דברי מלכיאל ב שנח

אבל כשעיקר הדבר היה בלי שום כוונה וודאי לאו כלום הוא. ובנזיר כ' ע"א גבי עדים שהעידו שנזר שתים. פי' התו' בחד תירוצא שמכחיש העדים. ולפ"ז קשה טובא דהא מצי למימר שבלבו לא כיון לנזירות. וא"כ למה נאמנים לחייבו. וכדאמרינן בכריתות י"ב גבי נזיר טמא דמצי למימר נשאלתי ע"ש. וה"נ איתא בספרא פ' ויקרא דיבורא דחובה פ"ז דאם אמרו לו נדרת ואמר תנאי היה לי בלבי נאמן וכ"ה בתוספתא דטהרות הובאה בר"ש פ"ה דטהרות מ"ט ע"ש. איברא דהראב"ד בתו"כ שם כתב דהכוונה תנאי היה בלבי ונשאלתי לחכם והתיר לי. דאלת"ה הוויין דברים שבלב ע"ש. מבואר דס"ל דלא מהני תנאי בלבו. והיינו כמש"ל דכיון שכוונתו היה להוציא בשפתיו דבר שיש בו לשון איסור. שוב לא מהני תנאי שבלבו. אבל שפיר יכול לומר שלא כיון כלל בזה. וכ"ה בירושלמי פ"ח דנזיר דנאמן להכחיש העד וברמב"ם ספ"ט מה' נזירות. וצ"ל דאיירי הכא שהעדים העידו שאמר בפניהם בפירוש שדעתו להזיר ממש וכההיא דהוגיעוהו בתוספתא ובת"כ שם ע"ש. אלא דעדיין צ"ע דברי התו' מהא דכריתות י"ב דבידו לישאל על נזירותו ואף ר"מ מודה ע"ש. ובמק"א הארכתי בענין זה בס"ד ואכ"מ. וע' רמב"ם פ"ב מה' שבועות הי"ב ובכ"מ שם: י) ומתירוץ השני דבתו' שבועות כ"ו מבואר דאם היה פירוש פת סתם כל מיני פת. אז אף אי הוי כוונתו רק על פת חטים. מ"מ אסור בכל מיני פת. ודווקא הכא משום דסתם פת הוי של חיטים. ולכאורה צ"ע דהא מ"מ אפשר לפרש על פת חטים. וצ"ל דזה לא מיקרי אפשר לפרש וגרע מצמר עולה עלי. ובהא דעד שיהא הצום י"ל דבאמת לא ס"ל כר"י וכמ"ש הרמב"ן שם כנ"ל. וע' בלח"מ פ"ב מה' שבועות בשם ר"י בן לב שנתקשה בדברי תוס' הללו ע"ש. ורק מה שנתקשה שם הלח"מ מהא דציפורא רבא דשבועות כ"ט. דבריו תמוהים במחכ"ת. דאדרבא הא מסקינן שם דלא תלינן בציפורא רבא. ואזלינן בכי הא בתר פומיה ולא בתר דעתיה ע"ש להדיא. והמהר"י בן לב נראה שנתקשה רק מהא דתורה ושתי תורות ומצות ציצית ע"ש וז"ב. וע' ביו"ד סי' ר"י בב"ח וש"ך שאם אמר פת סתם. שפיר מיתסר בכולהו פת. וזה תלוי בשיטות הראשונים בקושיות התו' שהזכרנו וע' חוות יאיר סי' ט"ו בזה וע' תו' שבועות כ"ג ואקצר. ובאמת גם בטעה ואמר פת סתם צ"ע דליהוי כהא דנדרים כ"ו באמר כולכם ונמצא אביו בינתים דשרו כולהו ולרבא אף במעמיד דבריו ע"ש בר"ן. וה"נ נימא הכי דלישתרי אף בפת חטים. וצריך לדחוק דמ"מ יש במשמעות פת פת חטים לחוד ג"כ. אבל שם בכולכם נכלל רק כולם ממש: אלא דתקשי מפורט והולך פלוני ופלוני וכו' ע"ש. וראיתי בידות נדרים סי' ר"י שנתקשה דלמה יהא שרי באומר פת שעורים. דהא פת משמע שפיר פת חטים ומה לנו במה שסיים בתיבת שעורים. ובמחכ"ת הוא תמוה. ומפורש בנזיר ט' בנזיר מן הגרוגרת ומן הדבילה דלא הוי נזיר לב"ה. וב"ש ס"ל שם דרוצה לישאל. ולב"ה הוי נדר ופתחו עמו. ואין לחלק בין טועה או לא כיון דאזלינן בתר דבורו ואקצר: יא) והנלע"ד בביאור דברים הללו דהא קיי"ל. בנדרים הלך אחר לשון בנ"א. ולזה כינויין הוי נדר דאורייתא כמ"ש הר"ן ריש נדרים. וכן בידות וכן בכל מילי שדרך בני אדם לדבר כן. ה"ז כאומר בפירוש. ולזה בנדרי הבאי ג"כ אזלינן בתר לשון בנ"א. לפי שדרך לדבר כן. וכן בכ"מ שיש אומדנא דמוכח על כוונתו. צריך שיהא הלשון מה שהוציא בשפתיו סובל לפרש כוונתו באופן שנאמר שכן דרך בנ"א לדבר כן במקום אומדנא כזאת. וכמו בנדרים דף פ"ד דאמדינן דעתה דמהתירא אסרה נפשה. וכן בנזיר עובר לפניו ואומר אהא או תפוס בשערו ואומר אהא נוה ואינך שם. ולזה באוסר פירות דווקא באנס מהני כשחושב בלבו היום. שאז הוי אומדנא דמוכח והדרך אז לדבר כן. אבל לא במקום אחר. וכן בפת כיון שאין שום דרך לקרוא פת חטים פת סתם. אסור בכולהו אם כיון להוציא פת סתם וכמש"ל בשם הב"ח ושאר פוסקים. רק שדעת התו' דפת חטים מיקרי פת סתם. וממילא מבואר הא דעד שיהא הצום ואינך כיון שכן דרך בנ"א לדבר. וכן בהא דקונם טיפת צונן ביארו בנדרים כ"א דצדיקים אומרים מעט וכו' ע"ש וברש"י ור"ן ורא"ש והוא דרך הפלגה. וכן מבואר הא דנעשה כאומר יקדשו ידיה לעושיהם ואינך שהזכרנו. לפי שדרך בנ"א כן לדבר בקוצר ולכוין באופן המועיל. וכן גבי שדי שאני חורש בה ג"כ הדרך לקרות שלוחו כמותו בלשון אני. אם לא במקום שדרכו לחרוש בעצמו דוודאי לא אסיק אדעתיה כלל על שלוחו. והיינו דאמרינן בנזיר ט' דנוזר מן הבשר ה"א דמועיל משום דאורחא בבשרא וחמרא ע"ש בתוס'. והיינו דהכל הולך אחר לשון בנ"א וכמ"ש. והוא ממש כהא שכתבו הפוסקים דלא אזלינן בתר דברים שבלב רק היכא שהדבר מוכח וגלוי לכל וכמו שהאריך בזה המהרי"ט סי' מ"ה. וה"נ צריך שיהא גלוי לכל שזהו כוונתו. או שאינו גלוי רק שלשונו סובל פירש זה בפשיטות. כמו הנודר בעצמו ואומר שכיון בעצם שהניח לו בנדרים דף כ' וכן קרבנות מלכים ואינך דהתם. שזהו דבר שסובל לשונו בלי שום דוחק. וא"צ לזה לאומדן דעת השומעים. אבל במקום שאין זה מפורש בלשונו. צריך לזה דרך לשון בנ"א כנ"ל. וזה ברור. אכן במקום שלשונו מוכח ממש ההיפוך מכוונתו. בזה אין מועיל כלל שום אומדנא והוכחה. זה כללות הדברים אשר בזה מבוארים כל הסוגיות על מכונם בע"ה: יב) והנה הרא"ש כתב בנדרים בפי' ובפסקיו ס"פ קונם דבקונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר אף באכילה ושתייה. כי מה שהוציא בפיו לא כיון לאסור ומה שכיון לאסור לא הוציא בשפתיו. ושאני מקונם שהיא נהנית. שאישות בכלל הנאה היא ע"ש. ולכאורה קשה דבכלל טיפת צונן הוי וודאי שתיה ג"כ. ודוחק לחלק בין צונן לחמין. וכן בכלל כניסת הבית לאכול בביתו ולשתות בביתו. ושוב ראיתי במהרי"ט סי' נ"ה שנתקשה בזה. וכתב שבאמת כוונת הרא"ש חוץ לביתו. ויישב בזה מה שהקשו עליו מהתוספתא ע"ש. והוא דחוק מאוד. וגם דמה יענה על טיפת צונן שאני טועם. ונראה שהבין המהרי"ט דקאמר תרווייהו בהדדי לביתך כי' טיפת כו'. אבל מבואר דאו או קתני. וע' במהרי"ט סי' ק"י שמתבאר מדבריו שם ג"כ בדעת הרא"ש דלא שרי רק חוץ לביתו שכ' שם לדעתו שישמשנו חוץ לביתו ע"ש. ולפלא שאח"כ הקשה על הרא"ש מהתוספתא [ובעיקר קושיא זו הקדימוהו הפוסקים ע' כ"מ פ"ח מה' נדרים] והלא לפי הבנתו בהרא"ש ל"ק מהתוספתא וכמ"ש בסי' נ"ה. וראיתי במל"מ פ"ה מה' שבועות שהרגיש בסתירת דבריו מסי' נ"ה לסי' ק"י ולא הרגיש שבסימן ק"י סותר א"ע בדבריו כנ"ל. אבל נראה שהמהרי"ט הבין בתוספתא דבתוך המשתה אסור אף בכניסה לביתו בלי אכילה ע"ש שמבואר כן להדיא בלשונו. והיינו דנתקשה בזה. ובסי' נ"ה הבין כפשוטו דאינו אסור בתוך המשתה רק באכילה וכן עיקר. עכ"פ דברי הרא"ש קשים כנ"ל: יג) והנראה לחלק דס"ל להרא"ש דדווקא הכא שיש לכלול הדבר בתוך לשונו ממש. כמו אישות שהוא בכלל הנאה שוודאי ראוי לקרות כללות האישות בגדר הנאה. וכמו גבי צמר עולה עלי דשפיר יכול לקרות טעינת הצמר בלשון עולה כנ"ל וכמבואר במהרי"ט שם סי' נ"ה. וכן גבי שאני חורש שיש לפרש לשונו על הנאת החרישה כמש"ל. אלא שלדעת הרא"ש שם הוא מותר לפי דלא אסיק אדעתיה לאסור חרישת עצמו כיון שאין דרכו בכך. וגם כי י"ל דשלוחו של אדם כמותו ושפיר מיקרי אני. אבל הכא הכניסה לבית עם האכילה הם שני דברים נפרדים. וכן טיפת צונן עם אכילת סעודה שאין זה מעיקרי הסעודה לשתות צונן. וגם עכ"פ אין בכלל זה אכילה ושתיית חמין ודומיהם. ולזה לא שייך לפרש לשונו ע"ז. ומה שהקשו עליו מהתוספתא. הנה בתוספתא שלפנינו ספ"ד מפורש דמותר