דברי מלכיאל ב שנז

וכן תנן שם ס"ג ע"ב גבי עד שיהא הפסח דמשמעותו עד שיצא. מ"מ מותר ביין דאזלינן בתר אומדנא ע"ש. אלמא שהולכים נגד משמעות הלשון. ואף לדעת הרמב"ן הובא בר"ן שם דלית הילכתא כר"י בהא. מ"מ הא כתב הטעם שם משום דליכא הוכחה גמורה כמו הך דדף נ"ה ע"ב ע"ש. ומבואר דבהוכחה גמורה וודאי אזלינן בתר דעתו וכוונתו. אלא שבזה י"ל דמ"מ בדוחק יש לפרש עד שיהא עד הגעת הפסח. אכן מהא דעד שיהא הצום קשה דהא ע"כ אוכל מבעוד יום וכמ"ש הר"ן שם. הרי דאזלינן בתר דעתו אף שהוא בפירוש נגד לשונו: אלא שבזה יש מקום לחלק דע"כ לא אמרו רק היכא שעכ"פ נכלל הדבר שבדעתו בלשון שהוציא בשפתיו. כמו ביתך שאני נכנס וטיפת צונן וכו' דוודאי יש בכלל זה אכילה ושתייה מרובה. וכן עד שיהא הצום דוודאי יש בכלל עד יום ערב יוה"כ. ורק שמצד דאזלינן בתר כוונתו אנו מתירים לו קצת אף שהוא בכלל לשונו. אבל הכא דפירש עקירת דירה. ואם נאמר דאין בכלל זה מה שגמר עם עיר אחרת. א"כ לא נדר כלל ע"ז ולא שייך למיזל בזה בתר כוונתו. וה"ז דומה להא דנדרים כ"ד ע"ב דלא תלינן דחזא קינא דשומשמי ואסיק להו עולי מצרים. והכוונה דאף אם אומר בפירוש שכיון לזה. לא מקבלינן מיניה לפי שמסתמא נשבע על דעת לשון בני אדם ע"ש ברש"י ובפי' הרא"ש: ה) וכעין סברא זו מבואר בט"ז י"ד סי' רי"ח במה שהשיג על הרשב"ץ שכתב שאם נדר שלא יעשה יין למכור שאסור לו למכור אף את העשוי מכבר משום דאזלינן בתר כוונתו. והשיב הט"ז דע"כ. לא אזלינן בתר כוונתו רק כשאינו סותר הלשון לגמרי ויש להעמיס זה בלשונו. כמו גבי קונם צמר עלי דאף דמסתמא משמע לבישה. מ"מ יש לפרש על טעינה. אבל הכא בפירוש אמר שלא יעשה. משא"כ בעשוי כבר. דהא בעינן פיו ולבו שוין. ומצאתי במהרי"ט סי' ז' ויותר מפורש בדבריו סי' נ"ה שביאר שם להדיא דע"כ לא התירו לילד אחר כוונתו אף שהוא נגד הוצאת שפתיו רק להתיר אבל לא לאסור כיון שמ"מ לא הוציא בשפתיו. וביאר שם ג"כ שצמר עולה הטעם דשפיר מפרשינן לישנא דעולה אתרווייהו ע"ש. וב"ה שכוונתי לדעתו הק'. ואף שהש"ך בנה"כ יישב דברי הרשב"ץ. לא כתב רק מטעם שהזכיר בדבריו למכור. א"כ י"ל דיעשה לאו דווקא ע"ש. אבל באמת דברי הש"ך צ"ע בזה. ולדבריו למה אמר יעשה כלל לימא שלא ימכור. אבל למכור דקדק למעט שלעצמו יעשה וכמ"ש המהרי"ט סי' ז' ע"ש. ואדרבא נראה דשפיר הקפיד רק שלא יעשה מחדש. אבל לא שיפסיד את מה שיש כבר תחת ידו: ו) ולכאורה יש להעיר בזה ממ"ש הר"ן ר"פ ארבעה נדרים דבקונם שלא יפחות מסלע וכו' מותר למכור אף בפחות מג' דנרים אף שכוונתו היתה לג' דינרים. אבל לא ימכור בשקל כיון שעיקר משמעות נדרם אינו אלא לכך. וי"א דאף בכה"ג שרי ע"ש. וא"כ מבואר ללישנא קמא דאסרינן אף שלא הוציא בשפתיו. אבל ז"א דהא מ"מ יש בכלל מאתים מנה. שכיון שאמר שלא יפחות מסלע. ממילא לא ימכור בשקל. ואדרבא ממ"ש הר"ן דבפחות מג' דנרים שרי לכ"ע דהוי דברים שבלב מבואר דלא אזלינן בתר כוונתו במקום שא"א להעמיס כן בלשונו בשום ענין. ואפשר דתלי בפלוגתא דעד שיהא הצום דס"פ קונם שהזכרנו למעלה. עכ"פ אין ראיה להרשב"צ מזה. ושוב ראיתי במח"א ה' נדרים סי' י"ח שהשיג ג"כ על הרשב"ץ והביא שם הך דפחות מסלע רק שחסר שם ע"ש: ז) ולכאורה יש להביא ראיה להרשב"ץ מהא מ"ג באומר קונם שדי שאני חורש בה. שאם אין דרכו לחרוש. הוא וכל אדם אסורים וכ"ה דעת ורוב הפוסקים שם דלא כהרא"ש. וא"כ הרי מבואר דאף דלשונו מפורש רק אני. מ"מ אזלינן בתר כוונתו אף לאסור נגד משמעות לשונו ושוב ראיתי במהרי"ט סי' נ"ה שהביא ראיה נגד הרשב"ץ מהא דלא אחרוש בפרתך שאם דרכו לחרוש בעצמו שכל אדם מותרים אף שנהנה בחרישתה מ"מ אין במשמעות לשונו רק הוא בעצמו כמ"ש הר"ן שם. אלמא דלא אזלינן בתר כוונה נגד הלשון. ותמיהני דאטו משפט הלשון ישתנה מפני שדרך האיש ההוא לחרוש בעצמו. וכוונת הר"ן שם דכיון דדרכו לחרוש בעצמו. בוודאי בשעת הנדר לא אסיק אדעתיה לאסור על עצמו חרישת אחרים. רק מה שיחרוש בעצמו כדרכו. ושפיר מתאים בזה הכוונה עם הלשון א"כ אדרבא אדפריך המהרי"ט מרישא לסייעיה להרשב"ץ מסיפא כמש"ל. וכן מדוקדק שם בלשון הר"ן שברישא כתב דאזלינן בתר לשונו. ובסיפא כתב דאזלינן בתר כוונתו שלא יהנה מחרישתה: ח) וכן עוד ראיה ממ"ש הר"ן ספ"ק דנדרים דבאומר קונם פי מדבר עמך. נעשה כאומר יאסר פי לדיבורי ע"ש. אך י"ל דזה למ"ד אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכדאיתא בכתובות נ"ח ע"ב]. וכ"כ בדף ט"ז ע"ב דבמקדיש מעשה ידי אשתו נעשה כאומר יקדשו ידיה לעושיהם כיון שהזכיר הידים. אף שנראה דמיירי שאמר בלשון. מעשי ידי אשתו. הרי דאזלינן בתר כוונתו אף שהלשון אינו מורה כן. וכן יש ראיה מהא דנדרים ט"ז לישנא דאיתקל ליה וכו' ע"ש. והנראה בגדר דברים אלו דאזלינן בתר לשון בני אדם. וכמו בנדרי הבאי דמפרשים דבריו נגד לשונו לפי שכן דרך בנ"א לדבר ולא גרע מאומר על נזיר נזיק ועל נדר קונח קונס ושארי כינוים דאסור כיון שדעתו לנזירות ודרך בנ"א לדבר כן. ורק באין מתכוין לנדר או נזירות. אז באומר בלשון נזיר או נדר כראוי לא מהני ליה דברים שבלב כלל בזה וכדאיתא בנדרים כ"ה ודף כ"ח גבי נדרי אונסין ע"ש להדיא. אבל באומר בלשון כינוי אם אינו מכוין לנזירות. וודאי לאו מידי הוא. וזהו כוונת התו' ריש נזיר ד"ה נזיר שחילקו כן בין כינוין לשארי לשונות ע"ש וכ"ה בירושלמי שם. וע' תוי"ט מה שתמה על התו' דהא בעי פיו ולבו שוים כדתנן בתרומות. וע' בברכת ראש שביאר דאיירי באומר סתם למה שיפורש הלשון וכדאיתא בירושלמי הכי להדיא: ט) ולכאורה שם מבואר להיפוך שאם אינו מתכוין לנזירות אף באומר נזיר לא מהני וכקורא בתורה ע"ש בירושלמי והכי תנן ריש תרומות שאם רצה לומר תרומה ואמר מעשר לא אמר כלום. וכ"ה בפסחים דף ס"ג וכן הוא בשבועות כ"ו ע"ב לבטא בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים. וכבר נתקשו התו' בשבועות שם מהא דנדרים כ"ח דאמרינן באומר היום דדברים שבלב אינן דברים ותרצו דשם הוי רק בע"ה ע"ש. אבל עדיין ק"ל מהא דנדרים כ"ה דלא תלינן בקינא דשומשמי ומשמע אף בת"ח. וכן בשבועות כ"ט גבי ציפורא רבא ואסיק שמיה גמלא. וכמו שביאר הר"ן והרא"ש שם דבכה"ג לא מהימנינן ליה וגרע מחרמו של ים. ובאמת כבר הקשה הר"ן בשבועות שם על תירוצם. ותירץ לחלק דדווקא בתרומות ושבועות שם שטעה בלשונו שר"ל תרומה וטעה ואמר מעשר. אבל בכיון להוציא בשפתיו כמו שהוציא. רק בלבו כיון לענין אחר. אנו דנין אחר מוצא שפתיו וכ"כ בר"ן בנדרים כ"ח. וכ"כ התוס' בפסחים ס"ג להדיא לחלק דדווקא התם משום דטעה בדיבורו. אבל בעלמא דברים שבלב לא הויין דברים ע"ש. וכן תרצו בתירוץ אחד בערכין דף ה' ע"א ע"ש. וכן בשבועות שם תירצו התו' אח"כ דרק משום דפת סתם משמעות פת חיטים אבל בעלמא לא. [ובערכין שם תרצו מקודם דלא אמר כלום דבתרומות. היינו רק מה שהוציא בשפתיו. אבל מה שכיון בלבו שפיר חל ע"ש ויבואר להלן אי"ה]. ולכאורה דבריהם תמוהים מירושלמי שהזכרנו שמבואר דאף שרצונו להוציא לשון נזירות. מ"מ כיון שאין כוונתו ליזור. לאו כלום הוא וכקורא בתורה. ואולי יש לחלק דבעינן דווקא שהיה רצונו להוציא בשפתיו למשמעות איסור ונדר כמו בנדרים כ"ח שרצונו שהאנס ישמע שנדר. וכן בכ"מ שרצונו להוציא הדבר כדי שיחול איזה פרט ממנו. בזה אמרינן דהוי דברים שבלב ולא הויין דברים.