשבועות כ"ו. ואף דשם פסקינן שאם הוציא בכוונה אסור במה שהוציא מפיו כמש"ל בזה בשם הב"ח וש"ך סי' ר"י. נראה דאפשר לחלק עפמש"ל כיון דהכא אומדנא דמוכח שאין כוונתו לאסור כניסה לבית וטיפת צונן לזה שפיר שרי כנ"ל. אבל לאסור אין מועיל האומדנא נגד לשונו ממש. ובאמת אין סתירה מפורשת לדברי הרא"ש גם בשארי פוסקים כי גם בר"ן אין הכרע בדעתו בזה. וכן בדברי הרמב"ם דקדקו מלשונו שכתב שלא נתכוין זה אלא שלא יאכל וישתה ע"ש בפ"ח מה"נ. אבל באמת י"ל דכוונתו שכן כוונת הנודר אבל לא שבאמת אסור בזה. ורק שלא ביאר הדבר לפי שכן דרך הרמב"ם להעתיק לשון המשנה כידוע. וכן ברש"י נדרים כ"א ע"ב יש ס"א לגרוס דמותר באכילה ע"ש. וכבר הבאתי שיש גירסא כן בתוספתא: יד) ובנזיר ל"א גבי שור שחור שיצא מביתי ראשון דמוקי אביי שם דקאמר אילו ידענא דנפיק לבן הייתי אומר לבן וס"ל לב"ש שם דהוי הקדש ולב"ה דלא הוי הקדש ע"ש. הרי מבואר דלב"ה אף שכוונתו על כל שיצא ראשון בכ"ז כיון שבשפתיו הוציא להיפוך אזלינן בתר לשונו. ולכאורה תיקשי מהא דמנחות דף ק"ג ובנזיר ט' ע"ב גבי מנחה מן השעורים וכן בחצי עשרון דבאומר אלו הייתי יודע שאין מנחה משעורים וכן בחצי עשרון דשפיר חייב במנחה שלימה ע"ש. אבל הדבר מבואר עפמש"ל דכאן יש אומדנא לשומעים שרוצה להביא מנחה ורק שטועה שרוצה להביא מן השעורים. אבל בטעות הקדש שור. אין בזה שום אומדנא כי אפשר רוצה להקדיש רק השחור ולא הלבן. ודמי להא דשבועות שר"ל פת חטים ואמר שעורים. אבל ב"ש ס"ל דאף בלי שום אומדנא אזלינן בתר דעתו וכוונתו. ולטעמייהו דס"ל בדף ט' כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואף דאמר בפירוש נזיר מבשרה ע"ש. וכ"כ התו' להדיא בערכין ה' ע"א דלר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ה"ה גבי טעה ואמר על מעשר תרומה אזלינן בתר כוונתו ע"ש להדיא. וע' תוס' נזיר ט' ע"א מה שחילקו אליבא דר"מ בין הך דערך כלי להך דנזיר מן הגרוגרת משום דשם לא שייך כלל נזירות. והוא כעין הא דמחלק שם בסוגיא בין שעורים לעדשים לר' יוחנן ע"ש: ומ"מ בתרומה ומעשר דפסחים ס"ג י"ל שפיר דאזלינן בתר כוונתו. כיון דבדיבורו לא אמר כלום מוכח שבוודאי לא מיקרי לבטלה: טו) ועפמ"ש יש ליישב ג"כ דברי הרא"ש דנדרים מהתוספתא שהקשו עליו. די"ל דתוספתא אתיא כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. וא"כ אמרינן דאזלינן בתר כוונתו ואסור באכילה ושתיה אף שלא הוציא בשפתיו כמש"ל בשם התוס' דערכין. אבל הרא"ש פוסק כרבנן דר"מ בזה. ועפ"ז מיושבים ג"כ דברי הרשב"ץ שנתקשו האחרונים שהזכרנו. דהא מפורש כאן דאזלינן בתר כוונתו אף נגד לשונו. ונראה שזהו דעת התוס' בשבועות כ"ג ע"א שכתבו דבאומר שבועה שלא אוכל וכיון בלבו רק על פת חטים ושעורים וכוסמין אזלינן בתר כוונתו ע"ש. והוא נגד דעת כל הפוסקים וכמש"ל. וכבר עמד בזה בחוות יאיר סי' ט"ו. אבל הדבר מבואר כמ"ש דכיון דאמר לא אוכל. א"כ הוא דבר שאי אפשר והו' שבועת שוא. ואמרינן דאין מוציא דבריו לבטלה ואזלינן בתר כוונתו. וסתם משנה דהתם כר"מ. וכבר ירד החו"י שם בעצמו לסברא זו רק שהוקשה לו לשון התוס' דמייתו מהא דדברים שבלב הוו דברים היכא שאין סותר דבריו. אבל לפמ"ש י"ל שכיוונו למ"ש התוס' בכתובות ע' ע"ב ד"ה אלא דאף לר"מ לא אמרינן רק מה שיש לתקן דיבורו בתיקון מלה בעלמא כמו גבי אומר יקדשו ידי לעושיהם. אבל היכי שצריך להוסיף על דבריו. ובלי הוספה א"א כלל לכווין כן בדבריו. אז גם ר"מ מודה ע"ש. וכן הכא ביארו דאף דסתם משנה בקדושין מ"ט דאף שהיה בדעתה להתקדש עכ"פ מ"מ דברים שבלב לא הוו דברים ע"ש. ומשמע דמיירי היא דומיא דידיה. דהוא כשהתנה ע"מ שהוא כהן. בוודאי ידע בעצמו שאינו כהן וכן אינך שם. וע"כ צ"ל דמ"מ כיוון בכל ענין לר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה [וער"ן נדרים כ"ד ע"ב שכתב כעין סברא זו גבי נדרי הבאי להיפוך כיון שיודע שאין ענין לתנאו. בע"כ כיוון להבאי ע"ש. זה דווקא שם דדרך בנ"א לדבר בלשון הבאי. אבל הכא אמרינן להיפוך לקיים הקידושין וכמו בכ"מ כנ"ל]. ומשמע דאיירי שאף היא ידעה בשעת מעשה שאינו כהן וכן באינך. ומ"מ אמרינן דאינה מקודשת כיון שהכוונה ממש נגד הדבור. אבל הכא באומר שלא אוכל ובלבו פת שעורים וכו'. שפיר אזלינן בתר כוונתו לר"מ כנ"ל. אלא שמתו' דערכין שהזכרנו מבואר מתירוצם הראשון דאף להיפוך מלשונו אמרינן. אבל בכל המקומות שהזכרנו ס"ל להתוס' כתירוצם בתרא שם דדוקא בטעה ע"ש. ובנדרים כ"ח גבי יאסרו כל פירות וחושב היום. אמרינן דדוקא משום אונסא. וא"כ תקשי דתיפוק ליה דבלא"ה נתלה בהיום כי היכי דלא ליהוי נדר שוא. וכדין אוסר כל פירות. ועש"ך י"ד סי' רל"ב סקל"ב דמוקי באמת דכל פירות לאו דוקא. אבל הוא דחוק. והעיקר הוא דשאני הכא שהוא נודר בשביל האנס ומדירו על דעתו. ולא מהני כלל דעת הנודר ע"ש בריטב"א ונ"י בה' נדרים בזה. ולזה בעי טעמא משום אונסא ע"ש: טז) ובהך דר"מ קשה לי מכבר בדעת הרמב"ם פ"ו מה' ערכין שפסק המקדיש עצמו מקודש לדמיו ע"ש. דבגיטין ל"ט מוקי לה כר"מ ושם פ"א ה"ג פסק דלא כר"מ גבי פחות מבן חודש וערך כלי. וראיתי במל"מ פ"ו שם שהרגיש בזה ונשאר בקושיא. ובאמת הדבר צ"ע דנראה דאף לר"מ כיון דאפשר לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר שם גבי עבד. א"כ אין דבריו לבטלה. ומאי משני שם דאתיא כר"מ. והיה נראה לומר להיפוך דמוקי לדרב כר"מ דמפרש כל האפשרות לישב לשונו שלא יהא לבטלה. אבל לרבנן מפרשי לדמיו אף שא"כ דבריו שאמר שגופו יהא הקדש הוי לבטלה. והיה מיושב בזה קושיית התוס' שם שהקשו דמשמע בערכין ה' דס"ל לרב כר"מ ונדחקו בזה. ולפמ"ש א"ש. אלא דסיפא דדייק דאתיא כר"מ משמע כפירש"י. ודוחק לומר שהרמב"ם היתה לו כאן גירסא אחרת. ועי' חיבורי ח"א סי' נ"ז בזה: יז) נשוב לענינינו דלא מיבעיא לדעת הרשב"ץ שהזכרנו דמפרשים אף נגד לשונו ואזלינן בתר כוונתו. א"כ וודאי ברור הכוונה בנ"ד דלא לעקירת דירה דווקא רק שיגמור עם עיר אחרת וכהך דנ"ד. אלא אף לדעת שאר פוסקים דבעינן שיהא בכלל לשונו ובפרט לדעת הרא"ש שהזכרנו דמותר בכולהו. מ"מ הכא כבר בארנו דשפיר מיקרי הגמר עקירת דירה בלשון בני אדם. וכמש"ל שבזה אזלינן אחר לשון בני אדם. וא"כ וודאי עבר על התנאי וחל האיסור עליו. וא"ל שכ"ז שלא עקר דירתו היה בדעתו לחזור אף שגמר שם. וכדרך העולם בענינים כאלו שע"פ רוב נשארים אח"כ במקומם. לא כן הוא כי כאן כתבו לו שיבוא והשיב כי כבר הוא נשאר שם ואין לו עוד שום רעיון לשוב למקומו. ובכה"ג בוודאי מיקרי עקירת דירה. וגם כי אומרים שכבר שכר אז דירה: